טלי חתוקהמניפסט הוא כלי מרכזי בכל ניסיון לחולל שינוי, אז מדוע קשה למצוא מניפסטים בשדה התכנון והאדריכלות, דווקא בעידן שיש לו חשיבות גדולה כל כך? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה אך אסתכן ואומר כי הסיבה לכך היא כפולה: אפיסטמולוגית ומתודולוגית
כל הקבוע ועומד מתנדף.
קרל מרקס/פרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי 1848
עבודת המיצב המרשימה של האמן יוליאן רוזפלדט (53), ‘מניפסטו’ מוצגת עתה במוזיאון ישראל בירושלים. העבודה מעלה שאלות רבות סביב המשמעות והכוח של הדיסציפלינות של האמנות, אדריכלות, קולנוע, ואמנות פלסטית לחולל שינוי. רוזפלדט שנולד במינכן, למד אדריכלות במינכן ובברצלונה ומתגורר בברלין, מלקט מניפסטים שונים מתחום הקולנוע, האמנות והאדריכלות מהמאה העשרים ונותן להם פרשנות חדשה.
המניפסטים, מוצגים ב-13 סרטים (12 בני 10 דקות ואחד בן 4 דקות) המוקרנים על מסכי ענק בחלל אחד. הסרטים מדוברים/משוחקים על ידי השחקנית קייט בלנאשט המגלמת דמויות שונות. כל דמות ממוקמת בסיטואציה שונה ומשקפת ממד מן החיים העכשוויים. כך מעניק האמן למניפסטים, שחלקם בני 100 שנה, חיים חדשים. חלק דרמטי בעבודה הוא רגע שנוצר ברגע שבו בלאנשט מופיעה בכל המסכים בו זמנית ומדקלמת את המניפסטים בקול מעט מכני ומישירה מבט למבקר בתערוכה. רבות נכתב על העבודה המרשימה הזו (ראו למשל בYnet ובבלוג פורטפוליו).
(צילום: אלי פוזנר, מויזאון ישראל)
הקטלוג המצוין הכולל את כל המניפסטים שליקט האומן, והקריאה החוזרת בהם מעלה מספר שאלות בנוגע לפורמט של המניפסט ועל חשיבותו בעידן של היום.
אז מהו המניפסט?
- המניפסט הוא ביקורת מושחזת על הקיים והצגה של חזון בו זמנית
- המניפסט הוא טקסט יומרני אך ברור
- המניפסט הוא מעין קריאת כיוון, מורה דרך
- המניפסט הוא טקסט שטוח במהותו, הרהור המציג עמדה חד משמעית ביחס למשהו.
- המניפסט כולל בדרך כלל קריאה לפעולה קבוצתית, עשייה, למען מטרה גדולה יותר, מופשטת או קונקרטית .
האם הפורמט הזה רלוונטי גם היום? בהחלט כן, כיוון שהוא כלי מרכזי בכל ניסיון לחולל שינוי (ראו את התנועות החברתיות של העשור האחרון, Me Too, Occupation Movement ). אז מדוע קשה למצוא מניפסטים בשדה התכנון והאדריכלות, דווקא בעידן שיש לו חשיבות גדולה כל כך? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה אך אסתכן ואומר כי הסיבה לכך היא כפולה: אפיסטמולוגית ומתודולוגית.
אפיסטמולוגית. בעידן של היום, העידן הפוסט מודרני, בו קיים חשש להגדיר סדר יום, פעולה מוגדרת, כי “הכל מורכב”, מפחיד וקשה להתחייב למשהו מובהק. נקודת מוצא זו בא לי ביטוי במתודולוגיה בפיתוח המרחב ובמדיניות וגישות תכנוניות המובלות על ידי השוק החופשי במקום שאלו יסתייעו בשוק על מנת לקדם חיים טובים יותר עבור החברה. החברה אינה המטרה, החברה היא הצרכן בסוף שרשרת הפעולות המרחביות.
מדוע אין התנגדות להלך רוח זה? נדמה לי כי בעידן של היום רוב ההוראה של התכנון אינה נשענת על לימודים סטורקטורליים, אלא בעיקר נשענת על קורסים נרטיבים ותאוריות אשר אינן נותנות כלים בפיתוח המחשבה המבנית כזו שתאפשר תעדוף של מטרות וניסוח של חזון. רוב הסטודנטים שאנו מלמדים עסוקים במשרה עתידית, בגובה השכר, בחייהם, בתענוגותיהם, בנסיעות לחופשות, במסעדות, בטיפולים אצל הפסיכולוג, בעצמם. מעט מאוד אידאליזם, עוד יותר מעט רצון לשנות. פרגמטיזם טהור. אין להט. מן האקדמיה הם עוברים לעבוד במשרדי תכנון ולעיתים אינם מאמינים במה שהם עושים ושותפים לפרויקטים אותם הם מתעבים. הם חיים.
אבל כשמסתכלים על הסביבות הבנויות שלנו, על הפרבור האינסופי, על הסלאמס העתידי שמדינת ישראל בונה בקצב בכל רחבי ארצה, על מה שאנו מותירים לדור הבא, זה מדכדך מאוד. אבל עוד יותר מדכדך היעדר של הכוח והקול של הדור הצעיר.
ואולי רשימה זו תעיר מישהו והוא יהיה אמיץ דיו לכתוב מניפסט. הנה כמה עצות לכותב המתחיל:1
- מה צריך לרצות בכתיבה של מניפסט
כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:
א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3
להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק,
להישבע, להוכיח את הנון-פלוס-אולטרא, לתת לפרוזה צורה של ודאות מוחלטת.
בלתי ניתנת להפרכה.
טריסטן צארה (דאדא, 1918)
- מותר לגנוב, להעתיק.
שום דבר אינו מקורי.
גנוב מכל מקום שמהדהד כהשראה או מצית את הדמיון שלך.
טרוף סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תצלומים, שירים,
חלומות, שיחות אקראי, אדריכלות, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים, גופי מים,
אור וצל.
בחר לגנוב רק מה שמדבר ישירות לנשמתך.
אם תעשה זאת, עבודתך וגנבתך יהיו אותנטיות.
ג’ים גרמוש, כללי הזהב של היצירה הקולנועית (2002)
- צריך להציע תקווה בלי להתנבא.
כיצד יעלה לבסוף השחר – מי יודע?
אבל אנחנו מרגישים את הבוקר. אנחנו כבר לא נוודים סהרורים המשוטטים כבחלום
לאורה החיוור של ההיסטוריה. רוח שחרית קרירה מנשבת סביבנו; מי שאינו רוצה
לרעוד חייב להמשיך לצעוד. ואנחנו כל הצועדים עמנו רואים, במרחק, את אורו
הראשון של הבוקר המתעורר!
זגוגי ובהיר, עולם חדש זוהר באור ראשון;
ברונו טאוט, עלות השחר (1921)
שיהיה ברור, אין צורך שכולם יכתבו מניפסטים, אבל כמה יחידי סגולה, כמה מעיזים, אז נוכל לחולל שינוי.
(צילום: אלי פוזנר, מויזאון ישראל)
- מתוך קטלוג התערוכה ↩