כיצד אתרים של הנצחה וטבע עירוני משפיעים על דפוסי השימוש היומיומיים במרחב הציבורי הסמוך? אילו מתחים קיימים בין הזיכרון הקולקטיבי הישראלי לפרקטיקות יומיומיות במרחב? רשימה זו, שנייה בסדרה, עוסקת בשאלות אלו, דרך מקרה המבחן של גן הר הבנים ברמת גן.
הר הבנים, או בשמו המלא גן הר הבנים, הוא גן ציבורי הנמצא על פסגת הר הבנים ברמת גן, הגבעה הגבוהה בעיר שמתנשאת לגובה של 79 מטר מעל פני הים. שטח הגן 24.2 דונם והוא ממוקם באמצע שכונת המגורים יד לבנים. הוא מוקף ברחובות ירושלים מדרום, מעלה הבנים במערב, צל הגבעה בצפון ומוריה במזרח. הגישה אליו ברכב אפשרית רק מרחוב מעלה הבנים ודרך שבילי הליכה וגרמי מדרגות מהרחובות האחרים. בשל מיקומו בלב שכונת מגורים ואפשרויות הגישה המוגבלות המובילות אליו וכוללות טיפוס מסוים, הגן אינו זוכה למבקרים רבים ומשמש בעיקר את הדרים בסמיכות ואת יודעי חן שזכו למצוא את הגן החבוי. ברשימה הראשונה הצגתי את המתח בסביבות זיכרון לסביבות יום יום כפי שמשתקפות בספרות וברשימה זו, אבחן את השאלה: כיצד האופי של הר הבנים כאתר טבע עירוני וזיכרון משפיע על אופני השימוש היומיומיים בו?
מבנה ועיצוב הגן
הגן משלב בתוכו שמורת טבע עירונית עם אתר זיכרון. האזור המרכזי שנמצא בשימוש הרב ביותר הוא אזור הפסגה המשוטחת מסביב לבית יד לבנים, הנמצא במגדל תצפית ברום הפסגה וצופה על יתר הגן. עם זאת, הגישה אל הבית מוגבלת יחסית משולי הגן והממשק שלו עם הגן מוגבל. מצפון לבית, ישנה רחבה פתוחה ללא הצללה עם מעט ספסלים שמשמשת כעמדת תצפית לכיוון צפון, גינת כלבים קטנה וגן עם מתקני כושר. שדרת עצים מוצלת מחברת את הרחבה הצפונית לספסלי ישיבה מוצלים, מדשאה קטנה ואנדרטה לנפגעי פעולת איבה. בחלק הדרומי של הפסגה, המוגבה מעט, ישנה מדשאה קטנה ואנדרטה לזכר השואה. המורדות הדרומיים והמזרחיים של הגן הנמצאים בשימוש פחות תדיר (בעיקר כמעבר לאזור הפסגה) עוצבו כטרסות המורכבות משבילי הליכה וגרמי מדרגות, ואילו המורדות הצפוניים, התלולים יותר, נותרו בצורתם הטבעית, אך הגישה אליהם חסומה בגדרות.
הגן עוצב על פי דגם גני הפסגה, בדומה לגנים נוספים ברמת גן ברוח עיר הגנים של מקימי העיר. החזון, השאפתני לתקופה, היה לבצע פיתוח נופי לצרכי ציבור בגבעות שהטופוגרפיה שלהם לא מאפשרת עבודה חקלאית. הוא התבסס על ממד נופי של תצפית פנורמית, שימוש בצמחייה ארצישראלית ובצמחים ועצים נוספים החסכוניים במים ומאפשרים תחזוקה פשוטה יחסית, שבילים מתעקלים המסותתים באבן במטרה לחקות תחושה של טיול בטבע ושילוב סמלים ומורשת לאומיים. עם זאת, הגן לא נכלל בתוכנית הפיתוח המקורית של ריכרד קאופמן כששטחיו סופחו לרמת גן רק בשנות הארבעים. כך, בעת פיתוח הגבעה בתחילת שנות החמישים, התכנון המקורי של פיתוח אינטנסיבי נזנח מטעמים כלכליים. במקום זאת, הפיתוח התבסס על מבנה הקרקע הקיים ועל צמחי הבר הגדלים בשטח. דפוס הפיתוח הצנוע יותר היווה הזדמנות נדירה לשימור טבע וצמחייה במסגרת עירונית, ובשנת 1978 הוכרזה שמורת טבע בצורה רשמית על רכס הכורכר במדרונות הצפוניים של ההר, שמהווה את אתר הטבע העירוני הראשון שהוקם בישראל ושרד עד היום.1
במקביל לשימור הטבע, פיתוח האזור המרכזי בגן דומה לדפוס גני הפסגה בתוספת ייחודו כאתר זיכרון. הגן הפך לאתר זיכרון בשנת 1960 עם הקמת בית יד לבנים כמגדל תצפית במקום מאגר המים שהיה במקום ושינוי שמו להר הבנים. אנדרטאות נוספות הוקמו על ההר, כשבשנת 1986 האנדרטה לזכר השואה החליפה בריכת נוי, אלמנט פורמלי של שילוב מים שמאפיין את גני הפסגה האחרים. כך, נוצר תמהיל ייחודי של גן פסגה, שמורת טבע עירונית ואתר זיכרון. במהלך שנות השמונים ההר סבל מהזנחה בדומה לגני הפסגה האחרים, שנבעה ממיעוט משתמשים בשל מאמצי הטיפוס הכרוכים בהגעה לגן והתדרדרות איכות הנוף הפנורמי בשל הבנייה המסיבית לגובה. בשנים האחרונות חשיבות הגן כאתר טבע עירוני ייחודי מתחדדת ועולות הקריאות להגדלת המודעות הציבורית לקיומו ולטיפוחו ושיפוצו תוך שימור ערכי הנוף הטבעיים והתרבותיים, ובשנת 2018 הסתיים פרויקט שדרוג וחידוש הגן ברוח הזאת.

רבדים של הפרדה מרחבית
המאפיין הבולט של החוויה המרחבית בהר הבנים הוא ארגון המערכת בצורה שמכוננת רבדים של הפרדה. סדרה של גבולות וחסמים פיזיים, ויזואליים, סימבוליים ואודיטוריים מפרידים בין המרחב למרחבים הסובבים אותו ואף מחלקים אותו לתתי מרחבים מובחנים. יסוד החוויה בא לידי ביטוי כבר ברגע הכניסה לגן. שלוש מארבע הכניסות כוללות טיפוס בגרמי מדרגות תלולים ומסותתים באבן, המסמנים את בחירת הנכנס לגן לעזוב את מפלס הרחוב ולעבור לסביבה אחרת תוך נכונות למאמץ פיזי מסוים, הכרוך בטיפוס, המסייע לתחושת ההיפרדות מהעיר לטובת חוויה אחרת. הטופוגרפיה יוצרת מרחב מובחן. עם זאת, גם הכניסה במפלס הרחוב כוללת מעבר מהאספלט של הכביש והאבנים המשולבות של המדרכה לטובת משטח מרוצף באבן ומוקף עצים וצמחייה. מאותו רגע של חציית סף, השהות בהר הבנים מופרדת מהמרחב העירוני הסובב אותה. מהבחינה הפיזית, ניתן לעבור חזרה לעיר רק דרך הכניסה הראשית או גרמי המדרגות, בעוד שאר הגן מופרד באמצעות גדרות והבדלי גובה. מהבחינה הוויזואלית, שדה הראייה אל עבר העיר חסום ברובו, לא ניתן להבחין בכבישים או בבתים הסמוכים לגן, שנמצא במעין מרחב נפרד. הקשר הוויזואלי לעיר נשמר רק דרך נקודות התצפית שמאפשרות רק מבט מלמעלה על בנייני העיר. מהבחינה הסימבולית, הסימנים המוכרים של החיים העירוניים, מכוניות, צמתים, כניסות לבתים ובניינים, מתחלפים בסימנים חדשים. מצד אחד, סימנים של טבע, עם הצמחייה העבותה והשבילים המשופעים, במיוחד לצד מדרונות הכורכר הצפוניים, החשופים והתלולים, ומצד שני, סימנים של זיכרון, בית יד לבנים הצופה על הגן מרום הפסגה עם שלט יזכור והאנדרטות הנוספות. מהבחינה האודיטורית, הריחוק מהעיר משפיע גם על הנשמע בגן, רעשי מכוניות או המולת העיר בקושי מגיעים וניתן לשמוע במקום ציפורים מצייצות. יחד, האלמנטים השונים יוצרים הפרדה ברורה בין הר הבנים למרחב העירוני סביבו. מתהווה מרחב שלא מגיעים אליו במקרה, בדרך בין נקודות עניין שונות בעיר, אלא בכוונה תחילה בלבד, מתוך בחירה להיפרד מן העיר.
רבדים נוספים של הפרדה מתקיימים גם בתוך המרחב הציבורי בהר הבנים. הגישה לטבע הפתוח יותר במורדות הצפוניים חסומה בגדרות. במורדות המזרחיים והדרומיים, הטופוגרפיה עובדה לשבילים וגרמי מדרגות, שאף הם מוקפים בגדרות ומתווים מסלולי הליכה מוגדרים היטב על חשבון גישה ומגע ישירים של טבע. גם המרחב עצמו מופרד לתתי מרחבים, בעיקר בעזרת הבדלי גובה. החלק הדרומי של הפסגה מופרד במדרגות מהמשך הפסגה. למרגלות בית יד לבנים, ישנן שתי רחבות נפרדות, שהגישה אליהן אפשרית רק באמצעות מדרגות. הקשר הוויזואלי והפיזי בין תתי המרחבים מוגבל. ההפרדה באה לידי ביטוי גם בהקשר החברתי. אין כמעט מדשאות או שטחים פתוחים שניתן לקיים בהם פעילות חברתית מרובת אנשים. אין פינות ישיבה או שולחני פיקניק, רק ספסלים הממוקמים בשורה במרחקים גדולים זה מזה. כך, מצטמצמות האפשרויות לפעילות חברתית ולאינטראקציה מקרית עם זרים. הפעילות החברתית אף הופכת מוגבלת יותר בשל היעדר פעילות מסחרית או קיום של מוסדות קהילה בקרבת הגן, שיובילו להגעה של יותר משתמשים מזדמנים. אמנם בית יד לבנים ושבט הצופים נמצאים בסמוך, אך הממשק שלהם עם הגן מוגבל וברוב שעות השבוע הם לא פעילים.
אש אמין מתאר את המרחב הציבורי כמבוסס על חוויה של ריבוי, מקצבים משתנים, דפוסים חוזרים ודפוסים חדשים.2 בניגוד לכך, נראה שהמרחב הציבורי בהר הבנים מאורגן בצורה שתמצמצם כמה שיותר את חוויית הריבוי הבסיסית באמצעות רבדים של הפרדה, שמפרידים בין ההר למרחב הסובב אותו, בין חלקים שונים בהר, בין ההר לטבע ובין משתמשים שונים ופעילויות שונות. תחת התנאים האלו, המשתמש מתקשה לחוות ריבוי ומורכבות. נוצר מרחב מאורגן המקבע דפוסי שימוש מסוימים ולא מאפשר פעילות ספונטנית. עם זאת, מעצם העיצוב המרחבי של הר הבנים, לא ברור מהם דפוסי השימוש המסוימים שהמרחב מתווה, מלבד תתי מרחבים ספציפיים שיש להם שימוש אינסטרומנטלי ברור, כמו מתקני הכושר וגינת הכלבים, שנמצאים בשולי הגן. יתר המרחב לא מכוון לפעילות מסוימת, אך מבנהו מצמצם את האפשרות למפגש חברתי, עם תתי החלוקה ומיעוט סביבות ישיבה ושהייה, ואת האפשרות לפעילות גופנית, עם ריבוי המדרגות והמפלסים. גם פעילות מכוונת זיכרון או הנצחה, שבלאו הכי לרוב באה לידי ביטוי בימים ספורים בשנה, לא באה לידי ביטוי במיטבה. על אף שהאנדרטה לנפגעי פעולות האיבה נמצאת בגן והוצבה במסגרתה אבן חדשה לנפגעי השבעה באוקטובר, הטקס לציון שנה לאירועים לא התקיים בהר, אלא בכיכר אורדע, הכיכר המרכזית של העיר. נוצר, למעשה, מעין מרחב מאורגן ומובנה מאוד אך ללא מטרה ברורה, מרחב שיש בתוכו היעדר.
רבדים של הפרדה חברתית
דפוסי השימוש במרחב מבטאים את ההיעדר הזה. הגן סובל ממיעוט משתמשים בכל שעות היום, במיוחד לאורך הטרסות ושבילי ההליכה, שמשמשים כמעט אך ורק למעבר לרחבות הפסגה. המשתמשים, ברובם, מורכבים מבודדים, זוגות, או משפחות גרעיניות, ללא נוכחות לקבוצות גדולות יותר. חלקם באים למטרה אינסטרומנטלית המכוונת לשהייה קצרה יחסית בגן, כמו שימוש במתקני הכושר או טיול ערב עם הכלב, ולאחריה עוזבים את הגן. אחרים שוהים בגן למשך זמן ממושך יותר. הורים שנותנים לפעוט מרחב לרוץ או לילד מרחב להתאמן ברכיבה באופניים ברחבת הפסגה, לצד זוגות חברים המשוחחים בישיבה על אחד הספסלים ומתבודד על ספסל אחר, השקוע, לרוב, במסך הטלפון הנייד. כל אחד מוצא את הפינה או המרחב שלו בגן הריק למדי ולא נדרש כמעט באינטראקציה חברתית או במפגש מקרי עם זרים. להפך, הריקנות מושכת תשומת לב לנוכחות של אנשים נוספים סביב, בשונה מבמרחב ציבורי עשיר יותר, שבו הנוכחות צפויה וטבעית יותר, וגורמת למשתמשים להתרחק אחד מהשני ולהתכנס בעצמם. המרחב, ברובו, עטוף בחשדנות הנובעת מהיעדר וצמצום.

בהיעדר נוכחות חברתית משמעותית, נורמות התנהגות לא מתהוות בגן באמצעות זיהוי וחזרה על דפוסים קיימים. כמו כן, לא הבחנתי בגורמי סמכות וניהול מטעם העירייה או גורמים נוספים שמתווים נורמות התנהגות. ‘אכיפת’ הנורמות מבוצעת באמצעים צורניים בלבד. לצד ריבוי הגדרות וההפרדות ונוכחותם הסמלית של סימני הנצחה וזיכרון, תלויים בגן שלטים האוסרים על דפוסי התנהגות מסוימים, כמו שחרור כלבים ורעש בין 14 ל-16. כמו כן, יש בגן מצלמות אבטחה ושלטים שמציינים את קיומם של אותן מצלמות, מזהירים את המשתמש לא לחצות את הגבול ולחרוג מהנורמה. האלמנטים הצורניים מספיקים כדי להתוות דפוסי התנהגות מוגדרים. המשתמשים שומרים על שקט, נעים בשבילים המוגדרים, לא מטפסים על גדרות ולא מתפרעים או נוהגים באלימות.
ברם, בהיעדר אותה נוכחות חברתית משמעותית, לא מתהוות נורמות התנהגות המבוססות על אינטראקציה ומפגש עם זרים. המשתמשים נוטים להתבודדות וקבוצות חברתיות כמעט לא נוכחות בגן. החריגה היחידה היא קבוצת בעלי כלבים שמשחררים את כלביהם בגן בשעות הערב, בעיקר במדשאה בחלק הדרומי של הפסגה בסמוך לאנדרטת השואה. הדבר, כאמור, מנוגד לחוקי הגן שאוסרים על שחרור כלבים. עם זאת, דווקא האיסור הוא זה שמאפשר את קיומה של הקבוצה החברתית בגן המתבודד. הוא מחבר בין החברים השונים בקבוצה ויוצר עבורם חוויה משותפת, הרי הם עוברים על החוק ביחד. הם בוחרים לעשות זאת על אף שיש גינת כלבים מגודרת בקצה הצפוני של הגן, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר לכלביהם. כך, הם מנצלים את היות הגן מגודר ומופרד מסביבתו בשביל ליצור בו דפוס שימוש חדש, אלתור טקטי שלא משאיר סימן לאחר לכתם, דו משמעות מתחת לחוקי הגן.3 קיום הקבוצה מתכתב גם עם רעיונותיו של סנדרה, שגורס שכישלונות, כמו מיעוט המשתמשים בגן, וניתוק הקשרים עם הסביבה יכולים לאפשר הזדמנויות לשימושים חדשים ופעילויות לא פורמליות.4 עם זאת, חברי הקבוצה עדיין חוששים מהפרת הכללים ומהופעת פקחים ומשוחחים ביניהם על הגבלות השחרור הנהוגות בעיר מתוך רצון לשנות אותן ולהפוך את פעילותם ללגיטימית. כמו כן, הם שומרים על שקט ומקפידים על התנהגות נאותה של כלביהם ואיסוף צרכים. הקבוצה שלכאורה מתנהגת בצורה לא נורמטיבית שואפת להתקבל לחיק הנורמטיביות. הגן עדיין מעוצב בדמות ארגון היתר שלו, כשהאפשרות היחידה לפעילות חברתית בהר נובעת מהפרת הכללים הנהוגים בו. הדבר מלמד על מגבלות הגן ועל כוחם של רבדי ההפרדה להכתיב דפוסי התנהגות בו, על אף הפוטנציאל לדפוסי שימוש חדשים ומפגש חברתי של בעלי הכלבים.
טבע, שקט וזיכרון
בניתוח תוכן של ביקורות גוגל על הר הבנים נמצא כי מרבית כותבי הביקורות לא מתייחסים לאתרי ההנצחה. אלו שכן מתייחסים אליהם, רואים אותם משתלבים עם האווירה השקטה, שיש צורך לשמור עליה כדי לכבד את הנופלים. “גבעה ירוקה עם פיתוח סביבה נאה. מקום מעורר כבוד ושקט. לצערי בעת ביקורי הייתה שם משפחה שארגנה יום הולדת כולל שימוש ברמקול למוסיקה בעוד שהמקום מיועד לזכר הנופלים. בדקתי עם עירית רמת גן. אכן זה לא מקום למסיבה.” (Miri Bar) כותב אחר מדגיש גישה אמביוולנטית יותר לאווירת הזיכרון. קיים ניגוד בין הטבע והערך הנופי של ההר לבין זכר הנופלים, שעלול אף להגביל את אפשרויות השימוש בגן, כשלא ברור כיצד ראוי להתנהג בגן ומה ראוי להרגיש בזמן הביקור בו. “מקום של עצב, לזכר הנופלים, אך שמטיילים בו, נוף מרהיב.” (Meir Izralevich)
הגישה האמביוולנטית מתבטאת גם במפגש של משתמשי הגן עם האנדרטות, כשהתגובה הנפוצה ביותר היא התעלמות. מרבית המשתמשים חולפים על פני האנדרטות ולא מתייחסים אליהם. מעטים אף נרתעים מאנדרטת השואה, מקפידים לא להיכנס לשטחה וקוראים לכלביהם לחזור כשהם מתקדמים לעברה. עיצובה לא משתלב עם המרחב ומסמן את אותו מרחב נפרד, מעורר כבוד, המוקדש לזיכרון, בעוד האנדרטה לנפגעי פעולות איבה משתלבת טוב יותר במרחב הגן. ואכן, משתמשים ספורים התייחסו אליה בצורה ישירה יותר, נעמדו מולה וקראו את שמות הנספים. נדהמים לפרקים ממספר הנספים בשבעה באוקטובר, שמומחש בצורה פיזית באבן החדשה. אף פעם אחת או פעמיים, משפחה גרעינית הבחינה בזוג המתבונן באנדרטה ומשוחח עליה ולאחר מכן החליפה אותה ופתחה בדיון דומה. אירוע שמחזק את המרכיב החברתי בחוויית האנדרטות, כשהמשתמשים מתבססים על דפוסי התנהגות קיימים כדי למשמע את נוכחותם במרחב. כך, באמצעות דפוס התנהגות המושרש במרחב, נוצרות פרקטיקות המחזקות את הזיכרון הקולקטיבי ומכוננות נרטיב הגמוני המבוסס על חוויה משותפת של הנצחה. עם זאת, הפרקטיקות האלו כמעט ולא מתממשות בשל מיעוט המשתמשים בגן, מיקומו הלא נגיש (שמונע מעבר אקראי ליד האנדרטה) וחוויית ההפרדה בה הוא טעון, המצמצמים את משמעות הזיכרון כחוויה חברתית. רבדים של הפרדה וארגון היתר פועלים, למעשה, נגד המטרות ‘הלאומיות’ של אתר ההנצחה בהקשר הישראלי. השפעת ההקרנה הסימבולית על המשתמשים באה לידי ביטוי רק לפרקים ורק באזורים מסוימים. היא מהווה גורם התורם לאווירה הכללית של מקום שמור ושקט יותר מאשר גורם המחזק את הזיכרון הקולקטיבי בצורה אקטיבית.
אם כך, לאור היעדר אינטראקציה חברתית משמעותית, דפוסי פעילות מוגדרים והקרנה סימבולית חזקה, עולה השאלה אילו איכויות המשתמשים מוצאים בגן שגורמים להם לראותו באור חיובי. חלק מהתשובה טמון באותה אפשרות של אלתור שמתבטאת בקבוצת בעלי הכלבים המשחררת את כלביהם. המרחב המבודד יחסית ומנותק מסביבתו, עם מיעוט משתמשים. בצורה הזאת, ניתן לראותו ככישלון, אך הכישלון משחרר מנורמות חברתיות דומיננטיות ומאפשר למשתמשים בו מגוון של שימושים טקטיים, על אף היסודות המארגנים החזקים בו. כך, כל אחד יכול למצוא בגן משמעות אישית.
חלק נוסף בתשובה טמון בתפיסה חדשה יותר שרואה את המרחב הציבורי כמקום שמאפשר התנתקות מהעיר והתבודדות בסביבה בטוחה ומוגנת. בתקופה הנוכחית, בה אנו מוקפים בעודף גירויים המגיעים מהסביבה ומהטכנולוגיה הדיגיטלית, עולה הצורך למצוא מקום של שקט ולהתנתק מאותו עודף בלתי נסבל. האופן בו מעוצב המרחב הציבורי בהר הבנים ודפוסי השימוש הנהוגים בו מאפשרים את אותה התנתקות, מרגע הכניסה לגן וההפרדה מהמרחב הסובב אותו, לתוך אווירת השקט וההפרדה הפנימית הקיימת בתוך הגן. נוצרת חוויה שבמרכזה עומד המפגש הישיר בין הפרט למרחב הפיזי והאובייקטים שנמצאים בו, גדרות, צמחים ואנדרטות, עם תיווך חברתי מינימלי ככל הניתן.

הר הבנים כמקום של ניתוק ובריחה – סיכום ביניים
מפרספקטיבה תיאורטית, מרחב ציבורי, שעומדת במרכזו חוויה של ניתוק מהעיר ומהחברה, מאתגר את התפיסה הרווחת של איכות המרחב הציבורי כמקום שמאפשר אינטראקציה חברתית ומפגש עם זרים. האם יכול להיווצר מרחב ציבורי איכותי שחווייתו מתבססת על בדידות והפרדה? האם אנו זקוקים למרחב שמאפשר לנו להתנתק ולברוח מהריבוי הכרוך בחיים בכרך המודרני? מחד, המשתמשים מביעים סנטימנטים חיוביים כלפי המרחב. מאידך, מיעוט המשתמשים מעיד על כך שזו לא חוויה שרבים דורשים בה. כמו כן, החוויה המדוברת יוצרת פרדוקס ביחס למרחב הציבורי. היא יכולה להתממש בצורה מוצלחת רק עם מיעוט משתמשים ואילו מיעוט משתמשים מעיד על חוסר הצלחה של המרחב הציבורי. בכל אופן, יש מקום להתייחסות תיאורטית לחוויה שנוצרת במפגש הבלתי אמצעי בין המשתמש למרחב הפיזי עצמו, בלי לבחון את המשמעות של המפגש הזה דרך מערכת התיווך החברתית הרחבה יותר (עם ערכים כמו הכלה ומפגש עם זרים). יכול להיות ערך גם לרגעים של דממה שלווה, ואף להפניית גב מודעת לאלמנטים החברתיים הדומיננטיים במרחב הציבורי.
אם בכל זאת קיים עניין בהפיכת הר הבנים למרחב ציבורי פעיל יותר ולא כזה שמיועד לבדידות, כדאי לשפר את הממשק שלו עם מוסדות ציבור קרובים, לאפשר גישה ישירה לגן משבט הצופים ומבית יד לבנים. כמו כן, ניתן ליזום פעילות קהילתיות נוספות בהר, למשל, כיתות יוגה ברחבה המרכזית לאור הזריחה. בנוסף, יש לשפר את הגישה הבלתי אמצעית לטבע הקיים במדרונות הצפונים. כיום, הוא מוקף בגדרות, וכך, שמורת הטבע שנמצאת בלב עיר צפופה נותרת מופרדת מהציבור. חיבורה לגן והנגשתה לציבור אף יחזקו את אווירת הניתוק מהעיר עם ישיבה על אבן כורכר, בין שיחים, כשהרגליים טובלות בחול והעיניים נעוצות בנוף, ולא רק על ספסל מאחורי גדר או שתיים. עם זאת, חשוב לזכור שעצם המיקום של הר הבנים על גבעה בלב שכונת מגורים מונע מהגן להיות מרחב ציבורי פעיל מאוד, בשל מגבלותיו בתחום הנגישות.
- מנדלסון, ע. (2022). טבע עירוני: מקרה בוחן עיר הגנים רמת גן. המרכז לחקר המורשת הבנויה ↩
- Amin, A. (2008). Collective culture and urban public space. City, 12(1), 5–24. https://doi.org/10.1080/13604810801933495 ↩
- סרטו, מ. ד. (2012). המצאת היומיום. רסלינג. ↩
- Sendra, P. (2015). Rethinking urban public space: Assemblage thinking and the uses of disorder. City, 19(6), 820–836. https://doi.org/10.1080/13604813.2015.1090184 ↩