ערים מתערבבות בגליל: השפעת מגמות ההגירה הפנימית בערים שנבחנו על הביטחון הציבורי והחוסן העירוני

האם הפיכתן ההדרגתית של הערים למעורבות, טומנת בחובה זרע פורענות, עתידה לרופף את הביטחון ולהגביר את חוסר היציבות, או שמא אפשר שתביא עמה סיכוי לחיים משותפים, ושגשוג של אזור הגליל? התשובה טמונה בתגובה של הרשויות וכיצד יגיבו וינהלו את התהליכים הללו, אם ידעו לתעל זאת לצמיחה חיובית

כפי שתואר ברשימה הראשונה אף שמעבר תושבים ערבים מכפרי הגליל אל הערים המעורבות והיהודיות הסמוכות אינה תופעה רחבת היקף במיוחד, אין היא צפויה להיעצר, אלה להיפך. יש להניח שזרם התושבים הערבים שמבקשים לצאת מהכפרים ולעבור לערים המעורבות והמתערבבות ילך ויגבר, בהינתן שסיבות העומק למגמה זו הן יציבות, והשפעתן עולה בהדרגה. סיבות עומק אלו הן- מחד, מצוקת הדיור בחברה הערבית, הרצון להעלות את רמת החיים או להתרחק מבעיית האלימות בישובים הערבים,¹ ומאידך, עליית כוח הקנייה של מעמד הביניים הערבי העולה.² גורם משמעותי נוסף הוא היעדר מדיניות ממשלתית ומוניציפאלית רשמית אחידה, עקבית וברורה לתכנון המתאר העירוני ביישובים הערביים והתאמתו לצרכים המשתנים של החברה הערבית.

לפיכך, עלינו לבחון את השאלה, האם הפיכתן ההדרגתית של הערים למעורבות, טומנת בחובה זרע פורענות, עתידה לרופף את הביטחון ולהגביר את חוסר היציבות, או שמא אפשר שתביא עמה סיכוי לחיים משותפים, ושגשוג של אזור הגליל? כאן המקום להדגיש את מאפייניהם הסוציולוגים של המתיישבים הערבים החדשים בערים אלו, הדומים (נכון להיום) לאלו של חברה היהודית הקולטת. הללו, נוטים להיות משכילים, בני ממעמד הביניים, בעלי השקפות ליברליות יחסית (בהשוואה לתושבי הכפרים) ובעלי מספר ילדים קטן. מבחינה כלכלית, מצבם לא פעם טוב מהממוצע בערי היעד. לפיכך, שאלת המפתח כאן אינה כלכלית, אלא ממוקדת ביכולתם של ערבים ויהודים לבסס יחד, בעיר אחת, שכנות טובה, חיים טובים ושגשוג.

חזונות קודרים של ירידה בביטחון לעומת חזונות אופטימיים של חיים משותפים

ראוי לבחון את השאלה הזו, הן ביחס להשפעות החברתיות המידיות שיש לשינוי שמתחולל והן ביחס להשפעות ארוכות הטווח של מגמה זו שעתידה להתגבר. כבר במבט ראשון, נראה ששינוי כזה בהרכב האוכלוסייה עשוי לאתגר את תחושת הביטחון של התושבים החדשים והוותיקים ואת החוסן העירוני מכמה בחינות:

א. השינוי מאתגר את ההגמוניה השפתית והתרבותית של האוכלוסייה היהודית מה שעשוי לעורר תחושת זרות ולערער את תחושת הביטחון. ובמקרה של מפגש בין יהודים וערבים נוספים על הזרות, פחדים שנובעים מהסכסוך הישראלי-ערבי המתמשך.

ב. פערי תרבות ושוני נורמטיבי מהווים לא פעם גורם למתח ולחוסר ביטחון.

ג. בערים שבהן אין ייצוג ערבי משמעותי בין בעלי התפקידים בעירייה, וזאת בפער הולך וגדל מאחוזם באוכלוסייה, עשוי להיווצר ריחוק בין העירייה לאוכלוסייה הערבית. ריחוק כזה פוגע הן בתחושת הביטחון היומיומית והן בהתמודדות עם אירועי קיצון. הדבר דורש פיתוח נתיבי תקשורת חדשים ואפקטיביים

ד. מבחינת הנרטיב המשותף- מעבר של תושבים ערבים לערים היהודיות בגליל מאתגר את הזהות הקולקטיבית ואת האתוס היהודי-ציוני שעליו הוקמו ערים אלו. התמודדות עם האתגר דורשת גיבוש של אתוס חדש. לפיכך, חיזוק החוסן העירוני תלוי ביכולת לגבש אתוס וזהות חדשים, המהווים מקור להזדהות ומגבירים את תחושת המסוגלות.³

בפרספקטיבה פסימית, אתנוקרטית, האלמנטים הללו מעמידים את החוסן העירוני בערים במבחן כבר בטווח המידי. הם מקשים על מעבר המידע, על איסוף הנתונים בזמן אמת, על היכולת לנהל ולהפעיל את הזרועות השלטון המקומי והגורמים האזרחיים בשכונות בשיתוף פעולה ומעל לכל, הן מאתגרות את הנרטיב המשותף. בטווח הבינוני והארוך האתגר אף מתעצם- בהינתן שלא נוצר איזון מספרי-דמוגרפי חדש ואין לצפות מתי ייווצר אחד כזה, אם בכלל. הדבר מקשה ליצור סטטוס קוו חדש בהיבטים התרבותיים, המנהליים והנורמטיביים.

בפרספקטיבה אופטימית, המקדמת ערכים ליברלים, מערכת היחסים בין קבוצות אתניות ודתיות החיות בעיר מעורבת לא חייבת להיות מלווה במתיחות, חשדנות ועוינות. זוהי מציאות קיימת ברבות מהערים בעולם. מחקרים מאירופה ואמריקה מצביעים על אפשרותן של קבוצות מיעוט להיטמע במסגרת הכללית של העיר. ברבות מהערים המעורבות מקודמות תוכניות רב-תרבותיות שתכליתן שילוב והטעמה. מחקרים שנעשו בקרב יישובים מעורבים שיישמו מדיניות של שילוב והטמעה רב-תרבותית נמצאו מלוכדים יותר מבחינה חברתית וקהילתית, סובלניים וחזקים יותר כלכלית בהשוואה ליישובים מעורבים שלא יישמו שלא מדיניות דומה.⁴

בנייתן של השכונות החדשות בערים כמקור לחוסן אך גם לפגיעה והתדרדרות המרקם הוותיק

ברשימה הקודמת הראנו שבניית השכונות החדשות בערי הגליל נועדה (1) לעצור את ההגירה של צעירים יהודים בני המקום, ו(2) לשפר את מעמדה הסוציו-אקונומי של העיר באמצעות משיכת אוכלוסייה חזקה ויהודית מהאזור. (3) לשמור על “הציביון יהודי של העיר”. השכונות החדשות אכן מספקות סביבת מגורים נקיה ומטופחת. כמן כן הן תורמות לשינוי הדימוי העירוני- כערים צעירות ומשגשגות ובכך הן תורמות לחוסן של העיר. אך יחד עם זאת, התפתחות זו משפיעה לרעה על מרכזי הערים והשכונות הוותיקות בעיר. הללו הופכות בהדרגה לנקודות התורפה העירוניות, הן בהיבטים של הביטחון האישי, החוסן הכלכלי והקהילתי. אכלוס השכונות החדשות פוגע בהדרגה, במצבן החברתי והכלכלי של השכונות הוותיקות ומעמיק את הפערים הכלכליים בתוך העיר. למשל בעכו מתקיימות במקביל, בקרבה יחסית, שכונה באשכול למ”ס 2 ואחרת באשכול למ”ס 8.

בנייתן של השכונות החדשות דורשת משאבים רבים וחלוקת “עוגת התקציב” העירונית משתנה בהדרגה ונוטה לטובת השכונות החדשות, בו בזמן שחלוקה הוגנת הייתה צריכה לנטות דווקא לטובת השכונות הוותיקות הסובלות הן מהתיישנות תשתיות ומבנים והן מהאתגרים של אוכלוסייה מזדקנת או מוחלשת.⁵

בהיבט התכנוני, השכונות החדשות מתוכננות כמרחבים סגורים, נפרדים. הן מוטות שימוש ברכבים פרטיים, זוכות לרוב לשירותים עירוניים עצמאיים ומתוכננת להן יציאה נפרדת לדרכים הבין-עירוניות, כך שלא יצטרכו לעבור דרך העיר. כתוצאה מכך, לא פעם הזהות השכונתית של התושבים חזקה יותר מזהותם העירונית. ריחוק זה יוצר פערים, שנתפסים על-ידי רבים כרצויים. הן יוצרות פערים כלכליים וחברתיים ודוחפות את השכונות הוותיקות לשקיעה, לפחות כל זמן שלא מיושמות במקביל תכניות רחבות היקף להתחדשות עירונית ושיפור תשתיות בשכונות אלו.⁶ כמו כן חלק מן השכונות החדשות הופכות גם הן למרחב מעורב דה-פקטו עם כניסתן של משפחות או זוגות ערבים שמחפשים איכות חיים טובה יותר. עם עליית מעמד הביניים הערבי, היעדר הבנייה הרוויה והעדר דיור להשכרה בישובים ערבים, האופציה הזו הופכת למושכת. יחד עם זאת התושבים שעוברים לערים היהודיות נתקלים בלא מעט קשיים כגון מחסור במסגרות חינוכיות לילדים.

חזון מושכל לערי הגליל?

לסיכום, הגליל הוא אזור מגוון ועשיר, שופע בערכי טבע, בתרבויות, בצורות התיישבות ולא פחות מזה- בחלומות. בו- בזמן הוא גם רווי מתחים, מאבקים וקשיים. ההגירה הפנימית בערים המעורבות והמתערבבות בגליל מאתגרת את הסטאטוס קוו בערי הגליל. מורכבות העניין מצריכה פעולה רציפה שאינה דפנסיבית, לעומתית, מסתגרת, אלא מכילה ופרוגרסיבית המבוססת על מדיניות סדורה, בהירה ומתמשכת, הכרוכה בהקצאת משאבים משמעותית ובניצול המשאבים בחוכמה. תהליכי עומק חברתיים בעידן הנאו ליברלי אינם ניתנים לעצירה (אלא במשטרים דיקטטוריים), ומשקפים צרכים ורצונות משתנים של קבוצות חברתיות מגוונות. האתגר הוא לנסות לעשות את הקפיצה מתפיסה של בידול לתפיסה של עירוב. תהליך שמתקיים כבר שנים רבות במגזרי תעסוקה רבים (כמו רפואה, רוקחות, הנדסה) ורק אתה חודר לזירה העירונית.

לכן ובכדי לחזק את הגליל ולייצר בערים הללו מציאות של חוסן יש לפעול בכל הרמות- האזרחית, המוניציפלית, האזורית והלאומית. להלן תמצית הצעותינו, הן לרשויות והן לפעילים החברתיים:

ברמה התכנונית- במקביל לבנייתן של השכונות החדשות, לקדם מהלכים רחבי היקף של התחדשות עירונית ולוודא שהשכונות הוותיקות אינן מופלות לרעה, בשל צמיחתן של השכונות החדשות. שהרי, עוני, מצוקה והזנחה, גורמים להתרופפות הביטחון והחוסן, לא פחות מן הפערים התרבותיים והאחרים בין יהודים וערבים. כמו כן, נדרשת פעולה נמרצת בשדה התכנון שתקל את מצוקת הדיור בערים ובישובים הערביים ותאפשר להם צמיחה אורבנית איכותית.

ברמה התרבותית והחברתית- לעודד יוזמות של מפגש, שיח ועשייה בין תושבים, יהודים וערבים, בדגש על הניסיון לגבש אתוס חברתי חדש לחיים משותפים של שגשוג בערים המעורבות והמתערבבות.

ברמה הכלכלית, לעודד קידום התעסוקה ומוקדי כוח אקדמיים וכלכליים בגליל- כמו למשל מימוש התכנית להקמת אוניברסיטה בגליל,⁷ וקידום של תכנית אסטרטגית אזורית לתעשייה.

הפחד מהתפרצות אלימה כפי שחווינו במהלך מבצע “שומר החומות” תמיד קיים ויכול להישלף בכל דיון על הערים המתערבבות. אך כפי שאמר אלברט איינשטיין (למיטב ידיעתנו) “טירוף פירושו לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאות שונות”. ללא למידת הלקחים מאירועים קודמים, ופעולה נמרצת לפתרון בעיות העומק שגרמו להתפרצות האלימה, היא צפויה לחזור על עצמה. טמינת הראש בחול לא תועיל. יחד עם זאת, האלימות, כמו השלום, היא יציר כפיו של האדם, של החברה. ולכן, אין היא גזרת גורל.