יופי בעיצוב עירוני – אמצעי שליטה או שחרור?

כיצד יופי נתפס בתכנון עירוני לאורך ההיסטוריה? את מי הוא שירת ואת מי הוא משרת בימינו? רשימה זו, ראשונה בסדרה על יופי ותכנון עירוני, סוקרת את מושג היופי בתרבות המערבית לאורך הדורות ועד ימינו.

תחומים והיבטי חיים שונים עוסקים במושג היופי: מוזיקה, ציור, ספרות, תיאטרון, אדריכלות, נוף, הגוף האנושי ומכונות. בפילוסופיה העתיקה של הפוליס מהתקופה ההלניסטית, הרעיון הקלאסי של יופי נקשר לעקרונות של איזון, הרמוניה, פרופורציה וסדר (הטוב) בניגוד לעולם שאחרת הוא כאוטי (הרע). רעיון זה שריר גם בימינו והשפיע עמוקות על תכנון ועיצוב עירוני.¹ יחד עם זאת, יופי כערך בתכנון עירוני הוא נושא שנוי במחלוקת, בין השאר בשל הקישור של סביבות אורבניות יפות, לכוח, הון ועושר. חוקרים טוענים שליחסים בין יופי לקבלת החלטות הקשורות לעיר יש היסטוריה מורכבת והאתגר במושג ‘יופי’ הוא ששימוש מוצהר בו יכול להיות בעל כוונה הן מדכאת והן משחררת.² בשנת 2020 התפרסם באנגליה הדו”ח ‘לחיות עם יופי’ (Living with Beauty) של הוועדה ‘לבנות טוב יותר, לבנות יפה’ (BBBBC) שבראשה עמד סר רוג’ר סקרוטון, פילוסוף שמרני קונטרוברסלי. בדו”ח הוועדה מושג היופי נמצא במרכז החשיבה העיצובית תכנונית ובכל קנה מידה. המלצות הדו”ח, ותפיסה דומה של יופי, הוטמעו ב’מדריך הלאומי לעיצוב’ באנגליה (2021) ובמסמכי מדינות ‘העלאת הרמה’ בבריטניה (2022).

אג’נדת יופי זו, שמוסדות התכנון באנגליה מקדמים, מעוררת בשנים האחרונות דיון ביקורתי שמעלה את השאלות הבאות: למה להתייחס ליופי כערך מרכזי בתכנון והאם ההגדרה ליופי שבדו”ח הוועדה, מיטיבה עם הכלל? האם מדיניות זו נשלטת על-ידי אליטות של כוח, בכוונה לשחזר נורמות מערביות של יופי וסטנדרטים לבנים, או שהיא מייצגת ציבור רחב ומגוון יותר?. בסדרת רשימות אלו אציג ניתוח של הדו”ח ‘לחיות עם יופי’ (2020) לאור התיאוריה על מושג היופי בתרבות ובעיצוב עירוני, ארחיב אודות הדיון הביקורתי שהתעורר בעקבות פרסום הדו”ח ולבסוף אנסה להכריע בשאלה האם הדו”ח בעל כוונה מדכאת או משחררת.

הרשימה הראשונה, הנוכחית, תסקור בקצרה את מושג היופי בתכנון העירוני והרשימה השנייה תסקור את הדו”ח שיצא באנגליה והחזיר את הדיון על יופי בתכנון כמו גם את השיח על הפוליטיות והפוליטיקה של מושג היופי. הרשימה השלישית תעסוק בשאלה, את מי משרת סדר היום הזה, והאם רצוי וראוי לקדם אותו.

מושג היופי במסורת התרבות המערבית הקלאסית

אומברטו אקו טוען שיופי הוא שם תואר לציון משהו שאנחנו אוהבים, ושתואם עקרונות אידיאליים של ‘הטוב’. לפי אקו, מה שנחשב יפה עשוי להשתנות עם הזמן והגיאוגרפיה כתלות בתקופה ובתרבות.³ קאנט, בספרו ‘ביקורת כוח השיפוט’ פירש את מושג היופי כשיפוט סובייקטיבי אוניברסלי. כוונתו היא שאף שהשיפוט סובייקטיבי, אנשים אחרים יסכימו איתו. הוא מבחין בין ‘יופי חופשי’ (Free) ל’יופי נאמן’ (Adherent): בראשון השיפוט אודות מושג היופי נעשה ללא רעיון מוקדם ב’ראש’, ובאחרון הוא ‘נאמן’ לרעיון משותף וקולקטיבי של יופי. בשיפוט היופי אנחנו ‘מחזרים להסכמה’, כך שגם אם השיפוט מתחיל בסנטימנט סובייקטיבי, הוא עשוי להוביל מעצמו לחיפוש אחר קונצנזוס. כלומר יופי הוא מושג שמציין הבנות שיכולות להיות סובייקטיביות או קולקטיביות.

אסתטיקה היא תחום בפילוסופיה העוסק בהנאה חזותית, כלומר בדרכים בהן בני האדם תופסים את הסביבה באמצעות החושים. מאז התקופה ההלניסטית, הרעיון הקלאסי של יופי, שפותח על ידי אפלטון ואריסטו, נקשר לעקרונות של איזון, הרמוניה, פרופורציה וסדר (הטוב) בניגוד לעולם שאחרת הוא כאוטי (הרע). אפלטון טען שהיופי טמון בצורה ולא בתוכן ושיופיו של אובייקט אינו תלוי בתועלתו. הניגוד בין טוב לרע חולש מאז על דימויים רבים. באמנות למשל, הגיהינום (הרע) מיוצג שלא במקרה בצורה כאוטית בעוד שגן העדן (הטוב) מעורר תחושה של סדר והרמוניה – אידיאל היופי אליו בני האדם צריכים לשאוף. במובן זה, יפה ומכוער, כמו טוב ורע, הן דיכוטומיות בלתי ניתנות להפרדה. ⁴

רעיונות היופי המערבי והשפעתם על התכנון העירוני

מושגים אלו אודות יופי קלאסי בציוויליזציה המערבית שרירים עד ימינו. אין זה אומר שלא התפתחו מושגי יופי אחרים ואף שונים מאוד. בהקשר עירוני, מקור הרעיון של ארגון הסביבה האורבנית על פי עקרונות של סדר והרמוניה שורשו במסורת התרבות המערבית הקלאסית. מסורת דומיננטית זו השפיעה עמוקות על תכנון ועיצוב עירוני. בתקופת הרנסנס, אסתטיקה ויופי היו שתיים מתוך שש הדיסציפלינות הנורמטיביות, יחד עם אתיקה, היגיון, טוב ואמת. בסוף המאה ה-20 הופיע תחום האסתטיקה הסביבתית. בעקבות הדאגה הציבורית לאיכות הסביבה, תחום זה עוסק בהערכה אסתטית של סביבות יומיומיות, טבעיות ומעשה אדם. הערכה זו מתאפיינת במוכלות מוחלטת של המתבונן בסביבה ומבוססת על תפיסה חושית מיידית, תגובה והנאה אישית. היות שמרבית בני האדם חיים בערים הם חווים בעיקר סביבות אורבניות בחיי היומיום שלהם, כך שיופי אורבני מוערך בשל ההנאה שניתן להפיק ממנו.

ערים אינן פטורות מיישום מושג היופי ורעיון זה הנחה וניתב את העיצוב העירוני לאורך התקופות. כמה כותבים חיפשו, ומחפשים עדיין, אחר עקרונות עיצוב עירוני טוב וצורות עירוניות המסוגלות לייצר יופי. אנשים מעריכים סביבות יפות, של נופים בשטחים פתוחים ושל יופי אורבני, בכל קנה מידה: החל מהנוף הרחב, דרך הרחוב ועד פרטים כמו ברזיות וריצוף.

יופי היה מניע מרכזי בתכנון עירוני לאורך ההיסטוריה, אולם מרכזיותו כערך שהפרקטיקה התכנונית מתבססת עליו, כמו גם התיאוריה, נחלשה בעידן המודרני. התפתחות החברה האזרחית בחלקים שונים בעולם במאות האחרונות, הביאה ליצירתם של מרחבים ציבוריים נרחבים שגם בהם יש חיפוש אחר היופי או שהם מנסים ליצור יופי. כיום עשייה מיטבית של תכנון בכל הרמות: אזורי, עירוני, שכונתי, וכן הלאה, תהיה לרוב כרוכה ברעיון כלשהו של יופי, גם אם המושג עצמו לא מוזכר. במסמכי התכנון השונים של ערים רבות, סוגיות חברתיות וכלכליות נמצאות בקדמת הבמה לעומת העיצוב הפיזי, אולם השאיפה ליופי עירוני מבוטאת באופן סמוי. לעומת זאת, ישנן ערים שבהן השגת יופי היא אחת ממטרות התכנון המוצהרות. המושג “יופי עירוני” כפי שהוא מובן היום נשען על ניסיון ומחשבה של מאות שנים אשר ניתן לחלק למספר תקופות:⁵

תקופת הרנסנס, מהמאה ה-14 עד המאה ה-17, גילתה מחדש את התרבויות היוונית והרומית הקלאסיות, ציורי הרנסנס שעוסקים בייצוג העיר האידאלית, מציגים לרוב מרקם אורבני גיאומטרי עם פרופורציות הרמוניות וסדר מושלם. תקופת הבארוק שלאחר מכן, שרווחה באירופה מהמאה ה-16 עד ראשית המאה ה-18, הביאה אסתטיקה חדשה שהתאפיינה בדינמיות ואיזון א-סימטרי. בתקופת המהפכה התעשייתית מ-1850 עד 1920 – מקצוע תכנון הערים החל להתהוות ויופי היה לאחד מערכיו המרכזיים: תשוקה ליופי כתגובת נגד לתיעוש המואץ של הערים במהלך המאה ה-19. רעיונות אודות החשיבות שביופי עירוני ואיך להשיגו התפתחו ויושמו בפרקטיקה. בתקופה זו הטבע הוכנס לעיר ונתפס כיפה כמו גם הכרחי לבריאות. אבנעזר הווארד, ברעיון שלו ל’עיר גנים’, טען שערים תעשייתיות גדולות מדי, מכוערות ולא בריאות ושיש צורך במערכת ערים קטנות יותר הפזורות במרחב כפרי בין היתר על מנת להחזיר את האדם אל האדמה.

תקופת המודרניזם – מ-1920 עד 1960 – בשנים אלו אדריכלים ומתכנני ערים אימצו את המודרניזם, והיופי נקשר לפונקציונליות (הסיסמה: ‘צורה עוקבת פונקציה’). עיצוב עיר מודרניסטי, כפי שניסח האדריכל השוויצרי לה קורבוזיה, אימץ פונקציונליזם ויעילות. בנייה מסורתית בהשראה מקומית נדחתה לטובת “הסגנון הבינלאומי” שהיה הומוגני, ללא עיטורים ומחומרים מתועשים. ערים עתיקות היו אמורות להיהרס ולהיבנות מחדש כערים מודרניות אידיאליות. האדריכלות המודרניסטית, דחתה דקורטיביות, והבטיחה סביבות ירוקות, יעילות ונחשקות יותר, המתקשרות לחוויה של יופי.⁶ אולם, לעיתים קרובות חזון עיצוב העיר המודרניסטי לא יושם היטב במציאות. בספרה המכונן “חייהן ומותן של ערים אמריקאיות” ג’יין ג’ייקובס הביעה מחאה על הפיתוח החדש וביטאה את התכונות החיוביות של שכונות עירוניות מסורתיות. לפי תפיסתה העיר היא ‘מורכבות מאורגנת’ והתפקיד של עיצוב עירוני הוא לתמוך בחיי עיר מורכבים, כלומר, בעירוב רדיקלי של שימושים, תפקודים ואוכלוסיות.⁷

ביקורת המודרניזם – מ-1960 עד 1980 – בעשורים אלו מתכננים עירוניים תויגו כדטרמיניסטיים פיזיים, שהאמינו שהסביבה הפיזית בעלת השפעה דטרמיניסטית על התנהגות אנושית. במקביל במדעי החברה הוקיעו את הדטרמיניזם והבחינו באינטראקציה מורכבת יותר בין בני האדם לסביבה. כל אלה פגעו באמינות של מקצוע התכנון. כתוצאה מכך, התכנון הפיזי והעיצוב נדחקו והדגש הוסב לתכנון קהילתי, פיתוח כלכלי ותכנון מסנגר.

החל משנות השישים, יופי נתפס כערך בלתי ראוי לבסס עליו פרקטיקה תכנונית, שכן הוא מתקשר לכוח ואליטיזם. במקביל לכך החל לצמוח העיצוב העירוני כתת תחום בתכנון. העיסוק ביופי פיזי נותר אולם התייחסו אליו בדרכים עקיפות. הדגש התיאורטי הוסט לסוגיות של ‘עשיית מקום’ (Place Making) וכישורי יצירת הדימוי (Imageability).

דיון ביקורתי במושג יופי בתכנון עירוני

הרעיון של יופי כערך בתכנון עירוני שרוי במחלוקת סביב שלוש סוגיות מרכזיות: 1. עד כמה יופי חשוב ביחס לסוגיות חברתיות וכלכליות. 2. הסובייקטיביות של השיפוט האסתטי האינדיבידואלי. 3. החיבור בין יופי להון ועושר שגורם אי נוחות בקרב מתכננים ביקורתיים. מנגד, עמדתם של מעצבים עירוניים היא שיופי, על ביטוייו השונים בכל קנה מידה, הוא תכונה חיובית שנוכחותה תורמת לרווחה ואיכות חיי היומיום של כלל הציבור, ושמרחבים ציבורים עירוניים יפים עשויים להפיץ את העושר וההון לכלל הקהילה. לכן לדעתם השאיפה למרחבים ציבוריים יפים היא מטרה תכנונית חשובה.⁸ חוקרים אחרים גורסים שהשימוש במונח ‘יופי’ הוא רגשי מאוד בהשוואה למונחים אחרים המשמשים למסגור החשיבה על עתיד המרחב והמקום. מכאן שליחסים בין יופי לקבלת החלטות הקשורות לעיר, יש היסטוריה מורכבת. ולכן השימוש בו יכול לשרת מטרות ‘משחררות’ לעומת מטרות של ‘דיכוי’. הכותבים חוזרים לפירמידת הצרכים של מאסלו (1968) לפיה צרכים פיזיולוגיים בסיסיים, כמו הצורך בחום, נוחות, בטיחות וביטחון, צריכים להיות מסופקים לפני שפונים למימוש צרכים ברמה גבוהה יותר, כמו הצורך בשייכות, הערכה והגשמה עצמית. כך שראוי שדברים כמו אספקת דיור בהישג יד ושירותים שמקדמים שוויון חברתי ואפשרויות תעסוקה, יהיו בראש סדר העדיפויות של התכנון העירוני. יחד עם זאת, ניתן לטעון שהמבחן של חברה מתורבתת הוא עד כמה כל הצרכים האנושיים מסופקים, לרבות צרכים גבוהים יותר שנראה שיופי נקשר בהם. מעבר לכך, הניסיון מראה שניתן לקדם פיתוח בחשיבה על האיכות העיצובית ומכאן על יופי, ושאין זה אומר בהכרח עלויות גבוהות אלא קבלת החלטות עיצוביות בצורה מושכלת.

כמו כן, בספרות על עיצוב עירוני הרעיון של יופי מתמקד בסדר והרמוניה ונתפס כרעיון ראוי ורצוי לכולם. אולם כשלוקחים בחשבון את דינמיקת הכוח הטבועה במושג, והשפעתו הלא אחידה על אנשים, ניתן להבין את מורכבתו ביחס להבחנות על בסיס מגדר, גזע ומעמד. על כן לאורך ההיסטוריה של התכנון העירוני, מושג היופי נכלל ויצא לסירוגין מהשיח, אך צילו נוכח בו גם בהעדרו. השימוש במושג יופי, שתמיד מוטבע בערכים, זהות ונורמות, עשוי להיות מדכא עבור קבוצות מסוימות, ואנחנו לא יכולים לקבל יופי מבלי לחקור “את האינטרסים של מי הוא משרת וכיצד הוא מוערך”.

לכן שאלת מפתח היא: מי מגדיר מהו יופי ומי מנהל אותו. למעשה, היסטורית, דיונים על יופי התפתחו באומנות היפה כדי לתמוך בממסד (הלבן, בן המעמד העליון). בהתאם לכך, התפקיד של אסתטיקה היה ללמד אנשים מה ניתפס כיפה ואיך ליהנות מן היופי. בעיצוב עירוני, התחושה של סדר ויופי שניתן למצוא בערים כמו וונציה ואמסטרדם היא ביטוי לצורות שונות של כוח כמו בעלות, ידע ומיומנויות. כלומר, מושג היופי קשור לכוח ושליטה שעיצבו את הסביבה הבנויה בכל תקופה: הכנסיות היו המבנים המרשימים ביותר בימי הביניים באירופה, כאשר הדת שלטה, בעוד שהמגדלים שבולטים בנוף העירוני כיום, משקפים את הכוח הקפיטליסטי ששולט בחברה.

הפתגם ‘היופי הוא בעיני המתבונן’, שמיוחס למרגרט וולף הונגרפורד,⁹ רומז על כך שיופי הוא עניין של טעם סובייקטיבי. יש הרבה תפיסות מנוגדות ליופי, בהתאם למעמדות חברתיים ומוצאים אתניים שונים, בגיאוגרפיות ובתרבויות שונות ובפרקי זמן שונים.¹⁰

איך מיישבים את זה בתוך הזירה העירונית כאשר מנגד ניתן לשאול, האם אנשים בעלי הכנסה נמוכה אינם זכאים לרחובות נעימים? האם ניתן ליישב את הסתירה שבין פיתוח ויופי לבין הפיכתו של המרחב לסחיר ובמידה רבה לא נגיש? האם ואיך מוסדות התכנון יכולים לדאוג לאסתטיקה של מרחבים ‘מכוערים’ או מוזנחים, בצל החשש מפני ג’נטריפיקציה? על שאלות אלו אנסה לענות ברשימה הבאה.