טלי חתוקהפרופ’ ליבנת הולצמן היא היסטוריונית של רעיונות המתמחה בתיאולוגיה מוסלמית. ליבנת מסבירה את החשיבות של ההכרות שלנו כתושבים יהודיים בישראל עם האסלאם. הכרות שחשובה לא רק להבנה של שכננו אלא אף להבנה מעמיקה יותר של המקורות שלנו.
המרחב המקומי, הישראלי, מזרח תיכון ובכלל, הוא מרחב הטרוגני, שיש בו ייצוג לשלוש הדתות. מעטים מאיתנו מכירים את העולם הערבי והמוסלמי. לאחרונה פגשתי את פרופ’ ליבנת הולצמן, פרופסור-חבר במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן, במפגש אקדמי, ויצא לי לשמוע אותה משוחחת על מחקריה. היא סיפרה לי כי גם הקליטה סדרת פודקאסט בשם “בעקבות הנביא מוחמד” הזמינה ביישומון גל”צ-גלגל”צ, יישומון “בר-דעת” (שהוא חינמי), ביוטיוב. זו היתה הזדמנות מצוינת לחשוב על המרחב הדתי בו אנו חיים ופועלים.
אז מי את ליבנת ומה את עושה? “אני חוקרת ומלמדת אסלאם במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן. בהכשרתי האקדמית אני היסטוריונית של רעיונות המתמחה בתיאולוגיה המוסלמית של ימי הביניים. לפני עשר שנים בערך, המחקר שלי הוביל אותי להתמקד בתיאולוגיה המסורתית, שהוא זרם למדני שצמח מתוך העיסוק בספרות החדית’. חדית’ – בערבית: “סיפור”, ואל-חדית’ אל-נבוי (النبويّ الحديث) הם הסיפורים המתעדים את הנביא מוחמד, תולדות חייו ואישיותו, והמשמרים את משנתו בקשת רחבה של נושאים.” לפי ליבנת יש מעט מאוד חוקרים בעולם שעוסקים בחדית’ בכלל ובתיאולוגיה המסורתית בפרט – למעשה ניתן לספור אותם על אצבעות כף יד אחת. כפי שהיא מספרת, “אני נכנסתי לשדה שהיה לחלוטין לא חרוש, ופיתחתי מתודולוגיה המבוססת על קריאה צמודה בטקסט של החדית’ וחשיפת הרשתות החברתיות (כן, גם במאה השביעית היו כאלו) שדרכן עבר החדית’, בשילוב תיאוריות מתורת הסיפור (narratology) וחקר מחוות הגוף ושפת גוף (gesture studies).”
ליבנת מסבירה כי המחקרים שלה מעוררים עניין רב בעולם המוסלמי והיא מצוטטת הרבה, גם על ידי חוקרים מאיראן, אינדונזיה, מצרים, ערב הסעודית ועוד. “כלל-האצבע שלי” היא אומרת, “הוא לכתוב רק על מה שמעניין אותי, ואולי זו הסיבה שהמחקרים שלי מגיעים לציבור משכיל רחב ולא רק למומחים.” מחקריה תורגמו לערבית ולא הרבה חוקרים מישראל יכולים להתגאות בכך שהספר שלהם תורגם לערבית ויצא לאור בהוצאה הנחשבת ביותר בעולם הערבי, דאר אל-רואפד שמקום מושבה בביירות, לבנון. היוזמה לתרגום הספר, אגב, היתה של ד”ר עמר בסיוני ממצרים. הוא קרא את הספר והתלהב ממנו. “אני לא בטוחה אם אני, כחוקרת ישראלית ויהודיה, הייתי פונה לדאר אל-רואפד הם היו עונים לי בכלל”.- סיפרה ליבנת.
להכיר את המקום בו אתה חי
שאלתי את ליבנת, למה חשוב להכיר את העולם המוסלמי? ליבנת מסבירה כי “אנחנו חיים במרחב ערבי ומוסלמי, אבל לא מרגישים אותו בכלל בחיי היום יום שלנו, אלא לצערנו בהקשר השלילי של פיגועים. הציבור היהודי ברובו המכריע אינו דובר ערבית, ודת האסלאם נתפסת פה כאקזוטיקה מוזרה. לדוגמה, אנשים יודעים שצמים ברמדאן כי הם נתקלים באי נוחות כזו או אחרת, אבל לא יודעים שיש לצום הזה סיבות טובות ושאפילו שורשיו מתחילים מצום יום כיפור היהודי.” ליבנת מציינת גם את חוסר הנוחות שאנשים מרגישים ביחס לתפילת המואזין, ומסבירה כי חשוב לראותה כחלק מן המרחב הציבורי. “בשנים האחרונות שומעים על תלונות על קריאות המואזין המפריעות את מנוחתם של השכנים היהודיים. אבל צריך להבין ולקבל שחמש התפילות היומיות באסלאם הן חלק מהמרחב הציבורי שלנו. צריך לזכור שהאסלאם הוא שורשי ונטוע פה ברצף היסטורי משנת 638 (כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים). לא לחינם בעולם הערבי מתייחסים למדינת ישראל כאל מבצר המסוגר מסביבתו, אשר זמנו קצוב.”
ההשוואה בין ישראל לממלכת ירושלים הצלבנית שהיתה מדינה עוצמתית וחזקה אבל שרדה פה פחות ממאתיים שנה (המעוז האחרון שלה נכבש ב-1291)– עולה תדירות בכתיבה הפוליטית בעולם הערבי והמוסלמי. וכאן עולה שאלה חשובה, האמנם אנחנו רוצים להיות מבצר מסוגר? לא עדיף להכיר, לדבר, לחיות בנינוחות (עד כמה שניתן) ומתוך כבוד הדדי? כפי שמסבירה ליבנת , “הבורות של תושבי ישראל היהודיים לגבי האסלאם היא עצומה, אבל זה לא תמיד היה כך. היהודים שחיו בארצות האסלאם לא רק דיברו, קראו וכתבו ערבית, הם גם הכירו היטב את דת האסלאם, השפיעו עליה והושפעו ממנה. הם ראו את הערבית כשפתם ואת האסלאם כחלק חשוב מהתרבות בה הם חיים. בואי נאמר שכדי להבין לעומק את כתביהם של רס”ג והרמב”ם (שנכתבו בערבית-יהודית) צריך לצד ההשכלה התורנית שתהיה לנו גם הכרות בסיסית עם האסלאם. אנחנו חיים בתקופה מורכבת וסוערת, ואת הזיהוי המיידי בין אסלאם לטרור הרוויח האסלאם בצדק. אי אפשר להתכחש לכך. אבל יש לאסלאם צדדים יפים, ויש קווי דימיון בינו ובין היהדות, שבאמת כדאי ומעניין וחשוב להכיר.”
בעקבות הנביא מוחמד
הפודקאסט “בעקבות הנביא מוחמד” מספר את הסיפור של ראשית האסלאם כפי שהוא משתקף בשני המקורות המקודשים למוסלמים, הקוראן והחדית’. “החדית'”, מספרת לבנת “הוא קורפוס עצום של טקסטים קצרים יחסית (כ-5000 מסורות “גרעיניות” ולמעלה ממיליון ואריאנטים) שעבר מדור לדור בתהליך של מסירה בעל-פה על ידי חבריו של הנביא מוחמד המכונים ה”סחאבה” (الصحابة- חברים). זה תהליך שנמשך למעלה ממאה שנים בפריסה גאוגרפית עצומה. עם מותו של הנביא בשנת 632, הסחאבה היו חלק מהצבא המוסלמי שיצא מחצי האי ערב וכבש את הטריטוריות של העולם העתיק, דהיינו מצרים, עיראק, איראן, סוריה, וכמובן ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. הסחאבה ישבו בערים הגדולות (בצרה, כופה, דמשק, ירושלים), הקימו ערים חדשות (קהיר), ולימדו את האוכלוסיה, שחלקה התאסלם מרצון וחלקה אוסלם בכפייה, איך להתפלל, מה מותר ומה אסור לאכול, איך ועם מי מותר לקיים יחסי מין, איך מתרחצים ואפילו כמה חשוב לגזוז ציפורניים ולשמור על היגיינת הפה, ואיך עושים זאת. כל זאת הם עשו דרך סיפורים על הנביא, שאותו הסחאבה הכירו היטב. כך שהמצוות המעשיות והמנהגים היומיומיים באסלאם מושתתים על ה”סונה” (السنّة) שהיא הדרך, דרכו של הנביא. והאסלאם הסוני הוא האסלאם שהולך בדרכו של הנביא מוחמד.
עקרונית, החדית’ הוא ספרות שבעל-פה, אבל עוד בימי מוחמד היו אנשים שתיעדו את נוהגיו ואמרותיו בכתב. במאה התשיעית עם הגעת הנייר מסין לבגדאד, תהליך התיעוד הפך להיות מסודר יותר, כי הפלטפורמה הפכה זולה יותר: במקום להכין ספר מגווילים (עור מעובד) או מפפירוס שהם מוצרים יקרים מאוד, אפשר היה להכין ספר מעיסה של עץ טחון. ולכן המאה התשיעית היא גם המאה של “התפוצצות הידע”. בכך האסלאם הקדים את אירופה ב-600 שנה (עד הופעת הדפוס). בקצרה, במאה התשיעית הופיעו ששת הקבצים הקאנוניים של החדית’, ועוד עשרות רבות של קבצים לא-קאנוניים שהופיעו מאז ועד המאה ה-14. הופעת הספרים התניעה תהליך למדני מסועף ומורכב, כי אפשר היה ללמוד ולהתעמק בכל דקדוקי התנהגותו של הנביא דרך הטקסט הכתוב. על בסיס ספרות החדית’ פיתחו המוסלמים את ענפי ההלכה והתיאולוגיה. כך הם גם שילבו את “חוכמת יוון, פרס והודו”, כלומר המדעים של העולם העתיק, בתוך הכתבים שלהם. המוסלמים במאה התשיעית היו המובילים בעולם בתחומי הרפואה, הכימיה, הרוקחות, האסטרונומיה, ההנדסה, האדריכלות ועוד.
איך הגעת לזה? “אני מאוד אוהבת את ספרות החדית’. כשאני שוקעת בקריאת הטקסטים העתיקים האלה, אני פשוט מחייכת כל הזמן. בכל יום אני מגלה משהו חדש. זהו מאגר מדהים המאפשר הצצה למאה השביעית (אז עלה הנביא מוחמד על במת ההיסטוריה) דרך פילטרים של תקופות מאוחרות יותר (מאות שמינית ותשיעית). כדי להגיע לגרעין ההיסטורי, צריך לקלף כמה שכבות, ומלאכת הקילוף הזאת מאוד מאוד מאתגרת ומהנה.”
הרעיון לעשות סדרה על הנביא מוחמד, עלה בדעתה כאשר באוניברסיטת בר-אילן בנו אפליקציית פודקאסטים בשם “בר-דעת” שבאמצעותה יציגו חוקרות וחוקרים את נושאי המחקר שלהם. “כששמעתי על הפרויקט, ישר התנדבתי לתת שיחה קצרה על משמעות השם “אסלאם”, ודרכה לדבר על שלושת המסדים החשובים של הדת (הלכה, תיאולוגיה ואתיקה). כשהסתיימה ההקלטה, העורך אורי טולדנו שאל אותי המון שאלות. אמרתי לו: “תן לי 12 פרקים ואענה לך על כל השאלות”. זו היתה בעצם הסדרה הראשונה של “בר-דעת”. אני חייבת להודות שנכנסתי לתוך העניין ללא מחשבה, ויכול להיות שאם הייתי יודעת כמה זמן ומאמץ זה ידרוש ממני, לא הייתי קופצת על זה. בדיעבד, טוב שלא חשבתי, כי “בעקבות הנביא מוחמד” הוא אחד הדברים היפים ביותר שעשיתי ואני גאה בו מאוד.”
יש לך עצה למאזין שלך? “הרעיון שלי היה לספר סיפור מעניין, וכאמור חדית’ הוא סיפור, ולספר אותו בקצרה. קיבלתי החלטה לא להתייחס בכלל לתיאוריות ומחקרים על ראשית האסלאם, וכאלה יש לא מעט, ולא לדבר בז’רגון מקצועי, אלא “לרכל” על הנביא, נשותיו, האינטריגות הפוליטיות במעגל החברים שלו. כלומר, להציג אסלאם למי שאינם מכירים בכלל אסלאם דרך סיפור מותח שיש לו התחלה, אמצע וסוף. הסדרה כוללת 12 פרקים. השנה הוספתי לה עוד שני פרקי בונוס: אחד על חודש רמדאן וחג הפסקת הצום (עיד אל-פיטר) ואחד על העלייה לרגל למכה וחג הקורבן (עיד אל-אדחא).”
הסדרה של פרופ’ הולצמן נחשבת לסדרה פופולרית, עליה זכתה לתגובות רבות, מכל רחבי הארץ, ואפילו מן העולם הערבי. שאלתי את ליבנת בסוף השיחה שלנו, האם היא חושבת שנצליח לצאת מן המבצר המסוגר? “השאלה היא האם אנחנו רוצים לצאת מהמבצר המסוגר, והאם אנחנו רואים את הרווחים העצומים ביציאה החוצה. המפתח ליציאה הזאת הוא הידע. כמו שאמר המשורר המצרי אחמד שווקי (מ’ 1932) המכונה ‘נסיך המשוררים’: العلم يبني بيوتا لا عماد لها والجهل يهدم بيت العز والشرف ‘הידע בונה בתים שאין להם עמודים, ואילו הבורות הורסת בתי נגידים’. כדי לצאת החוצה באמת, צריך לדעת את השפה הערבית ולהכיר את דת האסלאם. הנכס הרוחני הזה הוא שייתן לנו ביטחון להתנהל בסביבתנו ויכולת למתוח גשרים ביננו ובין שכנינו.”