דילמת פינוי בינוי בסין

בשולי ערי סין, התפתחו בעשורים האחרונים כפרים עירוניים צפופים. אלו מספקים מענה לצרכי הדיור של מהגרים לערים. כפרים עירוניים אלו נמצאים תחת איום של המדינה המבקשת להסדיר את המרחב באמצעות הרס ובניה מחדש. רשימה על זירה רחוקה המעלה שאלה חשובה: האם אנו חיים בעידן המחייב את כולנו לגור בערים?

בעשורים האחרונים סין עוברת תהליכי עיור מואצים שיצרו “כפרים-שבתוך-ערים” או “כפרים עירוניים”.¹ הצורך בקרקע לפיתוח העירוני, יצר מצבים של הפקעת קרקע חקלאית שבפריפריה לטובת העיר. בתמורה להפקעת אדמתם קיבלו הכפריים,  חלקות אדמה חלופיות בסמוך לאזור המגורים בכפר עליהן הם יכולים להקים מבני מגורים ותעשיה זעירה. ההנחה  הייתה שמבני המגורים והתעשייה החדשים, יפצו את הכפריים על אובדן ההכנסה החקלאית. נקודת המוצא בפיתוח האזור החדש היא הגדלת ההכנסות והרווחים של חברי הקולקטיב הכפרי באמצעות בניה מסיבית של דיור להשכרה, המיועד רובו ככולו למהגרים החדשים המגיעים לעיר. מהירות הפיתוח והבניה, העמימות החוקית, והעדר תקנות מחיבות של תכנון, הובילו להתפתחות של סביבה עירונית ייחודית אשר מנצלת, בצורות יצירתיות, את מרבית השטח הניתן לשימוש לעיתים עד ניצולת של כ- 90% מכלל השטח. במישור האדריכלי, התפתחה בניה צפופה של בתי קומות המכונים “בתי נשיקות” או “בתי לחיצת יד”, שמות המרמזים על הסמיכות הפיזית בין הבתים. לא במפתיע, הבינוי והסביבה העירונית בכללה סובלים מתשתית פיזית רעועה, תחזוקה לקויה, אספקת שירותים בעיתיית, וחוסר בשטחים פתוחים וציבוריים. התוצאה, מצב בו התפתחו בעיר, זה לצד זה, שני אזורים מנותקים: האחד מנוהל על ידי הקולקטיב הכפרי, והשני מצוי תחת הניהול והפיתוח של הממשל המקומי.

“בתי נשיקות” בכפר העירוני בסין, הבניה בשטח מגיעה לניצולת של 90% מהשטח (צילום: דרור קוכן)

מחסור בשטחים ציבוריים , ושטחים פתוחים בכפר העירוני (צילום: דרור קוכן)

מדוע המערכת הפוליטית הריכוזית בסין אפשרה את צמיחתם של אזורים אלו מלכתחילה? התשובה לכך טמונה בהבנת הקשר שבין תופעת ההגירה הפנימית לצמיחה הכלכלית ולתהליכי הפיתוח העירוני בסין. למעשה, עד לאחרונה ובמהלך רוב שנותיו של המשטר הקומוניסטי בסין (החל מ- 1949), לא ניתן היה לעבור באופן חופשי ממקום למקום. אולם, החל מסוף שנות ה-70, ובעקבות הרפורמות הכלכליות שיזם דאנג שיאופינג, החלה תנועת הגירה מסיבית בתוך סין מהכפרים והערים הקטנות בסין לערים הגדולות של סין ולאזורי הפיתוח.

מגמה זו מהווה מרכיב מרכזי בסיפור ההצלחה הכלכלית של סין בעשורים האחרונים. יחד עם זאת, למרות החשיבות הרבה שיש למהגרים לתהליך הפיתוח, מערכת התושבות (hukou) בערים מבחינה  בין תושבים מקומיים למהגרים, והאחרונים, עדיין אינם זכאים לאותם שירותים וזכויות של תושבי הערים, כמו למשל דיור מסובסד או מאורגן. למרות הרצון של המדינה, בשנים האחרונות, לשנות את מערכת התושבות ולהתאים אותה למאפיינים המשתנים של תופעת ההגירה, קיים חשש גדול מפני ביטול גורף של המערכת, הן בגלל הקשר בין מערכת התושבות לשיטת הקצאות הקרקע (והחשש מפני אי יציבות חברתית שעלולה לנבוע מניתוק  הזיקה של האיכרים לאדמה), והן בגלל החשש מההשפעה של שינוי כזה על אזורי היעד של המהגרים, בדגש על הערים המטרופוליטניות הגדולות. ברור כי מערכת התושבות מקשה מאד על השתלבות ארוכת טווח של מהגרים בסביבה העירונית, בעיקר בערים הגדולות. אבל, המדינה, שזקוקה לכוח העבודה של המהגרים, אך אינה יכולה (ו/או אינה רוצה) לספק להם שירותים חברתיים, נאלצה להסכים (בדרך-כלל בהעלמת עין) להתפתחותם של כפרים עירונים, שבהם יכלו המהגרים למצוא מגורים זולים ומגוון תחליפים לשירותים החברתיים הבסיסים.

במובנים רבים, המדינה ראתה בכפרים העירוניים מעין “רע הכרחי”, המספק מענה לצרכי מגמות העיור המשתנות וצרכי המהגרים. אך חוסר השליטה של המדינה בתהליכי הצמיחה של הכפרים העירוניים, השונות בין הכפר העירוני לעיר המודרנית, והמעמד המיוחד של מהגרים בתוך העיר, יצרו בעיות סוציו-מרחביות מורכבות. בעיני קובעי המדיניות, נתפסת תופעה זו כ”גידול ממאיר בסביבה העירונית” אשר צריך להיות מטופל ומוסדר בהתאם לפרקטיקות התכנוניות המקובלות, ובאופן שיתאים גם לדימוי המודרני שמנסות הערים הגדולות בסין לשווק לעולם.

התומכים בגישה זו סבורים כי הכפר העירוני צריך להימחק. הרעיון הוא שיזמי נדל”ן והממשל המקומי, בשיתוף עם תושבי הכפר המקוריים, יבנו במקומו שכונה חדשה (או אזורי מסחר ומגורים). המהגרים יאלצו לחפש פתרונות אחרים לדיור ולשירותים עירוניים. אולם לאחרונה, נשמעים גם קולות אחרים. כך למשל, בממשל המקומי יש הקוראים להכיר בחשיבות שיש לכפרים העירוניים, כמרחב גמיש, המאפשר לאזן בין צרכי הפיתוח העירוניים, הקשיים שיוצרת מערכת התושבות והרצון של המהגרים במרחב שיתמוך בשאיפות ההשתלבות שלהם בחברה העירונית. תפיסה זו רואה בשירותים האלטרנטיביים שצורכים המהגרים בכפר העירוני ובדיור הזול המוצע שם, כלי מרכזי המאפשר למהגרים להתמודד עם חוסר הוודאות הקיומית של המציאות העירונית. לפי גישה זו, הכפר העירוני משמש כמעין “כיתת לימוד” עבור המהגרים בכל הנוגע לעירוניות, מצב ביניים שלא יכול להתקיים במרחבים העירוניים המוסדרים, במיוחד בגלל העלויות הגבוהות הכרוכות במגורים שם.

הכפר העירוני הוא מרחב גמיש, המאזן ועונה על הצרכים של המהגרים ומספק להם שרותים, כלכלה מקומית ודיור זול. (צילום: דרור קוכן)

למרות שינויים אלה, הממשל המקומי ממעט לתמוך באופן אקטיבי בתוכניות או ברעיונות תכנוניים שיכולים להציע עתיד אלטרנטיבי לכפרים עירוניים. הממשל המקומי לא יכול לקדם תהליכי שינוי בכפר העירוני בלי הסכמתם של התושבים המקוריים של הכפר, ובנוסף, הוא תלוי בעצמו בהכנסות ממכירת הקרקע ליזמי הנדל”ן. הכנסות המהוות את המרכיב המרכזי בתקציב הממשל המקומי. גם כאשר בתוך הממשל מושמעים קולות בחיפוש אחר אלטרנטיבות לתהליכי הפינוי בינוי של הכפר העירוני, מגוון התמריצים העומדים לרשותו הוא מוגבל ביותר, במיוחד כאשר הלחץ הפוליטי להסדיר את ההבדלים במערכות ניהול הקרקע והארגון החברתי באזור גוברים. נקודה נוספת המגבילה את החיפוש אחר פתרונות תכנוניים אחרים, היא מיקומו של הכפר העירוני ביחס לסביבה העירונית, במיוחד בכפרים עירוניים הנמצאים באזורי ביקוש מרכזיים או באזורים שיש להם חשיבות בפיתוח העירוני. למרות זאת, ובניגוד ללחצים הפוליטיים והנדל “נים, קיימת בשנים האחרונות פריחה של חשיבה תכנונית מקורית ויצירתית, המבקשת למצוא פתרונות למרחב הכפר העירוני ולהימנע מכפייה של תהליך תכנוני המאמץ פתרונות חיצוניים המתעלמים מהאופי והצרכים של הקהילה המתגוררת בו. גישות אלו מתמקדות בניסיונות לשימושים מרחביים שיעצימו פעילויות יום-יומיות, הן מנסות להשתמש באפשרויות הצומחות מתוך המעמד הלימינלי, החברתי והמרחבי, של הכפר העירוני ועושות שימוש רב במרחבי הקצה שלו. בנוסף, הן מחפשות לחזק מרכיבים קהילתיים אשר יכולים לשגשג דווקא בזכות אותם מרכיבים “בעיתיים” של צפיפות והבדלה.

אחד הקשיים המרכזיים בתרגום הרעיונות היצירתיים למודלים של פיתוח, מצויים בחוסר היכולת לשלב את המהגרים בתהליכי הפיתוח של הכפר העירוני. זאת כאמור בשל סטטוס התושבות שלהם. כך הם נותרים מנותקים מהעתיד המדומיין בביתם שלהם. הבנת הדרכים שבה מהגרים משתמשים במרחב של הכפר העירוני, כמו גם הקשרים שהם מיצרים בין הכפר העירוני והסביבה העירונית עשויים להיות כלי משמעותי לבחינת מודלים חדשים של השתתפות ושל שינוי עירוני, ובכך להפוך את תהליכי הפיתוח של הכפר העירוני להזדמנות לחשיבה על אפשרויות חדשות של פיתוח עירוני.

בהקשר רחב יותר, המקרה של הכפרים בסין מעורר שאלות חשובות על המתח בין העיר לכפר ועל הפרדיגמה השלטת המניחה שכולנו צריכים ורוצים לחיות בערים, ולחיות את ה”עירוניות”. הפרדיגמה הזו, היא אידיאולוגיה, תפיסת עולם, שגם אותה יש לבחון בזהירות ולשאול האם היא הכרחית בכל מקום והאם אנו מוכנים לוותר על צורות וסביבות מגורים אחרות.