‘הפועל זונה’- אלימות באצטדיוני כדורגל

אלימות באצטדיוני כדורגל היא תופעה גלובלית שמעסיקה שוטרים, מתכננים, חברות אבטחה וטכנולוגיה. מניין יבוא הפתרון -ממתכנן האצטדיונים, מחינוך האוהדים, מעונשים למועדון או מאמצעי מעקב וסריקות פנים? ומה כאשר האלימות יוצאת מגבולות המגרש? סקירה והצעה לפתרון של אוהד מושבע

האם אלימות היא אימננטית לכדורגל? אורוול טוען כך: “לספורט רציני אין שום קשר למשחק הוגן. הוא קשור לשנאה, קנאה, התרברבות, זלזול בכל הכללים והנאה סדיסטית מצפייה באלימות.  במילים אחרות, ספורט הוא מלחמה מינוס ירי” (Orwell, 1945). כאוהד ספורט וכדורגל מושבע, אני מסכים יותר אם אמירתם של נורברט אליאס ואריק דאנינג שטוענים שבחברה המודנית- התעשייתית קיים מחסור ניכר באירועים המספקים התרגשות אמתית והכדורגל הוא שממלא את החסר הזה. ¹

 לאלימות בכדורגל יש פונקציות שונות והמשמעות של האלימות חוצה את גבולות המגרש ולא אחת מבטאת מצוקה חברתית או תביעה פוליטית. את האלימות שמתרחשת בהקשר של כדורגל יש לבחון מתוך הקשר חברתי ותרבותי (בן פורת, 2016). לאורך השנים היא נעשתה מאורגנת יותר בעיקר על ידי ארגוני אוהדים. לרוב אלו התארגנויות שמחפשות להתכתש אלה עם אלה ללא מגבלות ואצטדיון הכדורגל ואירוע המשחק בכללותו מהווים זירה מרובת הזדמנות לשם כך. ²

הדיון הפוליטי על היריבות בין הפועל ת”א לבית”ר ירושלים הוא עתיק ומוכר, הוא נטוע ביריבות היסטורית הנושאת הבדלים בהזדהות האתנית, פוליטית ומעמדית. אך מהם הדפוסים והמאפיינים המרחביים המשותפים למקרי האלימות? אציג שני מקרים.

קיצור תולדות הסכסוך בין הפועל לבית”ר

בעשורים הראשונים למדינה כמו בתחומים רבים, גם הכדורגל הישראלי בתחילת דרכו היה מעין “נתין של המדינה”, כשמועדוני הספורט נוהלו בידי מרכזים ארציים של ‘הפועל’, ‘מכבי’ ו’בית”ר’, שהיו בעלי זיקה ישירה למפלגות השונות. “הפועל” הייתה מזוהה עם מפא”י החילוני והאשכנזי ואילו בית”ר עם תנועת חרות הרוויזיוניסטית. הפוליטיקה שהייתה לחלק מהכדורגל הישראלי הטעינה אותו במתחים שיובאו למגרש.

על רקע המתח בין העולים החדשים לוותיקים היה מגרש הכדורגל מקום למחאה ופורקן. השם הרע שיצא כבר אז לאוהדי בית”ר ירושלים כאוהדים אלימים, ניזון בין השאר מתחושות של קיפוח מצידן של הרשויות שהיו רובן בשליטת מפא”י. ³

אירוע האלימות המשמעותי הראשון בין שתי הקבוצות אירע בחודש יוני 1969, לאחר שאוהדי בית”ר לא היו שבעי רצון מתוצאת המשחק, הם פרקו את זעמם והשחיתו את אצטדיון בלומפילד ביפו. מאז אותו אירוע, שהפך לחלק מפולקלור הכדורגל הישראלי, התרחשו אינספור התנגשויות אלימות בין קהלי שתי הקבוצות. כילד זכור לי הזעזוע העמוק ממראה אוהדי בית”ר הופכים רכב רק משום שעל מושבו צעיף אדום. אם בעבר ההתנגשויות האלימות היו תוצאה של אלימות ספונטנית שאינה מאורגנת, הרי שבעשורים האחרונים אופי האלימות השתנה לחלוטין.

משנות התשעים ועד היום התקבע דפוס אלימות חדש: אלימות מאורגנת וממוקדת. האוהדים מכינים מראש סיסמאות, קריאות ושירים שמטרתם להשפיל יריב מסומן. חבריהן יחפשו לפגוע פיזית ומילולית בשחקני המועדון היריב ובאוהדיו. הם אינם חוששים מהתמודדות עם המשטרה, ואלו מביניהם שנעצרים הופכים לגיבורי תרבות מקומית. ⁴

בניגוד להצגתם כצעירים חמומי מוח, חסרי השכלה ותעסוקה המחפשים פורקן, מדובר בקבוצות מאורגנות הפועלות מתוך אג’נדה פוליטית, בין אם לאומנית קיצונית של ארגון “לה-פמילייה” של בית”ר ירושלים, או שמאלנית אנרכיסטית של ארגון האולטראס המשתייך לאוהדי הפועל ת”א.⁵

 מקרה מבחן |  תקיפת יורי “טליבן” סדליצקי

בשעות הערב של מוצאי שבת באוקטובר 2015 שבה קבוצת אוהדים של הפועל ת”א, המשתייכת לארגון ה’אולטראס’, ממשחק. חברי הארגון עשו דרכם למחסן ציוד האוהדים, הממוקם בפינת הרחובות ידידיה פרנקל ואברבנל בשכונת פלורנטין בת”א. כשהגיעו אוהדי הפועל ת”א למקום התנפלו עליהם במארב מתוכנן כ-30 מאוהדי בית”ר ירושלים המזוהים עם ארגון האוהדים ‘לה פמיליה’. התקיפה אירעה מאות מטרים בלבד מאצטדיון בלומפילד, במקום הומה אדם ופעילות מסחר של בארים ומסעדות. כל אלו לא מנעו מאוהדי בית”ר ירושלים לבצע את התקיפה האלימה, שתוצאותיה היו קשות. אחד מהאוהדים המזוהים ביותר עם הפועל ת”א, יורי ‘טליבן’ סדליצקי נפצע קשה לאחר נעיצת פטיש בראשו. הוא פונה לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם. לאחר התקיפה נעצרו כ-50 אוהדי בית”ר. בעזרת עד מדינה שגויס ע”י המשטרה מתנהל בימים אלו הליך משפטי כנגד החשודים בתקיפה ,כשחלקם מואשמים בניסיון לרצח.

מקרה מבחן | תקיפת אוהדי בית”ר בשוק הפשפשים

תגובת אוהדי הפועל ת”א וארגון ה’אולטראס’ לפגיעה הקשה ביורי סדליצקי לא איחרה לבוא. חודשיים מאוחר יותר, בדצמבר 2015, לאחר משחק בין שתי הקבוצות באצטדיון בלומפילד, הכינו אוהדי הפועל ת”א מארב למספר אוהדי בית”ר. “היינו שלושה ברכב”, סיפר אחד האוהדים שהותקפו לכתב ynet, “רצינו ללכת לאכול אחרי המשחק. שני רכבים שעקבו אחרינו חסמו את הדרך מלפנים ומאחור ותקפו אותנו מספר אוהדים בשרשראות, לומים, סכינים, אלות וגרזנים. המשכנו לבית החולים ושניים מאיתנו נזקקו לתפרים” (לכתבה המלאה). בדומה לתקיפה שאירעה בשכונת פלורנטין, גם במקרה הנוכחי מדובר בתקיפה שהתרחשה במוצאי שבת ברחוב הומה אדם בשוק הפשפשים (רחוב רבי פנחס, לא רחוק מפינת רחוב מרגוזה). לתקיפה, אשר תועדה במצלמות אבטחה, היו עדי ראייה רבים, בהם סועדים  בבית קפה סמוך שתועדו נמלטים מהמקום בבהלה.

לשני המקרים מאפיינים חזרתיים. מבחינה מרחבית: שתי התקיפות אירעו במרחק של מספר רחובות מאצטדיון בלומפילד של הפועל ת”א. הם התרחשו במקומות הומי אדם, מוארים וסמוכים לאזורי מסחר וצריכה. אלה לא הרתיעו את התוקפים וגם לא מצלמות האבטחה. סוג האלימות בשני המקרים הייתה מאורגנת, התקיפות לא היו פרי תחושת דחק רגעית, אלא כללו מארב מתוכנן הכולל הכנת נשק וציוד לצורך התקיפה. מבחינת זמן שתי התקיפות אירעו לאחר המשחק, אך ישנם אירועים אלימים נוספים המתרחשים לפני המשחק (לדוגמא).

ניסיונות (כושלים) אכיפה, מניעה והרגעה

בישראל חוקק “חוק איסור אלימות בספורט” (2008) ואף הוקמה “המועצה למניעת אלימות בספורט (2009) אך לא גובשה תכנית אופרטיבית משמעותית לטיפול בנושא. מערכת המשפט נוקטת יד קלה במתפרעים ומסתפקת לעתים רבות בכתבי אישום “רכים” ומתן צווי הרחקה מהאצטדיון לתקופת זמן מוגבלת ואינה דורשת או פוסקת עונשי מאסר בפועל. היא מגלגלת את האחריות להתאחדות הכדורגל, אך זו רשאית לדון בעניינים המתרחשים בתחומי האצטדיון בלבד וסמכותה מוגבלת להטלת קנסות, סגירת יציעים או הענשה בקיום משחקים ללא קהל ⁶. העונשים הנ”ל מוטלים על המועדון והוא הנושא באחריות ובנזק הכספי. משמע – אוהדים האלימים פטורים מכל אחריות או עונש.

מועדוני הכדורגל והעומדים בראשם שנושאים בנזק הכספי הם אלו שעומדים אל מול ארגוני האוהדים ובאמצעיהם הדלים מנסים למנוע מהם לפעול באופן אלים. לרוב הניסיון נכשל ובדרך בעלי המועדון הופכים ליעד למתקפות ואיומים מצד האוהדים.

התאחדות הכדורגל העולמית (פיפ”א) וזו האירופית (אופ”א, שאליה מסונפת ישראל) מפעילות תכניות למאבק באלימות ובגזענות, אולם מידת האפקטיביות של הקמפיינים מוטלת בספק. מדובר בעיקר בפרויקטים שיווקיים ובניסיון להעלאת מודעות.

פתרון אפשרי: הכנסת מערכות ניטור טכנולוגיות 

ההצעה שלי היא להרחיב את מערך הבקרה גם לרחובות הסמוכים לאצטדיון ברדיוס מסוים. מכיוון שבתוך תחומי האצטדיון מערך האבטחה והבקרה אינו מאפשר התנגשויות אלימות בין ארגוני האוהדים היריבים, אלו נוטים כיום לבצע את התקיפות האלימות מחוץ לחומות האצטדיון.

ניטור וזיהוי אוהדים בעייתיים: באצטדיונים החדשים כיום כבר קיימות מערכות אלקטרוניות המסוגלות לבצע זיהוי פנים. הנה כך מציגה זאת חברת “פולר מערכות אלקטרוניות” הפועלת באצטדיון סמי עופר בחיפה: “מעל 200 מצלמות מאבטחות את אצטדיון סמי עופר… ומנטרות את הקהל ברמת זיהוי פנים…”. אמצעי ניטור ופיקוח נוסף ניתן לבצע באמצעות הכרטיסים האלקטרוניים שנכנסו בשנים האחרונות לשימוש גם בישראל.  “מערך הכרטוס האלקטרוני… משלב טכנולוגיית בקרת כרטיסי כניסה עם תוכנת מכירת כרטיסים… המערך מאפשר ניהול והנפקה ממוחשבים של כרטיסים רגילים ומיוחדים כגון מנויי עונה או כרטיסי מועדון, ניהול בסיס נתונים של חברי המועדון והמבקרים באצטדיון ותהליך ממוחשב של כניסה לאצטדיון.” (“קבוצת מר”, שהקימה באצטדיון העירוני בנתניה מערך כרטיסים אלקטרוניים).

מערכת מודיעין ו”סימון” אוהדים בעלי פוטנציאל לאלימות: מערכות השליטה והבקרה, בשילוב היכולת לניטור גורמים אלימים בתחומי האצטדיון ובסביבתו מאפשרים מעקב ו”סימון” פרטים בעייתיים מתוך ארגוני האוהדים.

ביקורת אפשרית

בניגוד לזרם המרכזי באקדמיה במחקרים על אלימות הממליצים על כלים “מלמטה למעלה” אני מציע כלים טכנולוגיים המונחתים מלמעלה למטה ונקיטת יד קשה יותר מצד הפרקליטות ומערכת המשפט. בניגוד לתפיסות ההוליסטיות אני לא מציע אפילו כלי אחד למניעת האלימות אלא רק לטיפולה. בניגוד לדעה הרווחת כיום, איתה אני מסכים, שאנו נמצאים במצב של “אלימות כרונית” ⁷ במקרה הנוכחי מדובר בתופעה בעלת היקפים קטנים יחסית שניתנת לטיפול ומניעה.

אני מודע לכך שהכלים הטכנולוגיים המוצעים יש בהם פגיעה בפרטיות והם פולשניים אך צילום באצטדיון וסביבתו אין פוגע בצנעת הפרט אלא שומר על ביטחון האוהדים והשחקנים, חווית הצפייה ורוח המשחק. אם כן התועלת עולה על הפגיעה.