ערי הגליל משתנות בעקבות תהליכים של הגירה שלילית והגירה פנימית. רבות מהן הופכות להיות ערים מעורבות או כפי שהגדירו זאת אחרים ‘ערים מתערבבות’. מדוע מתרחשים תהליכים של הגירה פנימית מכפרים ערבים לערים המתערבבות? אילו תהליכי עומק זה משקף וכיצד זה משפיע על הערים והאזור? סדרת הרשימות הקרובה בוחנת את התהליכםי הללו

הערים המעורבות והמתערבבות בגליל עוברות בעשורים האחרונים, שינויים דמוגרפים משמעותיים. במבט כולל, נרשמת ברבות מהן מגמה מתונה וקבועה של גידול באוכלוסייה. במקביל הולך ועולה בהן אחוז התושבים הערבים, ואחוז היהודים קטן בהתאמה. שינויים אלו נובעים יותר ממגמות ההגירה הפנימית, ופחות מהבדלים בגידול טבעי בין יהודים וערבים. בעבודת מחקר על הערים המעורבות בישראל בחנו את המגמות הדמוגרפיות, השיח עליהן וניסינו לחשוב כיצד הן עשויות להשפיע על הביטחון הציבורי בערים ועל חוסנן העירוני.

לצורך הדיון בחרנו להתמקד בארבע ערים- עכו, כרמיאל, נוף הגליל ועפולה. על אף שכמעט כל הערים בישראל יכולות להיות מוגדרות כערים מעורבות (mixed cities) בהגדרתן הרחבה, הרי שהרשויות בישראל מגדירות כערים מעורבות רק כאלו, שחיים בהן בצד הרוב היהודי, מיעוט ערבי גדול (לרוב למעלה מ-10%). ארבע הערים שבחנו שונות זו מזו: עכו, היא עיר מעורבת ותיקה, כמו חיפה, ירושלים, תל אביב-יפו, רמלה ולוד. ההתיישבות הערבית בה ארוכת שנים וטרם קום המדינה היו רוב תושביה ערבים. לעומתה, נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית), היא עיר שהקמתה תוכננה אחרי קום המדינה כהתיישבות עירונית יהודית בגליל, כמשקל נגד דמוגרפי לנצרת הערבית ולכפרים הערבים באזור, ואשר בהדרגה הלך והתבסס בה מיעוט ערבי משמעותי ביותר (היום למעלה מ- 30%). את הערים כרמיאל ועפולה, תיארנו כ”ערים מתערבבות” או “ערים מעורבות בהתהוות” (הגם שלשיטתנו הן מצויות בשלב אחר מאוד בתהליך), זוהי תופעה גיאוגרפית-סוציולוגית בעלת מאפיינים ייחודיים. בעיר כרמיאל, מצאנו שהחיים המשותפים ו”ההתערבבות” בין יהודים וערבים לא מתרחשת רק במגורים אלא גם במרחבי המסחר, התרבות והפנאי. למרות השוני בין הערים – בכולן מתרחשים תהליכים של הגירה פנימית.

לפני שנצלול לתיאור תהליכי ההגירה הפנימית חשוב לנו לציין כי המחקר והרשימות להלן אינן מבקשות להצטרף לשיח “הבהלה הדמוגרפית” ואין בהן אמירה נורמטיבית או פוליטית ביחס לתופעות הללו. במקום זאת אנו מציגים את התהליכים והשינויים הדמוגרפיים המתרחשים בערים מתוך ידיעה שאלה יכולים להתפתח לכיוונים שונים בהתאם למדיניות החברתית, הכלכלית והפוליטית שתינקט ביחס אליהם. השאלה המרכזית שאנו מציעים לבחון היא האם הפיכתן ההדרגתית של הערים למעורבות, טומנת בחובה זרע פורענות, עתידה לרופף את הביטחון ולהגביר את חוסר היציבות, או שמא אפשר שתביא עמה סיכוי לחיים משותפים, שגשוג ושלום.

בסדרת הרשימות הקרובות1 נציג תחילה את מגמות ההגירה הפנימית בערי הגליל, ברשימה השנייה נבחן את השיח והתגובות של ראשי הערים לאותן מגמות וברשימה השלילית נשאל כיצד זה עשוי להשפיע תחושת הביטחון בערים ועל חוסנן העירוני.

מגמות מרכזיות של הגירה פנימית בערים המעורבות והמתערבבות בגליל

המחקר על הגירה פנימית בישראל מתייחס לשלוש צורות: הראשון עוסק בהגירה בין אזורים גיאוגרפיים שונים והשפעתם על הפרבור והתעסוקה. השני בוחן הגירה בתוך אזור מסוים. בעיקר להגירה השלילית למשל מעיירות הפיתוח ומהפריפריה אל מרכז הארץ. נושא זה זכה לתשומת לב רמה משום שתהליכים אלו עומדים בניגוד למדיניות פיזור האוכלוסין הממשלתית. והשלישי מתמקד בהגירה פנים-עירונית, בין שכונות. בכל זרמי המחקר נמצא שאנשים בעלי השכלה והכנסה גבוהות נוטים יותר לעבור מיישוב ליישוב, כמו כן בולט אחוז שיעור הזוגות הצעירים בקרב מהגרים.2 בערי הגליל ניכרת הגירה מכל הסוגים הללו.

הגירה שלילית מערי הגליל למרכז הארץ – ב- 25-30 השנים האחרונות נרשמת מגמה משמעותית ביותר של עזיבת יהודים את הצפון ומעבר שלהם לאזור המרכז. חלק ניכר מהיהודים העוברים למרכז הם צעירים יחידים ומשפחות צעירות. אלו אוכלוסיות חזקות שיכולות היו לחזק את יישובי וערי הצפון, אך בוחרות לעזוב. לעומתם ערביי הגליל נוטים יותר להישאר באזור, ותנועת ההגירה שלהם, אם בכלל, מתקיימת בין ישוב ליישוב באותו האזור. מגמת עזיבתם של צעירים ומשפחות צעירות את יישובי הצפון לכיוון המרכז אינה תואמת את מדיניות פיזור האוכלוסין המוצהרת בישראל. מדיניות המתבטאת למשל בתוכניות הממשלתיות לעידוד התיישבות בפריפריה בכלל ובגליל בפרט (ייהוד הגליל), בהגדרת אזורי עדיפות לאומית או בהקמת משרד הנגב והגליל. אך נתוני הלמ”ס3 מראים כי השקעות ותמריצים אלה אינם מצליחים לבלום את התופעה. השפעה נוספת של תופעה זו היא התבגרות האוכלוסייה בערי הצפון למשל העיר נצרת עילית נמנית עם חמשת היישובים היהודים ששיעור בני +65 מכלל האוכלוסייה בהם הוא הגבוה ביותר בארץ.

מעבר מהכפרים הערביים לערים היהודיות – קיים זרם קבוע של תושבים ערבים אשר מעתיקים את מקום מגוריהם מהכפרים הערביים בגליל לערים היהודיות בסביבה: עכו, כרמיאל, נהריה, טבריה, צפת, קריית שמונה, עפולה ונוף הגליל.4 אמנם זוהי מגמה מוגבלת, אך משמעותית, שמתקיימת לצד ובמקביל למגמה של מעבר לערים המעורבות הוותיקות ובראשן חיפה, שמהווה מרכז עירוני ערבי לכל האזור. לדעת חוקרים רבים, המניעים של מהגרים ערביים אלו, אינם לאומיים או דמוגרפיים בבסיסם, אלא מניעים אישיים ואנושיים – כמו שאיפה לרמת חיים גבוהה יותר, פתרון למצוקת הדיור ביישובים הערבים והעדר בנייה חדשה מודרנית ואינטנסיבית בערים-כפרים הערביים. כמו כן, לחלקם שאיפות להתנתק מהתרבות המסורתית בכפר ולהשתייך לתרבות עירונית מודרנית, סובלנית ואנונימית יותר.5

מגמה זו צפויה להתרחב בעתיד היות שסיבות העומק למגמה זו הן קבועות, והשפעתן עולה בהדרגה: מחד, מצוקת הדיור בחברה הערבית, הרצון להעלות את רמת החיים או להתרחק מבעיית האלימות בישובים הערבים, ומאידך, עליית כוח הקנייה של מעמד הביניים הערבי.6 בהיעדר מדיניות ממשלתית ומוניציפאלית רשמית אחידה, עקבית וברורה לתכנון המתאר העירוני ביישובים הערביים והתאמתו לצרכים המשתנים של החברה הערבית, כמו גם טיפול באלימות ותחושת הביטחון בערים, היה זה אפוא עניין של זמן עד שהחרפת מצוקת הקרקעות והדיור במגזר הערבי תאיץ את מגמת ההגירה מהיישובים הערביים ליישובים המתוכננים (בעיקר יהודיים).7

הגירה פנימית בתוך הערים משכונות וותיקות לשכונות חדשות – בכל הערים שבהן התמקדנו נבנו בעשורים האחרונים בהדרגה שכונות חדשות כחלק מתנופת הבנייה בכל הארץ ובהקשר למשבר הדיור הלאומי. בנייה זו הובילה להגירה משמעותית של תושבים משכונות וותיקות ומזדקנות לשכונות החדשות על מנת לשפר את רמת חייהם.8 בנוסף, בערים המעורבות הוותיקות, מבקשים תושבים ערבים רבים, בעיקר צעירים, לצאת מהשכונות הוותיקות ולחפש לגור בשכונות סמוכות. זאת, בשל הגידול הטבעי של האוכלוסייה הערבית והצפיפות גבוהה בשכונות שבהן התרכזו בעבר (למשל העיר העתיקה בעכו, או ואדי ניסנאס בחיפה).

התוצאה המצרפית של כל המגמות הללו מתבטאת בין השאר, בגידול החלק היחסי של התושבים הערבים בערי הצפון ופיזורם במספר רב יותר של שכונות. יוצאות דופן הן הערים טבריה וצפת, שבהן שיעור הערבים ירד בשנים 2000-2018. אך ממגמה זו אין להסיק שהתושבים הערבים עוזבים בהדרגה את טבריה וצפת, אלא שהיא נעוצה בצמיחה ניכרת של האוכלוסייה החרדית באותן ערים.

כיצד משפיעה כניסתן של אוכלוסיות חדשות לשכונה על הרכבה העתידי?

בספרם “בין ייהוד לאיבוד הגליל: המקרה של נצרת עילית בשנים 1956-2016” מתארים ארנון סופר וניקולא יוזנגוף-אורבך9 את תהליך כניסתן של קבוצת המיעוט הערבי לשכונות יהודיות סמוכות בעיר מעורבת, וכן, את תהליך התערבבותן של הערים היהודיות. הם מסווגים שלושה דגמים של שכונות מעורבות: שכונה מעורבת המבוססת על יחסי הדדיות ושותפות, שכונה מעורבת המבוססת על יחסי עוינות ואיבה המובילים לנטישת אוכלוסיית הרוב, ושכונה שהיא גרורה של שכונת האם שממנה הגיעה אוכלוסיית המיעוט. הדגם האחרון הוא דגם כלאיים של שני הדגמים הקודמים, ברמה זו או אחרת. כמובן שעצם הפיכת השכונה למעורבת לא תמיד מעידה על השתלבות ועל הפיכת הקבוצות השונות בשכונה לחלק משלם מלוכד ומגובש. אדרבא, לעיתים מזומנות ניתן לראות כיצד תושבים מקבוצת הרוב בשכונה מנסים לדחוק את קבוצת המיעוט החדשה, במטרה להביא להגירתה ממנה או להדרתה מהמרחב הציבורי. הדבר נעשה באמצעות הגבלות על הקמת שירותי חינוך, דת ותרבות, שלרוב מגובות בתמיכת ראשי היישוב ובעלי אינטרסים דתיים-פוליטיים וחברתיים.10

במקביל קורה דבר נוסף: מרגע שגובר הביקוש בקרב בני קבוצת מיעוט לדירות בשכונה הומוגנית של קבוצת הרוב, יורד בהתאמה הביקוש לדירות בשכונה מצד אוכלוסיות הרוב, ניכרת הגירת החזקים ממנה, ולרוב גם יורד מעמדה הסוציו-אקונומי.11 מצב זה מאפשר לאוכלוסיית המיעוט, החלשה לרוב כלכלית, לרכוש עוד ועוד דירות בשכונה המבוקשת. תהליך זה מלווה לא פעם במאבק בין הקבוצות השונות על שליטתן במרחב ובתפקודיו. במקרים שהגירת בני קבוצת המיעוט לשכונה המבוקשת מגיעה לנקודת רוויה (tipping point), כשהמיעוט מגיע ליותר מ-55% מכלל תושבי השכונה, תסתמן לרוב הגירה של חברי קבוצת הרוב (לשעבר) לשכונות הומוגניות הנתפסות בעיניהם כבטוחות ונוחות לצורכיהן. מעתה, השכונה שעברה את נקודת הרוויה עשויה להפוך לאטרקטיבית, נגישה וזולה יותר עבור בני קבוצת המיעוט, עד שהיא עצמה הופכת להומוגנית. מכאן עולה שכניסה איטית ומוגבלת של ערבים לשכונות יהודיות (ויש להניח שגם לערים יהודיות) תזכה תחילה להתנגדות בהיקף מוגבל. ואולם ככל שחלקם באוכלוסייה יגדל וככל שמגמת הגירת ערבים מהכפרים לערים תגבר, צפויה התנגדות זו להתרחב – הן בהיקפה והן בשיטות הפעולה שיינקטו. אין לקבוע כעת מהי נקודת הרוויה, אך לא מן הנמנע שאחת כזו קיימת, שאחריה נהיה עדים לעזיבה מהירה של יהודים את ערי הגליל לערים שכנות, למטרופולין חיפה או לכיוון המרכז.

אם כן התוצאה המצרפית בכל הערים דומה, כאמור: גידול הדרגתי באוכלוסייה הכוללת, תוך גידול יחסי באחוז התושבים הערבים (ולעיתים גם באחוז התושבים היהודים החרדים). הרשימה הבאה תבחן את השיח על המגמות הדמוגרפיות הללו והכלים שבהם נוקטים ראשי הערים בכדי לשמור על ‘צביון יהודי’. הרשימה השלישית והאחרונה תבחן האמנם תהליכים אלו משפיעים על תחושת הביטחון בערים ועל חוסנן העירוני.

  1. הרשימות מתבססות על עבודת סמינריון בהנחיית ד”ר אמנון קרטין, במסגרת לימודי תואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך במכללה האקדמית בית ברל, בשיתוף מרכז בובר לחינוך דיאלוגי.
  2. ברוידא, ק’ ונבון, ג’. (2007) הגירה פנימית בישראל, הרבעון לכלכלה.
  3. למשל בדו”ח שפורסם תחת הכותרת: פני החברה בישראל- דוח מס’ 11- אוגוסט 2019 – פערים בין מרכז לפריפריה- פרק 1-נתונים דמוגרפיים.
  4. יוזגוף-אורבך, נ’. (2021) ערים מתערבבות בישראל. קשת- כתב עת למדעי הרוח והחברה.
  5. ח’אמיסי, ר’. (2008) האוכלוסייה הערבית בערים מעורבות בישראל: בעיות̈ חסמים ואתגרים לקראת מדיניות עירונית חלופית. שתי”ל — שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי ירושלים; חמדאן̈, ה’. (2006) נצרת עילית כעיר מעורבת: הגירת הפלסטינים אליה וסוגיות של התנהגות מרחבית וחברתית. בתוך ט” פסטנר וח’ יעקובי (עורכים), עיר ישראלית או עיר בישראל? שאלות של זהות̈ משמעות ויחסי כוחות. מכון ון ליר̈ ירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ’ 110-134.
  6. חידר, ע’.  (2019)  צמיחתו וגיבושו של מעמד הביניים הערבי בישראל. מכון ואן ליר. ירושלים.
  7. אפרת, א’.  (2003)  תכנון לאומי ופיתוח ישראל בשנות האלפיים. רמות; סופר, א’.  (2011)  ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה- הכצעקתה? קת דרת חייקין לגאוגאסטרטגיה.
  8. בחינה שיטתית של ההגירה הפנים-עירונית בעקבות בניית של השכונות החדשות אפשר למצוא במחקר שנערך ביוזמת המשרד להגנת הסביבה ו”מרחב” התנועה לעירוניות בישראל, בהשתתפות אוניברסיטת בן-גוריון תחת הכותרת “המשמעות החברתית של בניית השכונות החדשות בפאתי הערים”.
  9. יוזגוף-אורבך, נ’, סופר, א’. (2016)  בין ייהוד לאיבוד הגליל: המקרה של נצרת עילית בשנים 1956-2016. קתדרת חייקין לגיאואסטרטגיה אוניברסיטת חיפה.
  10. ג’בארין, י’.  (2002)  הערבים בערים המעורבות. ירושלים: שת”יל; רכס, א’.  (2007)  יחד אך לחוד: ערים מעורבות בישראל. תל אביב: מרכז דיין, אוניברסיטת תל אביב.
  11. רזין, ע’.  (2003)  רפורמה בארגון השלטון המקומי בישראל: בין ריכוז לביזור, בין מסורתיות למדיניות. ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות 39-79 ;101-108.