חשיבותו של הלא מפותח בעיר: על שדה בור בגבעתיים

בלב העיר גבעתיים הצפופה ישנו שדה שמציע חוויה של טבע נגיש ובלתי מעובד. רשימה זו עוסקת בחשיבותם של השטחים הלא מפותחים בעיר והערכים המתגלמים בהם. את מי משמש השדה שמסתתר בין דפנות המגורים, עבור אילו שימושים וכיצד הוא נתפס בתודעת התושבים?

יום שבת בצהרים

זאת לא שעת התפילה בבית הכנסת

ודלת העץ שלו סגורה.

בגינה שליד

סוכה ריקה, כזאת שמשמשת להתכנסות אבלים

כנראה זכר להגבלות של ימי הקורונה.

על הקיר הנמוך המפריד בין הגינה הציבורית לשדה

יושבים שני נערים עם כלב ומוסיקה מתנגנת.

השדה פורח בצהוב וורוד

ובשביל המאולתר שכבשו רגלי האנשים

חולפת משפחה ואבא עם פעוט על אפנים.

אמא ממהרת אחרי ילד שנכנס לתוך החניה של החצר הצמודה

על הקיר המפריד כתובת גרפיטי.

איש חוצה בריצה ספורטיבית

אישה מצלמת את כל היופי הזה.

בסוף השדה, אבא וילדה שרועים  על מחצלת

וזוג שותה קפה על כסאות מתקפלים במדשאת הגינה הציבורית

צמודים לפריחה השופעת.

שביל מרוצף ועליו אישה עם כלב

מוביל אותי החוצה לרחוב.

במרפסת אישה מתבוננת בנעשה

סיפורו של שדה בור בגבעתיים

שדה בור בשטח 5.6 דונם, בשולי שכונת תל גנים בדרום גבעתיים.  במרכזו עובר הגבול המוניציפלי בין רמת גן  וגבעתיים. מבחינה סטטוטורית השדה ממוקם בשטח המיועד למבנה ציבור אשר לא מומש. שדה הבור הינו מרחב זמני, פרום במהותו ומשתנה. אחד השטחים האקסטנסיביים האחרונים בעיר. בשל אופיו של המרחב הוא פתוח לכל סוגי האנשים (למעט אנשים בכסאות גלגלים) ולמגוון רחב של פעולות: נצפו בו פעולות של מעבר, שהיה, מדורות, טיול עם הכלב, ספורט, שיטוט, שריפת חמץ, פעילות צופים, ציור, השתנה. אין כל אמצעי שליטה ממוסדים במרחב, אך יש עיניים צופות בהיקפו: מגורים צמודים בדרום, גינות משחקים ב-2 הקצוות המזרחי והמערבי, גני ילדים ובית כנסת בדופן הצפונית הנגדית למגורים. המרחב משמש כאתר הקומזיצים המרכזי בעיר מזה שנים רבות. השדה הפתוח, בתקופת הצמיחה/פריחה מספק חוויה רב חושית של ריח, שמע ראיה. הוא בעל פוטנציאל להעניק תחושת חופש נדירה במרחב העירוני הצפוף, למרות היותו מרחב בעל גבולות ברורים. המרחב משתנה מאד בהתאם לעונות השנה, והוא אטרקטיבי במיוחד באביב. השדה מאפשר מגע עם הטבע בלב העיר. המרחב סובל מהעדר מוחלט כמעט של נוחות פיסית ואקלימית, צל מועט, מיעוט מקומות מוגנים מגשם, אין מקומות ישיבה מוסדרים, אין תאורה. המרחב בכללו חף מאלמנטים. מצד שני כל האפשרויות פתוחות, הרבה בחירה: יש שביל כבוש אחד אבל אפשר לבחור מגוון דרכים, אפשר להניח שמיכה במקומות רבים. רשימה זו מתבוננת באיכויות של שדות הבור והיעלמותם מן המרחב הציבורי בעיר.

למה צריך את שדות הבור?                             

אנו חיים בעולם של הפרטה הולכת וגדלה, מסחור ונטיה להאחדה של פונקציות ומשתמשים  במרחבים ציבוריים וסמי ציבוריים בעיר. המשתמשים העירוניים מתפקדים יותר ויותר כצרכן פסיבי מאשר כיוצר אקטיבי או כמשתתף. לפי ל’פברה (1999)¹, העיר הינה “מקום מושבו של התפרקות הנורמליות והאילוצים, ומופע של הבלתי צפוי”. למעשה, החופש מהעדר שיפוט מצוין על ידי לופלנד (1998)² כאחד התענוגות של המצאות בחוץ בציבור. לפי יאנג (2000) המגוון של תושבי העיר ניכר בעיקר במרחב הציבורי שלה. העיר מאפשרת את ההשתייכות אך בה בשעה גם את אי ההשתייכות- הזירה הציבורית היא בהגדרה המקום הנגיש לכל, שבו כולם רשאים להשתתף וכולם רשאים להתבונן. לשדה, כמו למרחבים ציבוריים אקסטנסיביים דומים לו, יש פוטנציאל להכיל מגוון פעולות ואנשים ומתן תחושת שחרור מאילוצים, נורמות ומוסכמות. קיימת שחיקה מתמשכת של המרחב הציבורי בעקבות התפתחות הדרגתית של הקפיטליזם, כניסה של אינטרסים כלכליים ופוליטיים ושליטתם במרחב העירוני בהדרגה. המרחב הציבורי החדש מכוון באופן סלקטיבי למפגש של קבוצות מסוימות (תיירים, בעלי הון ואנשי מקצוע) על מנת להבטיח התפתחות כלכלית.³ הדבר פוגע באופן מהותי בחיי העיר ובחשיבותה כמקום מפגש של מגוון אנושי ושוני. לפיכך, כחלק מהארגון הנאו ליברלי של העיר, הם מצביעים על כך שדווקא באמצעות המרחבים הלא צפויים בעיר, האינטראקציה החברתית המתרחשת, יעילה יותר וזאת בהיותה פחות מפלה ו”ממשמעת”. מרחבים אלו, הם מציינים, מתקיימים בשולי המרחב הנאו ליברלי אך לא מחוץ לטווח הראייה. אלו הם המרחבים המקומיים העשויים להיות קרובים יותר להגדרה של מרחב דמוקרטי במהותו-כלומר בעלי נגישות גבוהה למגוון קהלים. בנוסף, השדה מאפשר מגע בלתי אמצעי עם פיסת טבע. חווית השהיה בו מערבת את כל החושים ומשתנה בהתאם לעונות השנה במידה ניכרת ורבה לאין ערוך מזו של מרחב ציבורי סטנדרטי, מה שעשוי לעורר מודעות וקרבה לטבע.

שדה הבור בגבעתיים כמקרה מבחן

הגישה הרווחת כיום במחקר של המרחב הציבורי הינה הגישה התהליכית. העיסוק מתמקד במשתנה ולא בקבוע. ההתבוננות הינה בחיי היום יום ובניסיון האנושי. היחס למרחב הציבורי הינו כאל נייר לקמוס של הציבור המשקף תפישות עולם, שיחים רלוונטיים ותהליכים עכשוויים. מה ניתן ללמוד משדה הבור?  ההארות והערות להלן נשענים על מחקר ראיונות ושאלונים שהופצו בקרב תושבים בעיר, רובם מתגוררים בשכונה בה ממוקם השדה,  בטוח גילאים שבין 18-65

1. המגרש חרוט בתודעה העירונית כאתר המדורות העירוני.

35% מהנשאלים הכירו את המקום בעקבות אירועי ל”ג בעומר, 27% גרים בסמוך, 24% שיטוט או טיול עם הכלב ורק  14%  במקרה או בזכות הקרבה לגן. ”נחשפתי למקום דרך הגנים של הבנות. זה היה המקום שבו הדלקנו בעבר מדורות בל”ג בעומר. אנחנו אמנם חגגנו תמיד בחג עצמו, אבל ידעתי שיש רוטציות של גנים ובתי ספר על השטח כל השבוע“. ניכר כי קיים פער בין הצעירים והמבוגרים בעניין המיתוס. בעוד הצעירים מכירים את המקום רק כשטח לקיום מדורות, בעיקר בל”ג בעומר (אם כי נצפו שרידי מדורות חדשים לאורך השנה) מרבית המבוגרים מכירים את השטח גם במופעיו האחרים ורק מיעוטם נחשף אליו לראשונה בל”ג בעומר. החלק הארי בקרב בני 30 ומעלה נחשף אליו תוך שיטוט או פעילות ספורטיבית. הופתעתי לגלות כי המיתוס לא משקף נאמנה את המציאות.

• המרחב הינו בעל פוטנציאל לשמר מגוון ביולוגי ולאפשר מפגש עם ערכי טבע לתושבי העיר.

תהליך העיור מאיץ את הירידה בתכיפות המגע של בני אדם עם הטבע. ישנה חשיבות למגע תדיר של בני אנוש עם הטבע: מעבר לתועלות של פעילות מחוץ לבית קיימות ראיות מדעיות הקובעות ששהייה בטבע משפרת בריאות פיזית ונפשית). לפיכך, לשטחי טבע עירוני בעיר תפקיד מפתח המבדל אותם משטחים פתוחים אחרים. הם מאפשרים למספר רב של תושבים לחוות התנסות בטבע, ובכלל זה כאלה שאינם מסוגלים לבקר בשטחים מוגנים רחוקים יותר.⁴ סקירה ספרותית מקיפה מראה כי ישנה ירידה מתמשכת במגע של בני אנוש עם הטבע וכי אורח החיים המערבי גורם לירידה הן בהזדמנויות למפגש והן בתשוקה ובמוטיבציה למפגש.⁵ לתופעות אלה, השפעות מזיקות לא רק על רווחתם ובריאותם של בני האדם אלא גם על הקשר הרגשי עם הטבע וכתוצאה מכך לאופן ההתנהגות והיחס אליו ואל המגוון הביולוגי.

גינת כורזין מופיעה בסקר הטבע העירוני שנערך בעיר בשנת 2016. מבחינת מצאי הצומח היא השניה בעושר המינים בכלל העיר. ” במרכז בוסתן עצים מקומיים ומסורתיים תחתם גדל צומח עשבוני עשיר האופיני לקרקע חמרה…במזרח צומח עשבוני של מעזבות. בולטים בו מרבדי חרציות ואוכלוסיית משיין גלילי”.

מתוך סקר הטבע העירוני

“שטחים לא ממושטרים שמאפשרים חיים של מערכות אקולוגיות מורכבות חשובים בטח בעיר כמו גבעתיים שבנויה עד הקצה” או ” בניינים וגינות יש מספיק. האפשרות לדמיין שאתה בטבע באיזה שדה פראי גם אם לחמש דקות מטעינה מצברים ומחזקת את הנשימה והנשמה”  אך גם ״שרידי טבע זה נחמד אבל לא זה המקום” או “זה אכן נכון אבל זה צריך להיות מסודר ונגיש יותר לטיולים”(מתוך שאלוני תושבים). השאלונים והראיונות משקפים תמונה לפיה המרחב מזוהה על ידי משתמשים רבים כפיסת טבע, שדה פורח. וכי יש כמעט קונצנזוס על שימורו, אך לא בכל מחיר.

במקביל, אנו עדים להשתנות השיח בנושא קיום מדורות. בסקירה של שיח מקומי וכלל ארצי בנושא, ניכרת מגמה ברורה של צמצום היקף המדורות והחלפתן בפתרונות חלופיים, ידידותיים יותר לסביבה. הסיבות המוזכרות הינן זיהום אויר, בטיחות בשל תנאי מזג אויר קיצוניים ועוד.  ניכרת מגמה הולכת וגוברת של צמצום מדורות בשנים האחרונות. הדבר עולה מתוך הנחיות מפורשות של המשרד להגנת הסביבה, ורשויות מקומיות הקוראים לצמצם מדורות ומתוך הראיון עם ההורה. במובן זה המרחב הציבורי של השדה מהווה נייר לקמוס ברור לשינוי תפישתי זה. בנוסף, קיים קונפליקט מובנה בין המדורות ושמירה על הטבע בשדה. ככל שמקומן של המדורות מצטמצם באופן טבעי, הטבע יוצא נשכר. על מנת לאפשר קיום מדורות במקום הצמחיה הטבעית נקצרת בסמוך לל”ג בעומר. האדמה החרבה נטולת הצמחים מהווה ביטוי פיסי לקונפליקט. ניכר כי חלק משמעותי מהצעירים בקרב הנשאלים, כלל לא נחשפו לקיומו של השדה מעבר לשימוש בו למדורת ל”ג בעומר.  “אני חושבת שרב האנשים זוכרים את זה כמוני, כשטח עם צמחיה יבשה שמתאים לקומזיצים. אולי העלאת המודעות לצמחיה הפורחת בחורף ובאביב תביא לשם יותר אנשים” (מתוך שאלוני תושבים).

• המרחב מתאפיין בשונות בין המרחבים ההיקפיים, הבאים במגע עם הדפנות לבין לב האתר.

כפי שניתן ללמוד מהתרשים, לשטח דפנות פתוחות במזרח ובמערב אל גינות ציבוריות, ובגבולות הצפוני והדרומי הוא גובל בשילוב של מגורים ומבני ציבור. בדופן הצפונית, בעיקר במבני ציבור ובדופן הדרומית בעיקר במגורים. כלומר, עיקר החשיפה שלו ל”עיניים צופות” מתרחש בדופן הדרומית. ההפרדה בגבולות הצפוני והדרומי היא מאד נוכחת וברורה.  תתי מרחבים מתקיימים בעיקר באזורי המפגש שלו   עם מרחבים פתוחים סמוכים.(גינת טבנקין במזרח וגן כורזין במערב.

בנוסף, ניתן לראות באופן חד משמעי, כי האזורים המוצלים נמצאים בדפנות ובשולי השטח. בתצפיות שנערכתי נראה היה כי השהייה, בניגוד לפעילויות כמו מעבר, שיטוט, טיול עם הכלב, מדורות ועוד מתבצעת בשוליים המזרחיים והמערביים בלבד (אזור ההשקה עם הגינות הציבוריות בשני הקצוות). המסר עובר גם מהמרחב עצמו: אלמנטי ישיבה מאולתרים/ ניידים כגון כסאות פלסטיק או ספות ישנות מצויים בגבולות הנ”ל. באופן מפתיע, בשאלונים 41% הצהירו כי לא משנה להם ו31% העדיפו לשהות במרכז. קיימת סתירה בין המציאות לרצונות המשתמשים. יש לשער כי סתירה זו נובעת מהעדר נוחות בלב המרחב:  שבילי גישה, אזורים מוצלים, אפשרויות לישיבה, תאורה וכד’. כל אלה נמצאים במידה מועטה- בינונית באזורים הפריפריאליים.

• לשטחים זמניים ופרומים יש פוטנציאל גבוה יותר להיות נגישים לכלל הציבורים. מייצרים תחושת חופש והנאה רב חושית ובה בשעה תחושת חוסר בטחון. האם כך? האם מתקיים קונפליקט?

מאמרם של שמידט ונמט (2010) מדבר על שינוי מפליג באופן שבו מרחבים ציבוריים מיוצרים ומנוצלים.⁶ הם מציינים כי כי אסטרטגיות תכנון רבות מאורגנות במאה ה-21 סביב קידום צמיחה. המשמעות היא, מרחבים המבטיחים איכות חיים, סניטציה בטחון וכד’. אסטרטגיות אלה מקדמות סדר מרחבי, אחידות ויזואלית ונראות אסתטתית על פני אינטראקציה חברתית. על רקע זה, הצורך בקיומם של שטחים אקסטנסיביים, המהוים את ההיפך הגמור מהנ”ל, גובר. הם מתארים במאמרם, את השטחים הנטושים, השוליים, המתגלים על ידי המשתמשים, שטחים בלתי מתוכננים אך לעיתים קרובות מלאי חיים. שטחים אלה המכונים על ידי לוקאיטו-סידריס (1996) “סדקים עירוניים”, שוכנים למעשה מחוץ לאג’נדות תכנוניות.⁷ עולה השאלה, האם התערבות בהם עלולה להפר איזונים? השכונה בדרום גבעתיים, הינה בעלת אופי קהילתי בולט. המאפיין הבולט בה הוא השילוב בין קבוצות בגילאים שונים: חילונים, מסורתיים, דתיים, משפחות צעירות וקשישים שהצליחו לבנות יחד קהילה מגובשת עם מוסדות מגוונים כמו בתי כנסת, מרכז יום לקשיש, תנועות נוער, מרכז מצוינות ועוד.

ברשימה הבאה אציע דרכי התערבות לשמירה על מרחבים משוחררים אלה.