על צדדיו המכוערים של ‘העידן העירוני’

מקדשי העירוניות מהללים את הליברליות והקוסמופוליטיות של העיר אך למעשה העידן העירוני הוא מלחמה מעמדית ואתנית שדוחקת את המעמדות הנמוכים ואוכלוסיות של צבע מחוץ לעיר. בלונדון שבה הג’נטריפיקציה גואה, מהנדסים יצאו בהצהרה נגד הכלי של פינוי בינוי אשר פוגע באוכלוסיות מוחלשות, גובה מחיר סביבתי כבד ולא מקיים כלכלית לטווח הארוך. האם לא הגיע זמן לדיון שכזה גם בישראל?

אם המאה הקודמת הייתה המאה של המדינה (מדינת הרווחה ואחריה המדינה הניאו-ליברלית) חוקרים, פוליטיקאים וחברות תאגידיות שמקדמות את הסדר יום העירוני, טוענים כי אנו נכנסים אל המאה של העיר. אך להיקסמות מן הפריחה העירונית יש צדדים אכזריים ומכוערים. בכנס הגאוגרפי הנורדי בשוטקהולם, דנו בחלק מהם ובמיוחד בג’נטריפיקציה, בהתחדשות עירונית, בהפרטה של הטובין הציבורי ודחיקה של אוכלוסיות מוחלשות מהעיר לפריפריה, בהרס של מבנים, ומה שמכונה במחוזותינו פינוי בינוי. הבנייה המאסיבית של גורדי שחקים והחלפת שיכונים ובנייני מגורים של מעמד הפועלים בבנייני יוקרה, מטרידים את מנוחתם של גאוגרפים עירוניים בשבדיה, דנמרק, גרמניה, אנגליה, צרפת, ליסבון, פולין, רוסיה, ישראל, צ’כיה ומדינות נוספות. התחרות המומצאת בחלקה בין ערים על משאבים, משקיעים והון אנושי, מובילה לקידום תכניות התחדשות עירונית שנועדו להגביר את הצמיחה.

מחאת תושבים במזרח בוסטון שנתונים לתהליכי ג’נטריפיקציה קשים, מדובר בעיקר באוכלוסיה של לטינים ואסייתים (צילום: Jorge (Caraballo Cordovez, flickr

חיסול הדיור הציבורי ושיכוני עובדים

אחת המגמות הבולטות היא חיסול מלאי הדיור הציבורי, הנמצא לרוב במרכזי הערים, בכל רחבי העולם. לדיור הציבורי מסורת ארוכת שנים הן במדינות הרווחה של אירופה וסקנדינביה והן בארצות הברית הקפיטליסטית.  אך בעשור האחרון הדיור הציבורי עובר תהליך של חיסול באמצעות דמוניזציה והכפשה של מנגנון הדיור הציבורי. שתי טענות עיקריות משמשות לכך: האחת מתמקדת במצבם הרעוע של הבניינים תוך הדגשה והקצנה של התשתיות הרקובות, הטיח המתפורר והנזילות. תיאורים שנועדו להדגיש כי אלו מבנים חסרי תקנה שאין מנוס אלא להרוס אותם. הטיעון השני מתמקד בבעיות החברתיות של הדיור הציבורי שגורם לריכוז העוני וסטיגמטיזציה של אזורים בעיר. שני הטיעונים משמשים להצדקת הרס המבנים ואיתם חיסול מלאי הדירות ובנייה של בניינים ‘מעורבי הכנסות’. כלומר בניינים שיציעו תמהיל דיור (גדלים שונים של דירות למגורים) שימשכו אוכלוסיות מגוונות, כך כביכול ניתן יהיה למנוע את הריכוז של אוכלוסיות בעוני ואוכלוסיות צבע. אך המחקר הביקורתי שואל ראשית מי קבע מהו התמהיל החברתי הנכון? שנית מקרי מבחן מרחבי העולם מראים כי אחוז נמוך ביותר מוקצה לדיור חברתי ובסופו של דבר הבניינים החדשים הם לאוכלוסייה חדשה, ומי שפונו לא יכולים כלכלית לחזור אליה.

  בישראל, כמו במדינות אחרות בעולם, המשוואה בין ההרס והמכירה של מלאי הדיור ציבורי איננה משתווה לכמות הבינוי והרכישה של יחידות חדשות. משנות התשעים הצטמצם מלאי הדירות של הדיור הציבורי בישראל משמעותית היום קיימות 50,000 יחידות דיור לעומת 108,000 שהיו בשנת 1998. מיותר אולי לציין שכמות המבקשים והאנשים בעוני לא פחתה בהתאמה במהלך שני העשורים האחרונים. ¹ בארצות הברית הדיור הציבורי ברובו מאוכלס על ידי תושבים אפרו-אמריקאים וכן אסייתים ולטינים. בנייני הדיור הציבורי שנמצאים בערים הגדולות מחוסלים בעשורים האחרונים בטענה שה’ריכוז בעייתי’ ומוביל לעוני ושהתשתיות לקויות. ההבטחה היא שהם יוכלו לשוב לבניינים אך הבנייה מחדש מחזירה לשוק רק שליש מהדירות של הדיור הציבורי ועל כן זה משנה את הדמוגרפיה של העיר מבחינת גזעית ומעמדית. ²

במדינות כמו פולין, רוסיה וצרפת, כפי שעלה בכנס לא מדובר רק בהרס של דיור ציבורי בהכרח אלא בהרס של מבנים ישנים עם דירות קטנות של מעמד הפועלים והמעמד נמוך.³ במקומם נבנים מגורי יוקרה, ומגורים למעמד הבינוני שלמעשה מחליף את האוכלוסייה שחייה בשכונה. בפולין ובמוסקבה מדובר בפרויקטים רחבי היקף שמשנים רובעים שלמים בעיר ומלאי הדירות והבניינים שמעמד העובדים יכול לגור בו בתוך העיר הולך ופוחת.

במוסקבה מתוכנן תהליך הפינוי בינוי הגדול ביותר שנעשה. במהלכו יהרסו 10% משטחי המגורים בעיר. הרס של מבנה במוסקבה (צילום: Pavel Kazachkov, flickr )

מהנדסים באנגליה אומרים די לפינוי בינוי!

השיח על המבנים הירודים והתשתיות הלקויות צריך להילקח בערבון מוגבל ואף להיבחן כמניפולציה להריסת מבנים המספקים דיור למעמד הבינוני והנמוך והחלפתו בדיור שמתאים לסטנדרטים של המעמדות הגבוהים.  מהנדסים מאוניברסיטת UCL University College London יצאו בהצהרה כי במקרים רבים עדיף רטרופיט ⁴ / שיפוץ / עיבוי בינוי, על פני הרס ובנייה מחדש. ⁵ הם מסבירים כי זו האופציה המקיימת יותר והמשתלמת יותר לטווח הארוך. הם בוחנים זאת על פי קריטריונים סביבתיים, חברתיים וכלכליים:

מבחינה סביבתית תהליך של הרס מבנים ובנייה מחדש כרוכים ביצירת אשפת בנייה (סקטור הבנייה אחראי ל-35% מייצור האשפה בבריטניה) וכרוך בצריכת אנרגיה עצומה לצורך הבנייה מחדש (מלט, מים, שינוע, עצים, אלומיניום וכו). הטענה שהבניה החדשה היא ‘ירוקה’ יותר היא פשוט מגוחכת בייחס לפליטת גזי החממה הכרוכים בכל תהליך ההרס והבינוי. מבחינה כלכלית הם טוענים כי אין ניסיונות מספקים לכמת ולהעריך את מכלול התהליך של פינוי בינוי לעומת רטרופיט ושיפוץ המבנים. זאת משום שאין מאמצים למימוש האופציות הללו שכן יזמים ורשויות מעדיפים פינוי בינוי. אך מבחינת העלות הכלכלית שיפוץ עשוי להיות משתלם יותר בטווח הרחוק בעיקר משום שהתחזוקה של בנייה החדשה יכולה להפוך לנטל כלכלי אדיר. שנית גם מהלך בניית הפרויקט הכולל: הוצאת הדיירים ושיכונם, ההשפעה על שוק הדיור, החזרתם, ההרס והבנוי המאסיבי, כל אלה חייבים להשתקלל בתחשיב הכלכלי על מנת שניתן יהיה להשוות את העלות הכלכלית הכוללת של האופציות השונות. מבחינה חברתית קשה לבחון את ההשפעה של פינוי בינוי לעומת שיפוץ/ עיבוי בינוי/ רטרופיט על הבריאות והשלומות (well being) של התושבים שכן זה תלוי בפרמטרים רבים. מאחר וזה גם סובייקטיבי זה יכול להצדיק את שני הפתרונות אך יש לחקור זאת יותר לעומק. יש עדויות להשפעה החיובית של שיפוץ מבנים על הבריאות הנפשית והפיזית של תושבים בעיקר כשנעשית התייעלות אנרגטית במבנה (רטרופיט). כמו כן שיפוץ של מבנים יכול להוריד את תחושת הבידוד החברתי ולהגדיל את ההון החברתי של התושבים אך זה צריך להעשות לצד שיפור של כלל האזור. ישנן עדויות לכך שהרס ומעבר של תושבים לאזורים אחרים יכול להיטיב עם מצבם הנפשי והפיזי של תושבים (למשל בגלזגו) אך מקרים אחרים הראו כי זה הוביל לירידה במצבם הנפשי של תושבים שדיווחו על עלייה במתח, חרדה ודיכאון בעקבות הפינוי בינוי. המתח נובע מתחושת חוסר אונים וחוסר שליטה.

עמדתם של המהנדסים איננה חד משמעית אבל אפשר לראות שבלונדון הצליחו ארגוני תושבים, ארגונים של דיור חברתי לצד גורמים מקצועיים ואקדמים לפרוץ את השיח והתודעה הציבורית סביב פינוי בינוי והתחדשות עירונית. הפגנות, שיתוף פעולה עם האקדמיה ומסמכים משותפים הובילו לכך שוועדת הדיור הוציאה מסמך  מסכם שדן בסוגיות הרבות שבין שיפוץ להרס מבנים בתהליכי התחדשות עירונית. ⁶

בארץ לצערנו, אין שיח כזה ולא נשמע קולם של מהנדסים, מומחים לקיימות או כלכלנים בסוגיות הללו. אולי יש מקום לפתח אותו שיהיו בידינו כלים רבים יותר שמתאימים לאוכלוסיות מגוונות ולמרקמים עירוניים שונים.