טלי חתוקה אנדרטאות בערים הן חלק מן המשא ומתן על נרטיבים ועיצוב זיכרון. אנדרטת השואה בבוסטון מעלה שאלות על הזיכרון והאופן שבו הוא מתורגם נודד ומעוצב בזירה העירונית במרחבי היומיום
בכל פעם שאני מגיעה לבוסטון, אני מבטיחה לעצמי שאכתוב על האנדרטה לשואה הממוקמת במרכז העיר. ניצולי מחנות הריכוז הנאציים של בוסטון הובילו את המאמץ ליצור את אנדרטת השואה של ובסופו של דבר, באמצעות תמיכה וחסות של יותר מ-3,000 אנשים וארגונים הם הצליחו להקימה. האנדרטה שהוקמה ב-1995, מוקדשת לזכרם של 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה. האנדרטה הזו מעניינת מכמה סיבות. ראשית, המיקום שלה במרחב היומיומי, בין הקונגרס לרחובות יוניון ליד אולם Faneuil; שנית, העיצוב של האנדרטה ושלישית, האופן שבו היא בוחרת להתכתב עם מאבקים נוספים. אולם סיבות אלו גם מעלות שאלות על זיכרון והאופן שבו מתורגם, נודד, מתעצב.
על האנדרטה
האנדרטה, שעיצב האדריכל סטנלי סאיטוביץ, יצר תמהיל של סימבוליזם, שפה עיצובית מופשטת וטקסט. האנדרטה היא שישה מגדלי זכוכית המוצבים לאורך שביל גרניט שחור גובל ברצועה דקה של דשא ירוק ליד שביל החירות. גובהו של כל מגדל זכוכית 54 מטר. תאורה, הממוקמת בתוך המגדלים גורמת להם להבהב באור יום ולזהור בלילה. כל אחד מששת המגדלים מייצג מחנה מוות נאצי גדול: מיידנק, חלמנו, סוביבור, טרבלינקה, בלז’ץ ואושוויץ-בירקנאו. בבסיס של כל מגדל, בור מרובע באורך של מטר וחצי עם אדים העולים ממנו. ממרחק הזכוכית של המגדלים נדמית שקופה אבל מקרוב, מספרים של הנספים חרוטים על הזכוכית. המספרים מכסים את כל הפאנלים על כל המגדלים. בכניסה לאנדרטה, קוביית גרניט שחורה גדולה, שנבנתה עם האירועים ההיסטוריים המרכזיים שהובילו לעליית הנאצים לשלטון ב -1933 עד לתבוסתם ב -1945. המילה “זכור” נחצבה באנגלית ובעברית במסלול בתחילת המגדלים, ושוב בסוף.
מבט על האדנטרה ביציאה מן הרכבת התחתית (צילום: טלי חתוקה)
האנדטרה הופכת למרחב מעבר בעיר (צילום: טלי חתוקה)
מספרי הנספים על רקע הרקמה הבנויה מבטאים את המתח בין היום יום לזיכרון (צילום: טלי חתוקה)
האנדרטה מפתיעה, המיקום שלה במקום מרכזי בעיר, בסביבה תיירותית, של השוק, של ברים, ובנייני הממשל לא צפוי. לכן, ההתקלות בה מטלטלת, כיוון שהיא לוכדת את עובר האורח בחוויה, שהיא מחוץ למקום. מדוע היא ממוקמת שם בכלל? יוזמי האנדרטה בחרו את המיקום בגלל מרכזיותו אבל גם בגלל שבחרו לקשור את הדיון על השואה לסיפור ההיסטורי של בוסטון, העיר הראשונה לבטל את מוסד העבדות בארה”ב ומזוהה עם המאבק על החירות וזכויות אדם. האנדרטה ממוקמת בסמיכות לשביל החירות.
אולם, ההחלטה להקים את האנדרטה ולמקמה במרכז העיר אינה ברורה מאליה. ראשית כיוון שהאנדרטה מבקשת לזכור אירוע שהתרחש ביבשת אחרת. דבר נוסף, האנדרטה אינה קשורה כלל לתמהיל השימושים באזור. להיפך, מיקומה באזור זה יש בה מן ההתרסה. עוברי אורח מתבקשים לעשות רפלקציה על אירוע טראומטי כאשר הם באים לשתות בבר הסמוך. דבר נוסף, הוא כמובן הקישור והחיבור לסיפור ההיסטורי של העיר עצמה והמאבק על העבדות. ואחרון, לא פשוט כלל הוא השימוש באדים כאילוסטרציה לתאי הגזים, החלטה עיצובית, שיש יאמרו אגרסיבית מאוד. האנדרטה הזו, דומה בגישתה לאנדרטאות אחרות עליהן כתבתי בעבר, האנדרטה של בבל פלץ בברלין, והאנדרטה באולם הספרייה באוניברסיטת דיסלדורף, כלומר אנדרטאות הממוקמות במרחב היומיומי. אנדרטאות אלו אינן מבקשות להיות מונמנטליות אלא חלק מן החוויה של האדם במרחב בו הוא פועל, אך גם האנדרטה בברלין וגם זו בדיסלדורף ממוקמות במרחב בו התרחש האירוע. במקרה זה, אין קשר בין המרחב לאירוע.
עשן הגזים – קשה שלא להתהות האם זה לא יותר מידי (צילום: טלי חתוקה)
הארובות שישה במספר מייצגות את ששת המליונים (צילום: טלי חתוקה)
מה המשמעות של יוזמה זו? האם בעתיד נראה יותר אתרי זיכרון והנצחה במרחב היומיומי ללא זיקה למקום בו התרחש האירוע אותו מבקשים לזכור? האם אנו צפויים למלא את הערים שלנו באנדרטאות? התשובה לשאלות אלו נעוצה באופן שבו תופסים אנו את הזיכרון הן במדעי החברה והן בחברה האזרחית בכללה.
על הזיכרון כשיקוף של כוח
את השאלות והסוגיות שהאנדרטה מעלה יש לקשור להמשגה מחדש של הזיכרון הקולקטיבי במדעי החברה. בעשורים האחרונים מדעי החברה אתגרו את הנרטיב ההיסטורי, והחלו לשאול שאלות כמו: כיצד הוא נבנה ועל ידי מי. אתגור זה של הנרטיב ההיסטורי, של ה”אמת”, הוביל לכך שהזיכרון נתפס זמני, ביטוי של כוח חברתי ושל קונטקסט. הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבוואקס (Halbwachs), הציע כי קבוצות חברתיות – משפחות, כתות דתיות, ארגונים פוליטיים וקהילות אחרות – מפתחות אסטרטגיות כדי להחזיק את הדימויים של העבר דרך מקומות, אנדרטאות, טקסים של הנצחה. במובן זה, המרחב הפיזי ממלא תפקיד מכריע בבניית זיכרונות והוא תזכורת לכוחה החברתי של הקבוצה. התיאוריה של Halbwachs התגלתה מחדש בשנות ה -70 וה -80 עם העיסוק במדעי החברה בסוגיית הזיכרון הקולקטיבי. חוקרים רבים החלו לעסוק בזהויות אבודות או מדוכאות, ואזרחים החלו לעסוק בחפירות ובגנאלוגיה של זהויות אלה. מגמה זו, שינתה את תפקידו של הזיכרון הקולקטיבי והאינטראקציה בין האזרחים למקומות. כתוצאה מכך, הזיכרון הקולקטיבי הפך לחומר גמיש שלעתים קרובות משופץ, מעוות, ולעיתים קרובות נעשה בלתי מהימן ביחס לאירועי עבר. במקרים אחרים, הזיכרון הפך למוצר צריכה, כחלק מן החוויה של המקום. במילים אחרות, הזיכרון הפך להיות משמעותי לא ביחס לייצוג האמיתי שלו אלא ככוח חברתי, פוליטי ותרבותי.
המחשבה הביקורתית על היחסים ההדדיים בין הזיכרון לפוליטיקה השפיעה באופן משמעותי על האדריכלות והתכנון. במקביל לשיח על הזיכרון הקולקטיבי, וביחס אליו, חל שינוי בתפקיד האזרח בבניית המקום. האזרחות כיום נתפסת לא רק כחברות בחברה מסוימת, אלא כזכות אשר מאפשרת להשתתף במרחב הציבורי. מגמה זו התחזקה במיוחד במאה ה -21, וכיום ממשלות מתמקדות בהגברת השתתפות האזרחים והמעורבות האזרחית ככלי, המחזק את הלגיטימיות והעוצמה הדמוקרטית. הלך רוח זה, שינה באופן מהותי את גישתו האדריכלית והתכנונית של האזרח – שעד שנות השישים היה פסיבי בתהליך התכנון. כיום, האזרח נתפס כסוכן פעיל המשתתף בפיתוח הסביבה הבנויה.
מבט למעלה מתוך הארובות (צילום: טלי חתוקה)
הדיונים, על הזיכרון הקולקטיבי (מדעי החברה) ועל אזרחות (ארכיטקטורה ותכנון), דומים ביחס לתפיסת הזמן. שתיהן מושתתות על הווה – ומהוות תפיסת ראי לרעיון של הקדמה (Progress), שתרם למחיקה של דפוסי חיים קודמים ושליטה על זמן היסטורי בעידן המודרני. חסידי ההווה שוללים את התפיסה של הקדמה ומקדמים את ריבוי הפרשנויות ביחס לעבר. הלך רוח זה של אימוץ ההווה, פירושו כי ההיסטוריה אינה נתפסת עוד כנרטיב גדול או כאמצעי להבנת הזמן ההיסטורי בעידן המודרני.
עם החשיבות וההשפעה הגוברת של השיח הזה, הפכו הערים לזירה קונקרטית של משא ומתן על הנרטיבים. הפיזיות של המקומות והיכולת לחוות אותם בחיי היומיום הפכו להיות משמעותיים יותר מאשר ספרי לימוד היסטוריים. יתר על כן, האזרחים קיבלו את ההזדמנות לשלול או לאתגר סמלים ומקומות. הכרה זו באופיו האלסטי של הזיכרון הגדירה יחסים חדשים (ומורכבים) בין מקום, נרטיבים ומנהגים מרחביים בערים ברחבי העולם, כמו גם במקרה של בוסטון.