האדריכל ניקי דוידוב על ההיסטוריה של גינת ההסתדרות שנפתחה לרגל חגיגות המאה לארגון והעניקה לתל אביב מתנה בדיוק כשתושביה היו צריכים מרחב להתאוור בו

כר הדשא הנרחב בחזית בניין הוועד הפועל, היה כתם ירוק משובב עין בין הבניינים הסדורים לאורך רחוב ארלוזרוב. למעט ב-1 במאי או להפגנות של וועדי עובדים, המדשאה עמדה ריקה, ואיש לא העז לחצות את הגדר וליהנות ממנה, עוד לפני שהגדר הוקמה. למרות שבהגדרתה הייתה המדשאה חלק משטח ציבורי. לקראת חגיגות ה-100 להסתדרות, הוחלט לפתוח ולפתח את כר הדשא לרווחת הציבור, והתזמון לא יכול היה להיות מושלם יותר (כפי שכתבה כרמל חנני ברישמה הקודמת).

בית הוועד הפועל בשנת 1964 (צילום: Van de Poll)

עם קום המדינה, כבר ב- 1949, כחלק מכינונם של מוסדות הציבור בעיר, הוחל בתכנון מתחם הועד הפועל, ע”י צוות בראשות אדר’ דב כרמי (שכלל את צבי מלצרמריאן גרינהאוזמלכיאל קוטלביץ’יצחק ישריצחק משה לבקוביץ’מאיר צרפתי ומארק פינטל). הבניינים, עצומי המימדים, יחסית לגודל הבניינים בת”א באותה עת, תוכננו בסגנון בינלאומי עם נגיעות סוציאליסטיות. בנוסף לבניין הראשי הרפרזנטטיבי, רוכזו מבני המשרדים הסטנדרטיים במרווחים מינימאליים, בדופן המזרחית של המתחם, באופן המשאיר יתרת שטח גדולה למרחב הפתוח, שתוכנן  ע”י אדריכל הגנים יצחק קוטנר – מדשאה נרחבת עם נקודת ציון בודדה, בפינה המרוחקת, על חזית הרחוב – שלושה תורני דגלים, כמתחייב במוסד ממלכתי ועץ שיקמה, היוצרת איזון קומפוזיציוני של המתחם. הפיתוח תואם את המגמה, השגורה באותה עת,  להקים נקודות קבע בקצוות כדי “לתפוס שטח” ולאפשר התפתחות חופשית בעתיד בהתאם לצרכים. המרחב הפתוח  נותן גם חופש התארגנות ופעילות כתוצאה מהיתרון לגודל, כמו כן הוא מעצים את חזות הבניין, כולל העלייה במהלך מדרגות צרמוניאלי המוביל אל הלובי המונומנטאלי,  עם הפועל המעוצב בסורגים  מפוסלים, ע”י יוחנן סימון. האדרת הבניין, בצורה זו, ביטאה את עוצמתה של ההסתדרות, והיתה חריגה בין מוסדות הציבור שנבנו באותה תקופה, בהם הושם דגש עיצובי וקונספטואלי על רצף המשכיות פרולטרי, בין החוץ הפתוח לפנים הממסדי,  כמו ב- היכל התרבות (גם בתכננו של כרמי בשיתוף עם רכטר 1957), בתי המשפט (רכטר-זרחי) או מוזיאון ת”א (ישר-איתן).

עץ השיקמה, הוא שריד לכפר סומייל, שמתחם הוועד הפועל נמצא בשטחו, כמו גם גן העיר ובניין העירייה. לאחר קום המדינה שטחי הכפר עברו לרשות מקרקעי ישראל, מרבית השטחים של הכפר עצמו יועדו לשטחי ציבור, ויצרו מוקד עירוני שנדרש עם התפתחותה של העיר צפונה ומזרחה. מוקד זה כולל גם את גימנסיה הרצלייה החדשה ומוסדות נוספים של ההסתדרות, קופת חולים כללית, ומוסדות שונים שנקראו באותה עת ‘בעלי אופי ציבורי’. מאז הופרטו מוסדות אלה ובמגרשים נבנו מגדלי משרדים ומגורים. חשוב לציין שבעוד במאה הקודמת היו אלה שימושים של מוקדים עירוניים בעיקר, בשנים האחרונות, הפיתוח במגרשים הפנויים יועד בעיקר לשימושים קהילתיים מקומיים כמו אשכול הגנים והמתנ”ס עם “הבריכה המרחפת”, שלפי השילוט במקום עומדת להיפתח בקרוב. בנייני הכפר הקטנים נותרו שנים רבות בין רח’ ארלזורוב לז’בוטינסקי, אם כחטוטרת על הגבעה או כשמורה היסטורית, לאורך רחוב אבן גבירול, אולם, בימים אלה, כמעט ולא נותר להם זכר.

עץ השקמה, שריד לכפר סומייל (צילום: ניקי דוידוב)

בית הוועד הפועל והמדשאה נחנכו בחודש יולי 1953, מזכ”ל ההסתדרות באותן שנים היה מרדכי נמיר, שלימים כיהן, במשך  כעשור, כראש העיר “הפועלי” של ת”א-יפו, הבורגנית. גם בכך ניתן לראות סגירת מעגל, למרות שנמיר לא זכה להנצחה בגינה החדשה. הקומפלקס של בנייני ההסתדרות לא השתנה במהלך השנים. זאת, לעומת גדישת ביה”ח איכילוב במבנים רבים, באופן שמגמד ומסתיר את הבניין המקורי. נעים לחשוב שהשימור של מתחם הועד הפועל קרה בגלל איכויותיו של הבניין במרחב הפתוח, אולם ניתן להניח שגם  להיחלשות במעמדה של ההסתדרות היה יד בכך. כך או כך, המתחם הפך לחלק איקוני של הנוף העירוני, והיום הוא מוגדר לשימור. 

פתיחת הגן לציבורעיצוב הגינה

לקראת חגיגות המאה להסתדרות  תוכנן הגן הפתוח לציבור,  ע”י אדריכלית הנוף חוי ליבנה ממשרד 1:1, בשיתוף עם האדריכל האחראי צחי אסא. תהליך העבודות בגן נמשך כשנה ונוהל על ידי האגף לשיפור פני העיר בעיריית תל אביב-יפו. הדימוי של מדשאה גדולה בחזית המבנה ההיסטורי נשמר. המדשאה נחצית אלכסונית ע”י “שביל תנועות הנוער“, שכולל איורים של המעצבת נופר צרפתי. וכן שלוש עמדות שמע, המגוללים את מורשת ההסתדרות.

בסמוך למהלך הצרמוניאלי, המובל לכניסה לבנין הראשי, הוצב פסל  דוד בן גוריון, מותווה בהינפי קולמוס פלדה במישורים נפרדים של ורדה גבעולי. דמותו של בן גוריון מזוהה ומתפוגגת בהתאם למקום בו אתה עומד, ממש כמו בתודעה הציבורית היום  פסל בן גוריון שייך לחלוטין למטיילי הגינה, כל מי שמכוון צעדיו להסתדרות לא יכול לזהות את דמותו. חבל מאד שרחבת הפסל מגודרת במחסומים, ככל הנראה מטעמי בטיחות לילדים, שמשבשים את המראה.

בסמוך לכניסה המשנית לבניין ניצב אוטובוס ענתיקה, המשמש מזנון. אפשר לקנות שם משקאות ומטעמים “במחירי הסתדרות”, לבחור כורסת פלאסטיק ורודה, מרווחת, להניח אותה בנקודת התצפית הרצויה לך ברחבי המדשאה, להתרווח בכורסה, ולהניח את ספלי הקפה והמיץ  בתוך הגומחות המיועדות לכך בכורסה. בין עץ השיקמה לתורני הדגלים, נמצאת הספרייה, שם הוצב ארון ספרים, בהשראת ספריית החוצות הראשונה שהציב אדר’ יואב מאירי בגן לווינסקי. הספרים עטופים בסרט תכלת של “ספרית ההסתדרות”, מיועדים  להשאלה או לדפדוף בשולחן הסמוך, המצויד בחיבורי אינטרנט וחשמל, מעליו סוכך קרוי קל. בימי הקורונה הוא משמש לפיקניקים משפחתיים, וחגיגות יומולדת “מצומצמות, במרחב הפתוח”, והוא מתעטר בבלונים צבעוניים, בימי שישי שאינם בסגר, מגיעה לשם גם להקת ג’אז מעולה, המענגת את הקהל.

מהספרייה משתפלות למדרכות ארלוזורוב  ובן סרוק, טריבונות עץ. אלה, מעוררות בך צפיות למצעדי יום העצמאות או עדליידע, בימים אלה ניתן יהיה לצפות כנראה רק בהפגנות וברכבת הקלה, לכשתופעל סוף סוף. היום ניתן ליהנות רק ממבוכי הרשתות המתווים את המסלולים להולכי הרגל, או לצפות במנופים  הבונים את המגדלים החדשים בגבעת סומייל. יש לקוות שלכשיושלמו אלה,  יוותרו במדשאה כמה פיסות שמש בשעות אחה”צ. חבל, שאת פינת עץ השיקמה האיקוני לא השאירו חשופה. לכשיגדלו עצי הנוי הצעירים שנטעו, עץ השיקמה ייטמע ביניהם, וזכר סומייל יעלם לחלוטין, אחרי שגם שמו של פרוייקט המגדלים שנבנה “עוברת”  ל”סמל דרום”.

מקבצי הכורסאות, הספריה ועבודות הבניה במתחם סומייל (צילום:ניקי דוידוב)

המשתמשים

עם פתיחת הגינה, כבשו אותה תחילה הפנסיונרים של השכונה, ובעלי הכלבים. במהרה גילו אותה קבוצות מגוונות של האוכלוסיה, ובימים אלה מתקיימת תחרות עזה על כורסאות הפלסטיק וכתמי הצל במרחב, כאשר כל קבוצה מארגנת  לעצמה את המרחב הפרטי שלה, בנקודת התצפית הרצויה לה. המרחב הגדול, עם השיפוע הטופוגרפיה הנפתח לפנורמה עירונית, כמו גם הטיפול המוקפד בכל אחד מהאלמנטים המצויים בה,  מספקים מענה אידיאלי, לבילוי יומי מקיף, לכל הגילאים במרחב נינוח בין הרחובות הסואנים. אין ספק שתיזמון הפתיחה בעת הקורונה, תרם להצלחה, כמו גם פתיחת טיילת המסילה בנווה צדק, שמשום מה מתעקשים בעירייה לכונתה “פארק המסילה”, למרות שהמהלכים התכנוניים התחילו הרבה לפני כן, ויש בכך אמירה להצלחתם של מהלכים תכנוניים, כשהם מתממשים במקום וברגע הנכון, גם אם תיזמון זה קורה בשל הופעתם של ‘ברבורים שחורים’, והפעם הברבורים היו באמת שחורים. תהליך השמשת החוצות במרכז העיר, לרווחת קהלים מגוונים, התחיל בשנות ה-80, עם כניסת הצעירים לדירות הקטנות, קיבל תאוצה בשנות ה-90, עם עליית ההמונים מבריה”מ, שהשתכנו מספר משפחות בדירה אחת, והמשיך והתגבר עם השתלטות אופנת ריבוי הילדים בעשור האחרון, כל אלה הגדילו את הצורך בשימוש ב”סלון פתוח”. תהליך זה קיבל ביטוי מקביל בתפיסה ביחס לפיתוח השטחים הפתוחים. בתחילה, התמקדו בעיקר בדאגה לטיפוח הנוי, והתאמה להולכי רגל ואופניים, בשלב הבא הותאם המרחב השומם של ככר רבין לרווחת המשמשים ובהמשך, המהלך הדראסטי בככר דיזנגוף המחודשת.  ההתעניינות הציבורית התמקדה בעיקר בפרוק הבטונים, והורדת הככר למפלס הרחוב. אולם, השינוי המהותי בתפישת בילוי הפנאי, הוא, שהמשתמש משתחרר מ”כוונת  המתכנן” שהוגדרה במשך השנים במיקום של ספסלי העץ או הבטון. פרישה חופשית של כסאות ניידים במרחב, מאפשרת למשתמשים לבחור בעצמו את המקום המועדף עליו, ויוצרת תחושת שיוך של- “סלון פתוח” ודרגת חופש גדולה, אפילו מבסלון הפרטי שלו. הציבור, במקביל, הוכיח בגרות ביחס לריהוט הסלון הפתוח, שלא מצא את דרכו במהרה, אל הסלון הפרטי של כל אחד.

גינת ההסתדרות נפתחה בנקודת זמן אידיאלית, בעיצומם של ימי הקורונה, בה גילו התושבים מחדש את תענוגות הבילוי בשטח הפתוח, והיא  מציבה סטנדרטים חדשים  בדאגה לרווחת מגזרי המשתמשים המגוונים, לשהייה נינוחה. החל מהמזנון והספרייה ועד לטיפול בפרטים, כמו הכורסאות עם גומחות לקפה ולמיץ.. יש לקוות שמזכרת זו מימי הקורונה, תשתרש בציבור ותהווה אבן דרך בשימוש במרחב הפתוח העירוני, ותוסיף לשוטטות הדינאמית את הבילוי הנינוח.