סדרת הרשימות הקרובה  מלווה את הפודקסט "הדרך לעזה" שבו משוחחים טלי חתוקה ויוברט לו יון על החידה שהיא עזה. האם אנחנו יכולים לדמין את עזה? לשרטט את עזה? כיצד הפכה לנעלם בתודעה הישראלית ובתכנון הישראלי? הרשימות להלן הן שיחה בהמשכים, שמבקשת לעודד המשגה חדשה ביחס לעזה, כאמצעי ראשוני לחשיבה אחרת, ותודעה חדשה על השכנים שלנו מעבר לגדר, קרובים, רחוקים.

 פרולוג1

קרוב לשש שנים,  נפגשתי עם יוברט לשיחות ארוכות על הקשר שבין תכנון ומלחמה. חלק מן השיחות הוקלטו, ולאורך השנים נצברו מחשבות, טקסטים קצרים והרבה קצוות פתוחים. אולם, כפי שסדרת רשימות זו מבקשת לחדד היחסים ביניהם תלויים. מה קורה במקום בזמן מלחמה? מהו המרחב המתוכנן? מהו מרחב לחימה? כיצד אנו ממשיגים אותם ומה ההבדלים והדינמיקה ביניהם? סוגיות אלו רלוונטיות עבור כל מתכנן העוסק בשאלות של קונפליקטים ואלימות.

כמתכננים החיים בישראל אנו חשופים למלחמה ואלימות על בסיס קבוע כמעט יומיומי. כיצד זה משפיע על תפיסת המרחב שלנו? מהו המרחב בעיני המתכנן? האם הוא לוח לבן בו אנו ממקמים אובייקטים? האם הוא קיים או מומצא? איזו  משמעות מקבל המרחב במקרה של מלחמה? שאלות אפיסטמולוגיות אלו ייבחנו לאורך הרשימות הללו במטרה להבין טוב יותר את היחסים בין מרחב, תכנון ואלימות.

כנקודת ייחוס לדיון בנושאים אלו בחרנו את המקרה של עזה וזאת מכמה טעמים. הראשון, איננו יודעים הרבה על עזה. כמו רבים מן הישראלים הדימוי שלנו אודות המקום  ניזון מהמדיה ובמיוחד ממראות הלחימה המוצגים באמצעי התקשורת. למרות ה"מבצעים" הרבים בעזה, עבור רבים מן המתכננים עזה היא נעלם, חידה. כיצד עזה מומשגת? מהי עזה? מה הפך מרחב זה לכל כך מופשט? לסמל של מקום נידח? "מעבר להרי החושך"?

נקודת המוצא שלנו בבחינה של הנושא היא שהידע שלנו, כמו המרחב משתנה כל הזמן, הוא גמיש, אלסטי ונטוע בזמן ובמקום. על כן, הוא משקף את מה שאנו יכולים לראות ולהבין בנקודת הזמן הנוכחית כמתכננים הפועלים בישראל. לפיכך, אין הכוונה בחיבור זה לייצר פתרונות, תיאורטיים או יישומיים, אלא להמחיש את אי הודאות והמבוכה המקצועית סביב הנושא, דרך המקרה של עזה. חשוב לומר כי אין אנו רואים את אי הודאות כמצב שלילי בהכרח, היא עשויה להיות גם תקווה לאתגור הפרדיגמה הקיימת.

רצים אל האש בעזה רוקדים בכיכר בתל אביב

יום שני, יום חול, במאי 2018, נצבע בצבעי חג ואבל. חג, עבור מדינת ישראל שציינה בטקסים את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, חג עבור תושבי ישראל שחגגו את שובה של הזמרת נטע ברזילי מתחרות שירים בליסבון, בו זכתה במקום הראשון. העיתונות עסקה בשני הנושאים הללו, בחגיגות הלאומיות בירושלים הבירה ובחגיגות העירוניות בכיכר רבין בהרחבה. לאזרח הישראלי, היתה אפשרות בחירה, דגל, ציונות, לאום, או פופ, ריקוד, אסקפיזם. רשתות הטלוויזיה העולמיות ציינו בפליאה את המתח בין שני האירועים, ואת העובדה שעבור רבים, ילדים, בני נוער ובוגרים, האירוע של הזמרת הזוכה היה משמעותי לאין שיעור. תחנות רדיו, השמיעו את השיר ללא הפסקה, בתי ספר בחרו להשמיע את השיר בהפסקות לתלמידיהם, תחנות הטלוויזיה שלחו כתביהם לסקר את השמחה שפרצה בעם.

ובאותו היום, בזירה הדרומית, תושבי עזה המשיכו בהפגנותיהם על קו הגבול. הפגנות מחאה שנמשכו למעלה מחודש ימים והתחזקו לקראת יום הנכבה. כלי תקשורת בעולם סיקרו בהרחבה את הפגנות הפלסטינים ברצועת עזה, שבהן נהרגו 60 בני אדם מאש צה"ל. 2,771 בני אדם נפצעו בהפגנות, יותר מ-1,359 מהם מאש חיה. 54 מהם במצב אנוש ויותר מ-70 במצב קשה. במקביל לסיקור ההפגנות, כלי התקשורת התייחסו גם לטקס העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. על החגיגות בצל האירועים הסוערים והמוות של פלסטינים, כתבה העיתונאית רוית הכט בעיתון הארץ מאמר דעה תחת הכותרת, "מה שאירע אמש בכיכר רבין הוא עניין לרופאי הנפש". ובהמשך היא מסבירה: " בעוד בירושלים ישראל משתעבדת לחזון אוונגליסטי המזמן לה מלחמת גוג ומגוג, ובעזה אנשים רצים אל אש חיה, בתל אביב סומן שיא חדש של הדחקה בחגיגות הזכייה באירוויזיון. מה עושות תרנגולות בדרך לשוחט? רוקדות ושרות "אני לא הצעצוע שלך". 2

הריחוק מן האירוע, מן ההרוגים, מן המלחמה, ומן הזירה של עזה כמרחב ממשי וקונקרטי, היא אנומליה. מהי עזה? מי גר שם? באלו תנאים? איך נראים חיי היום יום שלהם וסביבות החיים של תושביה? למרות ה"מבצעים" הרבים בעזה, עבור רבים מן הישראלים עזה היא מרחב אויב, שהוא בגדר נעלם. "יוצאים ונכנסים", על מנת "לנהל את הטרור", הם מטבעות לשון שחוזרות על ידי גנרלים בתכניות הטלוויזיה.

האדריכל ושאלות על מלחמה   

בעוד שהמלחמות המודרניות הפכו את המרחב העירוני לזירה עיקרית, בשיח המקצועי של קהילת המתכננים, אשר ניהולו של המרחב העירוני מופקד בידיה, כמעט ואין התייחסות עניינית לסוגיית המלחמה. הדיון על אלימות והעיר מסתפק בהתייחסות לפשע מאורגן ויחסי שכנות. בגיליון שהוקדש לנושא אלימות ומרחב בתחילת שנות ה-90 קבע מארק וויגלי (Wigley) שהקשר בין אלימות למרחב כה מובן מאליו עד שלעתים קרובות מתעלמים ממנו.3 יתר על כן, למרות הצהרתו הגורפת של וויגלי צריך לזכור שדיונים על הקשר בין אלימות לסביבות אדריכליות ותכנוניות התקיימו לאורך כל המאה ה-20 בהקשר הפיזי, ההתנהגותי והתהליכי.4 נקודת המוצא של המחקרים האחרונים, העוסקים באלימות כתהליך, הוא קילוף הפן האידיאולוגי של התכנון בעיצוב הסביבה הבנויה. בהקשר הישראלי מתמקד דיון זה באופן שבו נעשה שימוש בפרקטיקות אדריכליות ותכנוניות לשליטה מרחבית, לדיכוי ולהפרדה בשטחים הכבושים.5 כך שהמאבקים על הון, משאבים, טריטוריה וכוח בין קבוצות אתניות והאלימות הפוליטית בעיר אינם תופעות או מושאי מחקר חדשים. אולם, האדריכל או המתכנן במגזר הפרטי או הציבורי לא יעסיק עצמו  במסגרת עבודתו היומיומית, בשאלות של אלימות או של מלחמה.

יוברט: ארכיטקטורה נוסדה כמקצוע שמשרת את טובת הכלל ומונחה על ידי הממשלה. ארכיטקטורה יכולה להתקיים רק בתנאי שיש שלטון ויש כסף ויש נדל"ן, אז יש גם ארכיטקטורה, אם אין את הדברים האלה הארכיטקטורה לא קיימת. אז הארכיטקטורה זקוקה לאיזה שיתוף מול הממסד החברתי-פוליטי. לכן המקצוע של האדריכלות בנוי על קונצנזוס , הוא בנוי על חוסר מאבקים פוליטיים. כשהבנתי את זה אמרתי לעצמי, הנה בגלל זה אגוניזם זו מילה גסה בארכיטקטורה, הפרופסיה  לא רוצה מאבקים. מאבקים משמעם שלא תהיה ארכיטקטורה, זה מחסל את הארכיטקטורה, אנחנו רוצים להשלים עם עצמנו שאנחנו במקצוע שבנוי על פשרות והסכמים וקונצנזוס. זה גם מסביר לי למה אנחנו כל כך לא  פוליטיים באופן מוצהר.

טלי: ובעצם במידה רבה לא משמעותיים, לא חשובים, אנחנו נותני שירותים.

יוברט: בדיוק, אנחנו נותני שירותים ואת המאבקים הפוליטיים אנחנו משאירים לאחרים, ולא רק משאירים לאחרים, אנחנו לא רוצים להתייחס לזה כי זה פוגע בנו.

טלי: כן, אבל ארכיטקטים צמצמו את המקום שלהם לכזה מקום קטן, לכזה מקום לא חשוב, אם אתה מצמצם את התפקיד שלך לנותן שירותים שעושה ציורים זה מה שיהיה לך, אתה לא נאבק בכלום. יש מעט מאוד משרדים היום שנאבקים, שמקבלים פרויקט תכנוני ואומרים רגע, אולי לא כדאי לעשות את זה,  זה לא מתאים, יש מעט משרדים כאלו.

יוברט: אוקי אז עכשיו מגיעים למה שאנחנו כן עושים, ציורים. זה תפקיד, משלח יד, כלומר אנחנו מקבלים את הדבר החשוב הזה לעצב את המרחב.  בלי מרחב אין חיים, כלומר, בלי עיצוב המרחב אין לאדם האוהל שלו, שורשים, אנחנו בונים. הבנייה זו פעולה פרקסלנס של חיים, בלי בנייה אין חיים. ז'יל דלז ופליקס גואטרי מסבירים מה זה לעצב את המרחב. תפקיד המתכנן הוא פועל יוצא של איך הפוליטיקאים, או איך השלטון, איך המדינה רואה למעשה את התפקיד שלך. המדינה הוא גוף שמנסה להסדיר באמצעות כלים משפטיים את המרחב.  לדוגמה הנושא של האיומים והביטחון שכל הזמן ראש הממשלה ביבי נתניהו חוזר עליו, והאיום שיקרה אסון, ההפחדה הזאת. ומה מחליטים?  לשים אותם מעבר לגדר, לבנות גדר גבוהה, כלומר חזרה לטיפול במרחב. כך שטיפול במרחב בראש ובראשונה משרת את האינטרס הפוליטי, זה הם ואנחנו, אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו חזקים, שאצלנו הכל טוב. 

נקודת מוצא ביקורתית זו על שדה האדריכלות תתפתח ברשימה הבאה, בא יציג יוברט את שדה התכנון כתחום מפוצל.  לדברי יוברט לו יון הפיצול הוא זה שמאפשר את ההרחקה התודעתית התכנונית מעיסוק בסוגיות של מלחמה ואלימות בשדה התכנון והאדריכלות, ומסביר באופן חלקי מדוע בשדה המקצועי בישראל אף אחד לא מדבר על עזה.

לטקסט המלא: חיבור על תכנון ומלחמה: הדרך לעזה

לרשימה הבאה בסדרה

 

  1. להורדת החיבור המלא: חיבור על תכנון ומלחמה: הדרך לעזה, יוברט לו יון וטלי חתוקה, יוני 2020
  2. רוית הכט, "מה שאירע אמש בכיכר רבין הוא עניין לרופאי הנפש", 15.5.18
  3. Mark Wigley, "Editorial", Assemblage 20 (Violence, Space) (1993): 6-7.
  4. "ההקשר הפיזי, שהמקטרגים עליו יראו בו דטרמיניסטי, מדגיש את ההשפעה של הסביבה הפיזית על התנהגות חברתית. לפי מחקרים אלו הסביבה הפיזית יכולה לשמש זרז לאלימות או פחד. מסורת זו אפשר לזהות בכתביהם של חוקרים שעסקו בסביבות המגורים שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה והתייחסו לצפיפות ולטיפולוגיות של מגורים. דיונים אלו עוסקים באופן שבו הצורה האדריכלית והמערך התכנוני עשויים לעורר אלימות ומציעים חלופות למניעה או תיקון של מצבים אלו. נקודת המוצא בהקשר הפיזי היא הסביבה עצמה, וסימנים כמו גרפיטי, שמירה מוגברת, חומות והזנחה – לצד בחינה של העיצוב האדריכלי גופו – משמשים פרמטרים להבנת הקשר שבין מקום לאלימות. ההקשר ההתנהגותי, לעומת זאת, מדגיש את יחסי הגומלין שבין החברה האנושית לסביבתה. מחקרים אלו בודקים את הקשר שבין אגרסיות ואלימות למספר רב של משתנים וכוללים גם את הסביבה הפיזית. אולם בניגוד להקשר הפיזי, הנשען על תצפיות של הסביבה הבנויה, מחקרים אלו נשענים על תצפיות ואיסוף של שאלונים ובחינה התנהגותית של יחידים, שממנה נגזרות מסקנות בעלות השלכות קולקטיביות חברתיות ומסקנות, בין השאר גם על המרחב הבנוי. הקשר שלישי, שאותו אכנה תהליכי, מדגיש את יחסי הכוחות החברתיים והפוליטיים כזרז או כביטוי של אירועים אלימים ושל שינויים מרחביים. דיונים אלו עוסקים בשאלות של דיכוי, שליטה, זהות, כוח וזיכרון ומציגים תמונה מורכבת של הקשר שבין אלימות לעיר כמשאב תרבות." מתוך טלי חתוקה, רגעי תיקון, רסלינג תל אביב, 2011.
  5. ‎הכותב הבולט ביותר בשיח העכשווי הוא, פרופ' איל ויצמן, העוסק בסוגיות של זכויות אדם, ופשעי מלחמה. עבודתו מתמקדת בהיבטים תיאורטיים מתודולוגיים ופוליטיים של הפרקטיקה המחקרית של האדריכלות הפורנזית. https://urbanologia.tau.ac.il/forensic_architecture/; ראו גם למשל חיים יעקובי ושלי כהן (עורכים), הפרדה, הפוליטיקה של המרחב בישראל, תל אביב: חרגול, 2007.; הנדל אריאל (2007), "שליטה במרחב באמצעות המרחב: אי ודאות כטכנולוגית שליטה", תיאוריה וביקורת, כרך 31, חורף 2007; Ariel Handel, 2014. "Gated/Gating Community: The Settlement complex in the West Bank", Transactions of the Institute of British Geographers 39, 504-517. Rafi Segal and Eyal Weizman, A Civilian Occupation: The Politics of Israeli Architecture, London-New York: Verso; Tel Aviv: Babel, 2003.;