מודל העיר היצירתית והמושבה העירונית

הרעיון של העיר היצירתית והמושבה העירונית צמח מתוך ההבנה כי חדשנות ויצירתיות הן ממנועי הצמיחה המרכזיים של ערים בעידן המודרני. גישות אלו מבקשות להסביר כיצד צמיחה כלכלית, תרבותית וחברתית נשענת על היכולת למשוך, לטפח ולשמר אוכלוסיות יצירתיות, לצד פיתוח סביבות אורבניות מגוונות וסובלניות. ברשימה זו נבחן את שורשיו של המושג, את עקרונותיו המרכזיים ואת הביקורת שמעוררת תפיסת העיר היצירתית בשיח התכנוני והחברתי.

במהלך ההיסטוריה, הערים היוו מוקדי צמיחה כלכלית, תרבותית וחברתית, אשר התאפיינו בריכוז גבוה של פעילות אנושית ואינטראקציות מורכבות בין תושביהן. כבר במאה ה-19, הבחין אלפרד מרשל בהצלחתם של ריכוזים עירוניים ובכך שאינה נובעת רק ממאפיינים חומריים כמו קרבה למשאבים טבעיים, אלא מהיתרון היחסי הטמון ב”מרחב האינטראקציה” שהם מספקים.

ערים מאז ומעולם שימשו ככר פורה לחדשנות בהיותן מאפשרות זרימה חופשית של ידע ורעיונות היוצרות גיוון, שיתופי פעולה חדשים ומעודדת היווצרות של כלכלה ותעשיות משיקות המפרות זו את זו. אבן היסוד הזאת הייתה בסיס עבודתה של ג׳יין ג׳ייקובס שהדגישה את תפקיד הגיוון של חברות ואנשים כאחד בהנעת החדשנות וצמיחת העיר. ג׳יין ראתה את הערים גדולות כמקומות שבהם אנשים מכל רקע כמעט מוזמנים להפוך את הרעיונות שלהם לחידושים ולעושר^{1 2}.

גם אנדרסון, הבין זאת ובמאמרו הזכיר את גישתו של הכלכלן ג׳וזף שומפטר ראה בחדשנות מרכיב מכריע בצמיחה הכלכלית ואותה חילק לשניים:

1) זרם כלכלי יציב ומתמשך – שבו הפעילות הכלכלית שומרת על איזון ללא שינויים דרמטיים.

2) תהליכים של חוסר איזון וחדשנות – שבהם מתרחשים שינויים דרמטיים כתוצאה מהופעתם של כוחות יצירתיים, חדשנות טכנולוגית והתארגנויות כלכליות חדשות.

בהתבסס על עקרונות אלה, צמחה גישה חדשה לחקר הערים והצמיחה הכלכלית – תיאוריית העיר היצירתית. האזור היצירתי (“The Creative Region”) המהווה אזור בעל מאפיינים ייחודיים שמאפשרים היווצרות של חדשנות מתמשכת וצמיחה דינמית. הגישה ההוליסטית הזאת רואה ביצירתיות “כוח הדחף מאחורי הצמיחה האזורית”. אנדרסון מצביע על כך שהחדשנות אינה מוגבלת רק לתהליכים טכנולוגיים, אלא משתרעת גם על תחומי היזמות, התרבות והחברה ומדגיש את הצורך ביצירת סביבות המאפשרות שיתוף פעולה בין מוסדות אקדמיים, עסקים וקבוצות קהילתיות – מה שמוביל להצטברות של הון תרבותי וכלכלי³.

ריצ׳רד פלורידה, גם הוא הסכים וטען שהאטרקטיביות של עיר נוצרת לא רק מתשתיות או משאבים טבעיים, אלא בעיקר מאיכות החיים, סובלנות וקבלת השונה – מה שמוביל למעגל חיובי של חדשנות וצמיחה כלכלית. פלורידה טוען כי בעוד שבעבר התיעוש היה הכוח המניע של צמיחה עירונית, הרי שכיום הערים המשגשגות ביותר הן אלו המצליחות למשוך ולשמר אוכלוסייה בעלת יכולות יצירתיות וחשיבה חדשנית. גישה זו מדגישה את תפקידם של אנשים יצירתיים ״המעמד היצירתי״ – אמנים, חוקרים, יזמים ואנשי טכנולוגיה – כמנוע לצמיחה כלכלית, בכך שהם מחוללים חדשנות, מושכים השקעות ומעצבים מחדש את המרחבים העירוניים^{4 5}.

למרות הפופולריות הרבה של תיאוריית העיר היצירתית והמעמד היצירתי, התפיסה אינה חפה מביקורת ומעוררת ויכוח נרחב בקרב חוקרי תכנון עירוני, כלכלה וגיאוגרפיה חברתית. יש הטוענים כי רעיון “העיר היצירתית” הפך לכלי שיווקי ניאו-ליברלי, שבו מדיניות עירונית מתמקדת בניסיון למשוך אוכלוסיות ממעמד גבוה תוך יצירת “עיר ממותגת” המיועדת למעמד היצירתי בלבד. מהלכים עלולים לא להטיב בתנאי המחיה של כלל האוכלוסייה העירונית הקיימת ולעודד תהליכי ג’נטריפיקציה, לעליית מחירים ולדחיקת אוכלוסיות מוחלשות^{6 7}. בנוסף אחרים טוענים כי אין ביסוס לעדויות כלכליות חזקות או לקשר ברור בין גיוון תרבותי לבין צמיחה כלכלית⁸.

בשתי רשימות אלו אבחן את הוויכוח התיאורטי הזה דרך המקרה של מתחם אורוות האומנים בפרדס חנה ואעסוק בשאלה כיצד השפיעו תהליכי פיתוח מבוססי יצירתיות על הצמיחה עירונית של מושבה חקלאית כמו פרדס חנה? האם התהליך במרחב אורוות האומנים מייצג מודל של ״עיר יצירתית״ או שמגלם מגמות של ג’נטריפיקציה וניכוס כלכלי?

ברשימה הראשונה אציג סקירה על ההתפתחות המושג העיר היצירתית כמו גם הביקורת עליה. וברשימה השנייה אתייחס למקרה של אורוות האמנים בפרדס חנה.

התפתחות המושג “האזור היצירתי“

התפתחות המושג העיר היצירתית החל בעיסוק בקשר בין יצירתיות לבין פיתוח אזורי. אנדרסון עסק באותו קשר תוך כדי בחינה בהשפעתם של מחקר ופיתח (R&D), ידע ואינטראקציה חברתית על הכלכלה האזורית. בטענה כי הון ידע וטכנולוגיה הם חיוניים לצמיחה כלכלית, אך הם אינם מופיעים באופן אקראי אלא נוצרים מתוך אינטראקציות חברתיות ואזוריות. מחקר ופיתוח תורמים משמעותית לתחרותיות של אזורים ויכולים לשפר את היתרון היחסי שלהם בשוק הגלובלי. אנדרסון הגדיר “האזור היצירתי“ כאזור בעל מאפיינים ייחודיים שמאפשרים היווצרות של חדשנות מתמשכת וצמיחה דינמית. בהתבסס על ההיסטוריה, אנדרסון מציין ערים כמו וינה בראשית המאה ה-20, סן פרנסיסקו בעידן ההייטק, ומילאנו כמרכז עיצוב וחדשנות כדוגמאות קלאסיות לאזורים יצירתיים שהובילו שינוי עולמי באמצעות יצירתיות ויזמות. לטענת אנדרסון במקרים אלו, החדשנות לא נולדה רק מתוך השקעה בטכנולוגיה אלא כתוצאה מקהילות חזקות של יזמים, אמנים ואקדמאים שפעלו בשיתוף פעולה.

במאמרו הגדיר את האזור היצירתי באמצעות ארבעה מרכיבים מרכזיים:

1.אזור הכולל רמת מומחיות גבוהה – האזור היצירתי כולל מספר רב של אנשי מקצוע, חוקרים, אמנים ויוצרים בעלי רמת ידע גבוהה. נוכחות של מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר, אוניברסיטאות ומרכזים תרבותיים יוצרת תנאים המאפשרים ייצור והפצה של ידע חדשני. כפי שניתן לראות בדוגמאות היסטוריות, אזורים שהתבלטו ברמת יצירתיות גבוהה כללו חוקרים ואמנים שהובילו את זמנם, כמו וינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שהייתה ביתם של הוגים פורצי דרך כמו לודוויג ויטגנשטיין, זיגמונד פרויד וגוסטב קלימט, אשר פעלו במרחב שבו התקיימו שיח אינטלקטואלי עשיר וחילופי דעות אינטנסיביים. קרבה בין אנשים אלו, לפי דבריו מובילה לחילופי רעיונות ולהפריה הדדית, המגדילה את הפוטנציאל להמצאות ופריצות דרך משמעותיות. בסביבה כזו, רעיונות חדשים יכולים להתגבש לכדי המצאות ותהליכים חדשניים בעלי משמעות רחבה במקביל למערכת הכלכלית והחברתית שנוצרת ומספקת תמיכה להון האנושי הזה.

2. אזור עם מגוון רחב של תחומי פעילות – יצירתיות אינה נוצרת בתוך חלל ריק, אלא דורשת שילוב של ידע מתחומים שונים. אזור יצירתי הוא כזה שבו מתקיימת אינטראקציה בין דיסציפלינות מגוונות, המובילות להיווצרות סינרגיות חדשות. במקרים היסטוריים בולטים, כמו וינה של תחילת המאה ה-20 או עמק הסיליקון בימינו, ניתן לראות כיצד שיתוף פעולה בין תחומי מחקר שונים הניב פריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות. פילוסופים, מדענים, אמנים וכלכלנים פעלו בסמיכות זה לזה, ויצרו גישות חדשות שתרמו הן לתיאוריה והן לפרקטיקה. המגוון מאפשר למומחים להיחשף לרעיונות מחוץ לתחום התמחותם, דבר שמוביל לחשיבה רב-תחומית ולפתרונות יצירתיים יותר. ניתן לראות זאת גם בעולם העסקים, שבו החדשנות המצליחה ביותר נוצרת כאשר משלבים בין ידע שונה. אזור יצירתי על פי אנדרסון, חייב להיות פתוח לקשרים בין-תחומיים, שכן אלה מהווים את הקרקע הפורייה להתפתחות ידע מתקדם.

3. תקשורת אינטנסיבית – יכולת התקשורת היא מרכיב מרכזי בכל אזור יצירתי. ללא תקשורת יעילה בין אנשים מתחומים שונים, פוטנציאל הסינרגיה והחדשנות אינו יכול להתממש במלואו במגוון התחומים. במקומות שהפכו למרכזים יצירתיים, ניתן לראות כיצד קשרים אינטנסיביים בתוך הקהילה ומחוצה לה אפשרו חילופי רעיונות מהירים ויעילים. לדוגמה, וינה של סוף המאה ה-19 התאפיינה ברשתות של תקשורת בין חוקרים ואמנים, שהתכנסו בבתי קפה, אוניברסיטאות ומכוני מחקר. אינטראקציות בלתי פורמליות אפשרו חילופי ידע מחוץ למסגרות נוקשות, מה שהוביל לפריצות דרך בתחומים רבים. באזור יצירתי יש תשתיות טכנולוגיות מתקדמות שמאפשרות זרימה חופשית של מידע, לצד גישה ישירה לשווקים בינלאומיים.

4. תחושת חוסר סיפוק משותפת – אזורים יצירתיים נוטים להתפתח בסביבות שבהן קיימת תחושת חוסר סיפוק קולקטיבית. חוסר הסיפוק משמש כמנוע לחדשנות ולפיתוח פתרונות בתהליכים יצירתיים. לדוגמה, וינה בסוף המאה ה-19 הייתה מקום שבו אינטלקטואלים חוו חוסר סיפוק עמוק מהמצב הפוליטי, החברתי והמדעי של זמנם. תחושה זו הובילה לפיתוח תיאוריות חדשות ולחשיבה ביקורתית בתחומים כמו פילוסופיה, כלכלה ופסיכולוגיה. לפי אנדרסון, אזור יצירתי הוא כזה שבו קיימת מודעות קולקטיבית לכך שהמצב הנוכחי אינו אידיאלי, מה שמעודד ניסיונות מתמידים לשיפור ולחדשנות. תחושת אי-הנוחות הזו יוצרת דחף לפעולה ולחיפוש אחר דרכים חדשות להתמודד עם האתגרים. במקרים רבים, דווקא מצבים של משבר מובילים להתפרצות של יצירתיות, כאשר אנשים נאלצים לחשוב מחוץ לקופסה כדי למצוא פתרונות.

5. חוסר יציבות מבנית (Structural Instability) – האזור המתאפיין באי-ודאות גבוהה, אשר יוצרת מרחב שבו רעיונות חדשים יכולים לצמוח. אנדרסון כתב על עקרון החוסר שוויון ושליטה ביצירתיות ועל שימוש בעקרונות של הפיזיקה הקלאסית בקרב כלכלנים, כמו גם פיזיקאים וכימאים. חלק ניכר מהעניין בתרמודינמיקה מתרכז כעת במבנים מתפזרים אשר נמצאים רחוק משיווי משקל. באמצעות האמנות היפנית הישנה של האוריגמי סיפק דוגמה מעניינת לעקרונות אלה. הוא תיאר צורות אפשריות שניתן ליצור מנייר ריבועי עם קווי קיפול משורטטים מראש שהם זהים עבור כל הצורות הסופיות. הדרך מהתבנית הפוטנציאלית הראשונה לתשע הדמויות האלטרנטיביות חוצה כמה נקודות התפצלות אסטרטגיות ושלבי ביניים אך אינם חושפים את התוצאה הסופית. למרות הקושי להעריך את החשיבות הכללית של חוסר יציבות מבנית עבור מדעי החברה, טען כי האי-ודאות היא יסוד למחקר וליצירתיות. אי-ודאות מסוג זה אינה מכשול אלא תנאי מוקדם למצב יצירתי. בהקשר זה, זה שווה ערך לאי יציבות מבנית.

אנדרסון מציע ניתוח מעמיק של המנגנונים הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים שמעצבים אזורים יצירתיים. ממאמרו עולה כי יצירתיות איננה תופעה אקראית, אלא תוצאה של אינטראקציות בין רמות גבוהות של מומחיות, מגוון דיסציפלינרי, תקשורת אינטנסיבית, תחושת חוסר סיפוק משותפת, חוסר יציבות מבנית ותהליכים סינרגטיים. האזור היצירתי מתגבש כאשר מתקיימים תנאים המאפשרים אינטראקציה מתמשכת בין תחומים שונים, תוך יצירת סביבה המעודדת חדשנות והפריה הדדית.

״המעמד היצירתי״

ריצ’רד פלורידה, מציע גישה חדשנית לניתוח ההתפתחות העירונית והכלכלית דרך הפריזמה של העיר היצירתית. בעוד שהגישות המסורתיות, הדומות לאנדרסון, שהדגישו את מקורה הצמיחה האזורית של העיר היצירתית כמרחב שבו ידע, מחקר וטכנולוגיה מצטלבים, פלורידה טוען כי הכוח המניע של ערים מצליחות הוא “המעמד היצירתי״ (Creative Class), קבוצה של אנשים העוסקים בתחומים הדורשים חשיבה חדשנית ויצירתית כמו מדע, טכנולוגיה, אמנות, עיצוב ותרבות. לטענתו, אנשים אלו אינם בוחרים היכן לגור על סמך שיקולים מסורתיים כמו קרבה למקומות עבודה או לתשתיות כלכליות, אלא על בסיס גורמים חברתיים ותרבותיים כגון איכות חיים, סביבה מגוונת וסובלנית, ונוכחות של קהילות יצירתיות פתוחות. פלורידה טוען כי דווקא בעידן הדיגיטלי, ריכוזים עירוניים ממשיכים לשמש כמרכזים חיוניים לחדשנות וצמיחה. זאת מכיוון שהכלכלה היצירתית מתבססת על אינטראקציות בין אנשים ועל יכולת לייצר ולשתף רעיונות חדשים באופן בלתי-אמצעי. העיר היצירתית אינה רק מרחב שבו תעשיות מתרכזות אלא זירה שבה נוצרת סביבה חברתית המעודדת חופש ביטוי, חדשנות וגיוון תרבותי. פלורידה מצא כי מדדים מסורתיים של הון חברתי ואנושי, אינם מנבאים באופן חיובי צמיחה אזורית בעידן היצירתיות. ביסוד הפרדיגמה שלו עומדים שלושה גורמים עיקריים, אותם הוא מכנה “שלושת הטיז׳” (3Ts) של פיתוח כלכלי: טכנולוגיה (Technology), כישרון (Talent) וסובלנות (Tolerance). שלושת הגורמים הללו מהווים תנאי הכרחי אך לא מספיק לבניית ערים מצליחות בעידן היצירתיות. כל אחד מהגורמים הללו משתלב יחד לכדי Creativity Index, אשר מהווה את המדד הכולל של פלורידה להערכת רמת היצירתיות של עיר.

טכנולוגיה – על מנת להעריך את השפעת הטכנולוגיה על התפתחות עירונית, פלורידה משתמש במדד הנקרא Tech-Pole Index, אשר מודד את נוכחותם של מגזרי ההייטק בעיר ואת ריכוז החידושים הטכנולוגיים בה. באמצעות מדד זה ניתן לבחון את תרומתה של הכלכלה החדשנית לצמיחה אזורית ולהבין מדוע ערים כמו סן פרנסיסקו, בוסטון ואוסטין מובילות בתעשיות טכנולוגיות.

כישרון – פלורידה משתמש ב-Talent Index על מנת להעריך את ריכוז האוכלוסייה היצירתית בעיר. מדד זה מבוסס על אחוז האוכלוסייה בעלת השכלה אקדמית גבוהה, בדגש על תחומי המדעים, הטכנולוגיה, העיצוב והאמנויות. פלורידה טוען כי ככל שריכוזם של אנשי מקצוע יצירתיים גבוה יותר בעיר, כך פוטנציאל הצמיחה שלה גובר, ומדגים זאת דרך מחקרי מקרה של ערים שבהן מתקיימת הגירה חיובית של כישרונות צעירים.

סובלנות – בהערכת העיר היצירתית פלורידה מחדש ומשתמש במדדים המודדים סובלנות ופתיחות תרבותית. בניגוד לגישות מסורתיות שהתמקדו בניתוחים כלכליים יבשים, פלורידה מציג שלושה מדדים עיקריים לבחינת הפתיחות החברתית של ערים.

• Gay Index – פותח על בסיס נתוני מפקד האוכלוסין האמריקאי ומודד את ריכוז הזוגות החד-מיניים בערים שונות. פלורידה מצא כי ישנו מתאם גבוה בין מדד הגייז לבין הצלחה כלכלית עירונית, שכן ערים המקבלות את הקהילה הלהט”בית הן לרוב גם ערים חדשניות ופתוחות לרעיונות חדשים.
• Bohemian Index – המודד את שיעור האמנים, המוזיקאים, הסופרים והשחקנים בעיר, וזאת מתוך ההנחה כי נוכחות גבוהה של אוכלוסיות יצירתיות תורמת לפיתוח אקלים חדשני. מדד זה מתבסס על נתוני תעסוקה רשמיים ומראה כי ערים שבהן יש ריכוז גבוה של אמנים ובוהמיינים נוטות להיות ערים עם כלכלה דינמית וצמיחה מהירה יותר בתחומים שונים. פלורידה מסביר כי אמנים ויוצרים אינם רק צרכני תרבות, אלא גם מייצרים סביבם סביבה המעודדת יצירתיות וחדשנות, דבר המגביר את משיכת ההון האנושי לעיר .
• Melting Pot Index – אשר בוחן את אחוז המהגרים החיים בעיר, מתוך תפיסה כי קהילות מגוונות תורמות לרב-תרבותיות וליכולת הסתגלות מהירה לשינויים כלכליים. פלורידה מצא כי מקומות המאופיינים בגיוון תרבותי גבוה נוטים למשוך אוכלוסיות חדשניות יותר ולייצר סביבות אורבניות דינמיות המסוגלות להסתגל לשינויים כלכליים וחברתיים במהירות גבוהה יותר בהשוואה לערים הומוגניות.

ממצאי פלורידה מראים כי ערים הנמצאות בראש מדד היצירתיות הן לרוב הערים המשגשגות ביותר כלכלית, בעוד שערים בעלות רמות נמוכות של כישרון וסובלנות נוטות לחוות דעיכה כלכלית, גם אם יש להן תעשיות מסורתיות חזקות. פלורידה גם מנתח את הדינמיקה של הגירה עירונית וטוען כי ערים יצירתיות מהוות “מגנט לכישרונות”. אנשים יצירתיים אינם נמשכים לערים מסורתיות המתאפיינות בקהילה סגורה ותעשיות מיושנות, אלא לערים המספקות חוויות מגוונות, סביבה אורבנית עשירה בפעילויות תרבותיות וחיי קהילה המאפשרים ביטוי אישי. בעוד שאנדרסון תיאר את האזור היצירתי בעיקר כמרחב שבו ידע, מחקר וטכנולוגיה מצטלבים, פלורידה הציע גישה המדגישה את חשיבות ההון היצירתי והתרבות האורבנית כגורמים מכריעים בהתפתחות כלכלית. פלורידה טוען כי מדדי חדשנות מסורתיים, כגון מספר הפטנטים או אחוז ההשקעה ב-R&D, אינם מספקים הסבר מלא לפיזור המעמד היצירתי. פלורידה רואה באנשים את המפתח להצלחה אזורית, ומדגיש כי העיר היצירתית היא מגנט לכישרונות. יתר על כן, פלורידה מאתגר את הגישה המסורתית של פוטנם⁹ בנוגע לחשיבות ההון החברתי ומציג עדויות לכך שערים עם רמות גבוהות של “קשרים חברתיים חלשים” דווקא מושכות יותר אנשים יצירתיים, שכן הן מאפשרות גמישות רבה יותר ופחות מחויבות למבנים קהילתיים נוקשים. לטענת פלורידה הקשרים החלשים מאפשרים זרימה חופשית של רעיונות והעברת ידע בין אנשים.

ביקורת על התיאוריה

למרות הפופולריות הרבה של תיאוריית העיר היצירתית והמעמד היצירתי, יש הרואים התפיסה התעלמות מהגורמים האמיתיים המביאים לשגשוג עירוני. מלנגה מציין כי ערים רבות שאימצו את גישת “העיר היצירתית” לא חוו את הצמיחה המובטחת, ואף נתקלו בקשיים כלכליים. לדוגמה, הוא מתייחס לערים כמו פיטסבורג ודטרויט, שבהן הושקעו משאבים משמעותיים במשיכת אוכלוסייה יצירתית, אך ללא השפעה ניכרת על הכלכלה המקומית. במקום זאת, הוא טוען כי צמיחה עירונית תלויה בראש ובראשונה בגורמים מסורתיים כמו מדיניות כלכלית פרו-עסקית, הפחתת מיסים, השקעה בתשתיות ויצירת סביבה שמעודדת יזמות ופעילות תעשייתית. בניגוד לפלורידה, מלנגה טוען כי הכלכלה המקומית אינה מונעת ממעמד מסוים, אלא מתנאים שמאפשרים פיתוח והתרחבות כלכלית לכלל המגזרים. בנוסף, הוא מסתמך על מחקרים קודמים שמראים כי ערים ששגשגו לא בהכרח התאפיינו באוכלוסייה יצירתית גדולה, אלא במדיניות כלכלית שמקדמת עסקים ומקומות עבודה יציבים. גישתו של מלנגה אינה מהווה חידוש מהותי, אלא היא מתכתבת עם תפיסות מסורתיות של כלכלה עירונית, המדגישות את חשיבותם של תשתיות, סביבה רגולטורית ידידותית לעסקים ופיתוח כוח עבודה מקומי. בכך, הוא מציב את גישתו כמנוגדת לתפיסה הפרוגרסיבית של פלורידה, ומציג מודל המבוסס יותר על כלכלה קלאסית מאשר על שינוי פרדיגמטי ביחס לערים ולמעמד היצירתי.

ג’יימי פק מציג  ביקורת על התאוריה של ריצ’רד פלורידה בדבר “המעמד היצירתי” והשפעתו על צמיחתן של ערים. לטענתו, מודל העיר היצירתית אינו אלא הרחבה של מדיניות נאו-ליברלית, אשר מתמקדת במיתוג ושיווק עירוני במקום בשיפור כלכלי מבני. פק טוען כי התפיסה של העיר היצירתית, הרואה ביצירתיות את הכוח המרכזי המניע כלכלה עירונית, מהווה למעשה רציונליזציה חדשה של אסטרטגיות כלכליות קיימות, אשר מעודדות ג’נטריפיקציה, משיכת אוכלוסיות אמידות, והזנחת המדיניות החברתית כלפי שכבות מוחלשות¹⁰. בכך, הוא מראה כיצד ערים שאימצו את האסטרטגיה היצירתית מצאו את עצמן מתמקדות יותר במשיכת כוח עבודה מובחר על חשבון פיתוח כלכלי כוללני ויציב. תפיסתו של פק לשינויים בצמיחה העירונית מבוססת על ההנחה כי ערים מתפקדות לא כמערכות מבודדות הנשלטות על ידי קבוצות אוכלוסייה יצירתיות, אלא כחלק ממבנים כלכליים-חברתיים רחבים יותר, הנשלטים על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים גלובליים¹¹ ויש לראות את המדיניות העירונית בהקשר רחב של קפיטליזם נאו-ליברלי, המאופיין בריבוד חברתי, דינמיקות של הון ואי-שוויון גדל. בניגוד לפלורידה, הרואה בערים מתחרות זו בזו על “כישרונות יצירתיים”, פק טוען כי התחרותיות אינה יוצרת תנאי צמיחה בריאים אלא מובילה לאי-יציבות כלכלית ולעיוותים חברתיים. גישה זו של פק מציגה ביקורת תוך הצבתה במסגרת תאוריות רחבות יותר של קפיטליזם נאו-ליברלי. בעוד פלורידה מציג את “המעמד היצירתי” ככוח עצמאי של שינוי, פק מדגיש כי מדובר ברציונליזציה נאו-ליברלית המאפשרת המשך של מדיניות קפיטליסטית מסורתית תחת כסות חדשה של חדשנות ויצירתיות.

ערים יכולות לשמש כמרכזי חדשנות ויצירתיות, אך יש הטוענים כי תפיסת המעמד היצירתי של פלורידה אינה לוקחת בחשבון את ההקשרים ההיסטוריים והכלכליים הרחבים יותר של ערים. בראון טוען שמשיכת אוכלוסיות יצירתיות אינה ערובה לצמיחה כלכלית, אלא היא תלויה בגורמים נוספים כגון תכנון עירוני, מוסדות חינוך והשקעה ציבורית ארוכת טווח. הוא מציין כי לאורך ההיסטוריה, ערים כמו אתונה, פירנצה ולונדון שגשגו בזכות שילוב בין יצירתיות למוסדות פוליטיים וכלכליים יציבים, ולא רק בשל הימצאותם של יחידים יצירתיים¹². בכך, הוא מתנגד לאידיאליזציה של המעמד היצירתי כפתרון יחיד לפיתוח עירוני, ומזהיר כי מיקוד יתר במשיכת אוכלוסיות מסוימות עלול להוביל להזנחת שירותים ציבוריים ולחיזוק אי-שוויון חברתי. בשונה מג’יימי פק, אשר רואה בתיאוריה של פלורידה חלק ממדיניות נאו-ליברלית הפועלת למען האליטות הכלכליות, בראון מציע גישה מאוזנת יותר, המדגישה את החשיבות של אינטגרציה בין תכנון עירוני, כלכלה ותרבות במטרה ליצור ערים בנות-קיימא ומקיימות.

לסיכום, הוויכוח על “העיר היצירתית” והפרדיגמה של “המעמד היצירתי” מציג את המתח בין חדשנות כלכלית לבין צדק חברתי ותכנון עירוני מקיים. מחד גיסא, החזון האופטימי בו משיכת כישרונות יצירתיים תוביל לצמיחה עירונית ולפריחה תרבותית, תוך הדגשת חשיבותם של טכנולוגיה, כישרון וסובלנות. מאידך גיסא, חיזוק הדינמיקות נאו-ליברליות של הדרה וג’נטריפיקציה, ומובילה להעדפת אליטות יצירתיות על פני רווחת כלל האוכלוסייה. האידיאליזציה של המעמד היצירתי כפתרון לפיתוח עירוני לצד מיקוד יתר במשיכת אוכלוסיות מסוימות מציג את המתח בסקירה ספרות זו, בין הפוטנציאל הכלכלי של יצירתיות לבין הצורך באיזון חברתי וצדק מרחבי.

ברשימה הבאה אמקם את אורוות האמנים בתוך הוויכוח התיאורטי בין מצדדי העיר היצירתית (כגון פלורידה ואנדרסון) לבין מבקריה (כגון פק ובראון).