מ”סרבן” ל”קורבן”, על ההשפעה הרפואית של תהליכי התחדשות עירונית על קשישים

קשישים נתפסים כ’מכשול’ בדרך לתהליכי פינוי בינוי, אך ההתנגדות והחרדה שלהם מן הפרויקט אינם רק תחושה אלא תהליך בעל השלכות רפואיות של ממש על מצבם הפיזי והנפשי. דר’ דורון מרימס שחקר את הנושא מסביר כיצד זה משפיע על קשישים ומה ניתן לעשות על מנת לסייע להם

מוכר ומובן שהשתתפות בפרויקט התחדשות עירונית, עלולה להיות קשה ומתסכלת לאדם הקשיש אך לא כולם מודעים עד כמה. מדוע אנשים שונים חווים ומגיבים לתהליכים אלה באופן שונה? יתכן והדבר קשור בתפיסה שונה של מושג הבית במוחנו.  כרופא נוירולוג, העוסק בתחום הדמנציה ועובד בבית חולים גריאטרי, נתקלתי בחולים עם דמנציה מתקדמת, אשר מתקשים לעזוב את ביתם ולעבור לאשפוז. חולים אלה אשר תפקודם הקוגניטיבי פגוע במידה כה קשה, שלעיתים אינם מזהים את עצמם כשהם מתבוננים במראה, חוזרים על רצונם לחזור “הביתה”. לעומת זאת ישנם חולים אשר עבורם היציאה מהבית קלה. המעבר למקום חדש, המפגש עם אנשים חדשים וסביבה מוגנת גורמים לשיפור בתפקוד היום יומי, שיפור בערנות ובעניין בסביבה ועבורם המחלקה היא “הבית”. גם בני משפחה של חולים מאושפזים, מגיבים אחרת למעבר, יש כאלה שעבורם זהו תהליך טראומתי ויש כאלה שעבורם מדובר בתהליך קל. אם אנשים עם דמנציה קשה, מביעים באופן עקבי, את הקשר שלהם לביתם,  הדבר מעלה מחשבה לגבי העוצמה והחשיבות  של מושג הבית במוחנו.

תפקודים קוגניטיביים ופסיכולוגיים רבים ושונים מעורבים בהתייחסות של מוחנו למושג הבית. מוטיבציה ויוזמה, שהן פעולות מוחיות, מניעות אותנו לקנות דירה ולהשקיע בכך מספר שנים רב של עבודה קשה, יותר מאשר נשקיע מבחינת שנות עבודה בכל דבר אחר במהלך חיינו. ההתייחסות לאסתטיקה בתכנון הבית באופן אישי או מקצועי גם היא תפקוד מוחי. זיכרון, הוא תפקוד קוגניטיבי הקשור ברגש ולכן הזיכרונות הקשורים בבית, בבני משפחה ובחוויות הילדות צרובים עמוק במוחנו. לחלקנו, רצון חזק  לשמור ללא כל שינוי את מראה הבית ומבנהו כחלק מזהותנו העצמית וכאלבום תמונות וזיכרונות של חוויות חיינו. הקשר  של האדם לביתו תלוי גם במצבים פסיכולוגיים כמו תחושות של שייכות, ביטחון, פרטיות, אינטימיות והתרגשות. כאשר מפנימים את עוצמת הקשר של האדם לביתו ואת מורכבות התהליכים הקוגניטיביים והפסיכולוגים, ניתן להבין עד כמה הפגיעה בתחושת הביטחון והפגיעה באוטונומיה של האדם להחליט לגבי ביתו, מאיימת, מתסכלת ומעוררת יצרים הישרדותיים. 

סיפורי האישי  בהקשר של התחדשות העירונית, קשור בבן משפחה, אדם משכיל, שלא סבל מחרדה או דיכאון וחי את חייו השלווים בדירתו בתל אביב. מאז עלה נושא תמ”א 38 לפני  כשמונה שנים בקרב דירי הבניין בו הוא מתגורר הוא חווה סבל מתמשך כולל הפרעות שינה, חרדות, קשיים בריכוז, וכל זאת  בשלב התכנון של הפרויקט אשר נכפה עליו בעל כורחו. כרופא, תקופה זו מצטיירת  בעיני, כמחלה כרונית, עם תקופות קשות ותקופות רגועות יותר , עם ביטויים גופניים ונפשיים  ובעיקר פגיעה קשה באיכות החיים. החשיפה לפרויקט מלווה בתחושות חרדה ומצוקה של אדם שלא פגע באיש אלא רק רוצה לחיות את חייו בשקט ושלווה ומרגיש נרדף ומאוים על ידי כוחות חזקים ממנו:  יזם, עורך דין ודיירים בעלי עניין. ככל שהזמן עובר אני נתקל ביותר ויותר אנשים הסובלים מתופעה זו. אנשים אשר מתקשים לעמוד על זכיותיהם ומרגישים שנלקחת מהם האוטונומיה להחליט על חייהם ועל עתיד  דירתם ,שהייתה  עד להתחלת הפרויקט,  המקום היציב והבטוח ביותר של חייהם. 

תהליך ההתהוות של ההתחדשות העירונית בישראל והשפעתה על הקשישים, לא היה מביש את דמיונם של טובי הסופרים. מדובר בשילוב בלתי נתפס של מספר  גורמים שחברו יחדיו. תחילתם במגמה דמוגרפית עם  עליה מהירה במספר התושבים בארץ קטנה וצפופה, המשכם בסיכון מוגבר לרעידות אדמה וסופם איך לא, בהזדמנויות עסקיות.

הורדת אחוז ההסכמה והפיכתו של הקשיש ל”סרבן”

ידוע שתמ”א 38 נולד בשנת 2005 במסגרת אוסף ההוראות המוכר כתוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה. ¹ אולם כיום עיקר הפרויקטים של התחדשות העירונית מתבצעים  בעיקר באזורי הביקוש, בגוש דן, בעיר בתל אביב ובירושלים ². תהליך זה מואץ  בעזרת רוח גבית המקדמת הורדה מתמשכת של אחוז ההסכמה הנדרש בקרב דיירי הבניין כדי שיוכלו לכפות את הפרויקט על המיעוט. העובדה כי ניתנת לרוב הדיירים האפשרות לכפות את רצונם על כלל דיירי בבניין, מעמידה את השכן הקשיש בעמדה בה הוא נתון ללחצים על ידי יזמים, עורכי דין ודיירים בעלי עניין. קשיש  אשר אינו מעוניין בפרויקט עלול להיות מתויג כ “סרבן”, להיחשף לאיומים בתביעה משפטית כדי לחייב אותו להסכים לפרויקט ולהטיל עליו קנסות כבדים בגין התנגדותו.  הקשיש גם עלול לעמוד בפני קונפליקטים משפחתיים, במידה וישנם בני משפחה או יורשים פוטנציאלים אשר רואים את הפוטנציאל הכלכלי אשר הונח לפתחם, לפני רצונו וטובתו של בן משפחתם.

ניתן לחלק את התקופה בה נחשף הקשיש לפרויקט ההתחדשות העירונית לשלוש תקופות אשר כל אחת מהן נמשכת מספר שנים. התקופה הראשונה, שלב התהוות הפרויקט וההתמודדות מול גורמים בעלי עניין. תקופה זו מאופיינת בחששות  מהעתיד, פחד מהלא נודע ומהשינוי בשגרת החיים.  התקופה השנייה, חיים באתר בניה, תקופה בה רוב הקשיים הם קיומיים, רעש , לכלוך,  קושי להתנייד באתר בניה, דבר העלול להיות כרוך בצמצום פעילות, צמצום קשרים חברתיים, סיכון מוגבר לנפילה וטראומה ופגיעה בתחושת הביטחון האישי. מעבר דירה, עשוי לפתור את הקשיים הקיומיים, אך מדובר בתהליך קשה בגיל המבוגר המרחיק את האדם ממה שלתפיסתו הוא ביתו. התקופה שלישית, לאחר סיום הבנייה. לכאורה, קיימים בעיקר יתרונות לתקופה זו: כניסה לבניין חדש ומפואר שערכו הכספי גבוה יותר, אך מגורים בבניין כזה עלולים לגרום לקשיש הוצאות כספיות גדולות שיתקשה לעמוד בהם.

מחקר על ההיבט הרפואי של מצוקת הקשישים בתהליכי התחדשות עירונית

במאמרנו : התחדשות עירונית – ההיבט הרפואי של מצוקת הקשישים “סרבן” או “קורבן” ? (גרונטולוגיה וגריאטריה מו(3) תש”פ – 2019, 21-35.) ציטטנו כלשונם וניתחנו  את מצוקתם של קשישים העומדים בפני פרויקט תמ”א 38, בשלב התכנון. מטריד  ומקומם לשמוע  את הביטויים בהם תארו הקשישים את היחס שלהם לפרויקט. מצד אחד הם מתארים את הקשר לבית ומשתמשים במילים וביטויים כמו  “יציבות” “אהבה לבית”, “בגיל הזה אוהבים דברים מוכרים”,  “אנשים מבוגרים נקשרים לסביבה וזה נותן ביטחון”. מצד שני משתמשים בביטויים קשים ביותר כאשר מתארים  את הפרויקט: “מרעיל את החיים” ” פוגע בשמחת החיים”, “התעללות”, “בשלב מסוים החלטתי שאני צריכה להמשיך לחיות, בעלי לא מסוגל לקבל החלטה כזו והוא כל הזמן מוטרד” וניצולת שואה שאומרת “פחדתי לפתוח את הדלת שלא יבואו לפנות אותי”.  

למצוקתם של הקשישים החוששים מתהליך ההתחדשות העירונית ומתנגדים לו פנים רבות, אך ישנו קו אחיד משותף. מדובר בתופעה המשפיעה באופן משמעותי על מצב רוחם, בריאותם הגופנית ואיכות חייהם. הסימפטומים המשותפים עוד בשלב התכנון  כוללים  מתח, חרדה, הפרעות שינה וקושי להתרכז, כאבי ראש או החמרה של כאב כרוני.  ישנם קשישים  הרואים בתהליך זה התעללות לכל דבר ועניין. לאור הדמיון הרב בתלונות, ניתן לדעתנו, לראות אוסף סימפטומים זה כסינדרום ייחודי  “סינדרום ההתחדשות העירונית”. בהתחשב בכך ששלב התכנון נמשך מספר שנים, יעביר הקשיש את שנות חייו האחרונות  במצוקה, כל זאת טרם  הוצאת כף חול אחת באתר הבנייה. יש אשר יציעו, פתרונות כדוגמת מעבר לדיור מוגן או דיור משותף.  פתרונות אלה מתאימים לחלק מהאנשים בלבד, בעיני אחרים, עצם העלאת הרעיון הוא ניצול של גילם כדי לפגוע באוטונומיה שלהם על חייהם.    השימוש הנפוץ במושג “סרבנות”, מעיד על אטימות וכוחניות . אדם מבוגר מתנגד  לפרויקט התחדשות עירונית מתוך מצוקה איומה ולא מתוך חמדנות. לכן יש להתייחס אליו  כקורבן של הפרויקט ולא כסרבן.  

אפשר אחרת

התחדשות היא דבר חיובי ! ישנם בעלי דירות בעיקר מבוגרים אך גם צעירים שעבורם הפרויקט מתסכל ומאיים.  חשוב להבין טוב יותר את השפעת ההתחדשות העירונית על הקשישים ולצמצם ככל הניתן, בעזרת חקיקה מתאימה ופיקוח צמוד את הפגיעה בכלל האזרחים ובקשישים בפרט ולהבטיח את זכויותיהם נוכח הסיכונים הכרוכים בהזדמנות העסקית של פרויקט ההתחדשות העירונית. כדי להקל על חששות בעלי הדירות:

1. בשלב התכנון  יש לחייב את הגורמים המעורבים לשקיפות, הגינות ודיווח אקטיבי בזמן אמת לכלל בעלי הדירות על כל התקדמות, הסכמים או ייעוציים מקצועיים שניתנים. בראש ובראשונה יש לחייב שחתימת החוזה, גם אם יש רוב של דיירים אשר אינו עומד על כך, תתבצע רק לאחר שכל הפרטים מוסכמים במלואם ומראש, כולל לוחות זמנים מדויקים, התיאור ההנדסי/ אדריכלי המפורט והסופי של המבנה, הסכום המדויק של הפיצוי הכספי לכל דייר ודייר והתאריך המדויק של תשלום הפיצוי. אם עורך הדין, היזם ונציגות הדיירים ימסרו טרם חתימת החוזה, לכל בעל דירה הצהרה בכתב על כך שלא הוסתרו או יוסתרו ממנו נתונים לגבי בטיחות, ערבויות כלכליות ופיצוי שווה ערך לכל הדיירים, הדבר יכול להגביר אמון ולהפחית חששות. 

2. יש לעודד פנייה אקטיבית של גורמי העיריה המעורבים לבעלי הדירות. אם מהנדס העיר יפקיד בידי כל בעל דירה, מכתב ובו הצהרה שהתכנית נבדקה ואין בה סיכונים, הדבר יפחית חששות ויגביר אמון. גורמי רווחה מהעירייה, בסיוע חברות חיצוניות ובלתי תלויות יכולות לזהות וללוות בעלי דירות הזקוקים לסיוע ותמיכה נפשית או משפטית.

3. כרשת הגנה אחרונה מתבקשת התחייבות של המדינה לפיצוי מלא והתאמת דיור ברמה שוות ערך, באזור המגורים הקודם  ובטווח הזמן המידי, במידה והפרויקט “נתקע”. אמצעי שקיפות וזהירות אלה חריגים בהתייחס לפרויקטים של בנייה, אך יש לזכור כי גם תהליך ההתחדשות העירונית הוא חריג, מדובר בפרויקט שנכפה בחסות החוק על חלק מהמעורבים  בניגוד לרצונם. 

חשוב להעלות את המודעות בקרב מקבלי ההחלטות, הגורמים המעורבים בפרויקטים והציבור הרחב, לקשיים  והמצוקה של חלק מבעלי הדירות  ובמיוחד חשוב לזכור שבית הוא הרבה מעבר לתוכנית אדריכלית   הוא  חלק מהזהות העצמית של האדם.