זהו הסיפור הזוכה בתחרות ‘בסיס משותף‘, בקטגוריה של סיפורת.
זאת הייתה הפעם הראשונה מאז התקרית שהוא הסכים לבוא איתה לאנדלמן. ובדרך במכונית, ישובה לצידו בג’ינס השחור המוצלח שלה ובחולצת הדפס חדשה, הוא הישיר מבט אל הכביש על מנת שלא תבחין בשנאה שהתפשטה עכשיו בין תאי גופו כפריחה מדבקת, כמחלה. הוא שנא אותה על כך שהעירה אותו מוקדם בשבת בבוקר. שהכינה לו קפה חלש, בלי לערבב לעומק הספל. שביקשה שיוותר על תחנת הדלק. שפשוט ייתן גז. הוא סלד מהחברים שלה מהבית. נוכחותם עוררה בו חולשה. חבורת גברים בעלי קול חזק, כתפיים זקופות וחיוכים שבעים, שקטעו את המילים שלו בכל פעם שניסה לפתח שיחה.
מסיבות הבריכה שערכו היו, לטעמו, מוגזמות ומנקרות עיניים. רוקדים ניקדו את הדשא, שתו אלכוהול מתחת לעצי פרי רעננים, אכלו בשר שנצלה על מנגל בעל חזות מבריקה. נוף הררי עמד מעבר לגדר החיה שתחמה שורת בתים פרטיים. גן עדן, כך הם כינו את היישוב שבו חיו. בפועל הייתה זו שרשרת הרים נמוכה שהשתפלה אל עמק מוצף אורנים שסלעיו שימרו את צורתם עוד מימים קדמונים.
“עוד לא הוצאת מילה הבוקר,” היא ציינה, כשגחן קדימה על ההגה ובהה בלוחית הרישוי של המכונית שנסעה לפניו.
“אני לא אוהב לנסוע לשם,” הוא אמר. זה היה הכול. שוב שתק.
“מה לעשות,” היא התפרצה אל השתיקה שלו, “שלא כל האנשים נולדו עם כסף. אתה מודע לעובדה שאנחנו גרים באחת מחמש השכונות הכי מבוקשות בארץ? החודש המחיר קפץ עוד פעם. עכשיו זה עוד חצי מיליון.”
“מה עדיף?” הוא שאל, “לחיות על חשבון אחרים?”
“מי שמדבר,” היא גיחכה והפנתה לחלון רעמה אדמונית. “אתה קיבלת דירה במתנה מהסבתא המתה שלך. שכחת שלא לכולם יש את הפריבילגיה הזאת. לא כולם מקבלים.”
החברים הכי טובים שלה מגן עדן היו מבוגרים ממנה בחודשים ספורים, ובגלל חוסר איזון מגדרי בשנתון שנולדו בו, כולם היו גברים. בשנות העשרים לחייהם גידלו שיער ארוך ועזבו את הבית, רק כדי לחזור אליו על מנת לא לעזוב אותו שוב לעולם. כשנפגשו, ישבו קרוב מדי זה לזה, טפחו בחמימות על השכם. מצחם היה נקי מקמטי הבעה ומחוסן ממחשבות מדאיגות.
“אל תעשי מהם מסכנים,” הוא אמר כשהרמזור התחלף לירוק. “הם שם, כי זה נוח להם. הכול זול אצלכם, ממומן. והטבע כל כך יפה…” קולו השקט בדרך כלל טיפס עכשיו מעלה אל רגיסטר הריב הקבוע שלו. ערבוב בין הצעקות של אימו לטון מלא התוכחה של אביו, בשנה לפני שהתגרשו בילדותו.
“הם לא מסכנים, אבל הם מעדיפים איכות חיים במחיר שפוי על חיים יקרים בהרבה במרכז הארץ. אתה יודע שהקהילה שם חזקה, וילדים רצים שם בטבע. זה מתאים לשלב שהם נמצאים בו. זוגות צעירים,” היא השתתקה לרגע ארוך לאחריו הוסיפה, “עוד רגע משפחות.”
כשהרמזור האדום עצר את המכונית, הוא התלבט אם לענות לה. או שאולי רק לשאול כמה שילמה על סלסילת הפירות המעוצבת שנחה במושב האחורי.
“חברי הילדות שלך בטוחים שהם גרים בגן עדן,” המילים מהירות כאסירים, נמלטו מפיו, עקפו את שיניו. “עם הפרגולות והבריכות והעצי פרי והערסלים שתלו שם. אבל בתכלס….”
“בתכלס מה?” היא כעסה.
הוא לחץ על הגז מהר מדי.
“הם גרים על אדמה כבושה, וזהו זה.”
ואז, עוד לפני שהשפתיים שלה הספיקו לזוז ולהילחם בו, לנסח שורת טיעונים נחושים ומנוסחים היטב שיגנו על המקום שפעם היה ביתה, הוא שלח יד זריזה והגביר את הרדיו. רק כדי לא לשמוע את מה ששמע כבר. את ההברות שחתכו את דיבורה. אבל היא דווקא רצתה עכשיו, כל כך רצתה להזכיר לו. שדווקא הוא, קצין שריון במילואים ששירת שנים על הקו, יודע היטב שאין אפשרות מעשית לא להגן על יישובי הארץ. כי האדמה שהמדינה מושתתת עליה היא לא סתם אדמה. היא אדמה יהודית. ושבשטחים שהוא מכנה כבושים התחיל הסיפור של כולנו. גם הסיפור שלו. ושהצידוק המוסרי שבכלל העניק לפני עשרות שנים לעם שלנו את הזכות לחיות כאן הוא השפה והתרבות והמסורת. חיים שהתרחשו על פני אותה אדמה עתיקה. כי נקודת ההתחלה של הסיפור היהודי, מה לעשות, היא לא בתל אביב או בהרצליה. היא נעוצה במקומות שמעבר לשטחי הקו הירוק. והוא, שכל כך אהב להיות צודק, ולנצח אותה בכל ויכוח, ולהתהדר בפתק השמאלני שהוא מניח בתחתית הקלפי בכל בחירות, צריך להבין היטב שתל אביב, עיר חדשה בסך הכול, היא זו שצריכה להצדיק את עצם הקיום שלה. והדיבור הרע הזה על השטחים, הוא פשוט התרגל אליו. השטחים הם רק תירוץ. וכשהיה מעמת אותה עם העובדה שבגלל הקו הירוק שילמנו בדם כבד, ועודנו משלמים, היא אמרה, בדיוק. את הדם הכבד שילמנו עוד לפני שכבשנו, ונמשיך לשלם גם אם נחזיר. והאגדה שהוא מספר לעצמו שאם נשחרר את השטחים אז הכול יסתדר פה, היא תפיסת עולם נאיבית שהתקבעה בראש הצדקני שלו, כמו גזעים ששקעו בבטון. “אתה לא מבין שאם ניתן להם את השטחים, בסוף יהיו להם כוחות אדירים והם ירצו להשתלט על כל הארץ? ועם זה הרי לא תחיה בשלום, נכון? אפילו לא בבית הגידול של השמאל. כי אחרי הכול, גם אתה חולם בעברית ומזמזם בעברית עם הרדיו. אתה אפילו,” הוסיפה בשקט, “תולה על המזדה דגל ישראל ביום העצמאות.”
ואחרי שהייתה מטיחה בו את דעותיה, עוד הוסיפה שכן. היא למדה את המפה. אי אפשר לגדול מעבר לקו בלי לדעת היסטוריה. היא מודעת לגבולות שישים ושבע ולשרשרת המלחמות הארוכה ולפיגועי הטרור. אבל עכשיו, יותר מחמישים שנה אחר כך, זה המצב. ולא, היא לא מזלזלת בכאב שלו. אבל בסך הכול מבקרים חברים. אפשר להקליל קצת. גם אם הוא לא מסכים עם הדעות והבחירות שלהם, גם להם מגיע בית לחיות בו.
עכשיו מתחה את ידה המנומשת והחלישה את הרדיו. מוזיקה קצבית של פרסומת לאבקת כביסה התעמעמה באוזניהם, נמוגה במבוכה.
“תקשיבי, אני…” הוא ניסה לעצור אותה. אבל היא כבר פתחה את הפה והתחילה. ודיברה אליו, טיעון אחרי טיעון. מדורה שנדלקה.
הם נפגשו לפני שמונה שנים במסיבת בריכה בגינה של אנדלמן. היא עמדה מתחת לפרגולה משוכת פוליטורה, לבושה בשמלת פשתן, שיער ג’ינג’י פזור וכתפיים שקטות. הוא הגיע עם חברים מהסדיר כי אנדלמן, הסגן שלו בטנק, הזמין ואירח כיד המלך. הוא לא הכיר לפני כן את תחושת השיתוק שמחליטה על הגוף בזמן שמתגלה בו האהבה. רגליו ננעלו במקומן. עיניו קפאו. יובש הרים פשט בגרונו. שערה האדמוני וגופה המעוגל הפיחו ברקים מרחפים בין רקותיו. שורות הנמשים, שעיטרו את כפות ידיה, הזכירו לו כתב קדמוני. הם פרצו על עורה, בלטו בתאורת הלילה הצבעונית, כצדפים זוהרים מכוסים בחול ים. היא שתתה קולה עם קרח, וכשהבסים של הטראנס הכו ברמקולים, הניעה את רגליה בחן. כשניגש אליה – הוא לא חשב הרבה, פשוט ניגש – ירכיה, רכות מתחת לבד, עוד התנגשו זו בזו, ושכמותיה מתחו את כתפיות השמלה עד לכדי מרווח מחייך. שעתיים אחר כך, כשישבו במרפסת הדירה העירונית שלו, חיסלו יחד בקבוק יין ולא הפסיקו לדבר. הם דיברו על השירות הצבאי שעיצב אותם, על הטיול הגדול במזרח שלא חשקו בו, ועל ההורים שלהם, שנכשלו, כמו הורים רבים אחרים, במעשה הנישואין. עד שלפנות בוקר השיחה, כטבען של שיחות מהסוג האינטימי, התגלגלה כמו מאליה אל מחוזות הילדות. היא סיפרה לו על הפעם ההיא שברחה מהבית, רק בת שלוש. היא ידעה אז שזה הסיכוי היחיד שההורים שלה יסכימו שוב לדבר זה עם זו. כשאנשי היישוב חיפשו אותה בכל פינה, פניהם אחוזות בבהלה מוחלטת, התחמקה מהשוטרים והתחבאה בין עצי העמק הבראשיתי עד שהחושך הטליא את ההרים שמולה כסימנים כחולים על עור. לפנות בוקר הכלב של השכנים מצא אותה, והוביל אותה מהחורש הביתה. ההורים עמדו בכניסה לבית, שותקים ודרוכים לצד השוטרים. “בכל דבר רע שקורה לי,” היא רכנה אליו אחרי שנים, כשישבו במרפסת, “יש שיעור שאני לוקחת הלאה. דבר טוב אחד שיצא מכל העסק,” עכשיו הניחה את ידה על העורף שלו, “פתח זעיר שמזמין תיקון.”
אתה רץ מהר מדי, אנדלמן הזהיר אותו כשעברו לגור יחד. היא בחורה עקשנית, אוהבת להתווכח. קחו את זה צעד צעד, שלא תהרסו. אבל הוא כבר היה מאוהב עמוקות בכל נמש, במפתח בין עצמות הבריח. בפינות גופה שהזמינו את אצבעותיו לגעת ואת אפו להריח. כששכבו לראשונה, הגוף שלו נע בתוכה בביטחון מוחלט, כאילו כבר הכיר אותה. “אני זימנתי אותך,” כתב לה בפתק שצירף לטבעת האירוסין המוזהבת. “בדיוק אישה כמוך רציתי. אַת האישה שדמיינתי שתישן לצידי במיטה.”
בבחירות הראשונות סיכמו מראש שפשוט לא ידברו על זה. שכל אחד יעשה מה שטוב לו, והם יניחו לעניין. בלילות, כשישנה עמוק, היה מתעורר לקול נשימותיה. ואז היה מדליק חרישית את מנורת הלילה הקטנה, ורק בוהה בה, מחכה ששוב תבכה מתוך חלום עמוק, תפיק מגופה המעוקל גבישי דמעות. הוא אף פעם לא בכה. באג בתוכנה, קצינת בריאות הנפש אמרה לו. מנגנוני ההגנה שפיתחת בסדיר לא מאפשרים לך להתפרק. אבל אצלה, הבכי זרם בקלות, אפילו כשהקשיבה לשיר מרגש ברדיו. ובלילות עיניה העצומות נרטבו עד בלי די, וגרונה הפיק מתוכו יבבות עבות וארוכות. זה לא שהוא לא ניסה לבכות. מובן שניסה, ולא רק פעם אחת. לעיתים רק עם עצמו, כשהאזין למוזיקה מלנכולית. לעיתים בתוך קהל, בחשכת אולם קולנוע. אך הבכי מיאן להשתחרר.
מעט אחרי שנישאו, קצינת המילואים הציבה אותו מחוץ לטנק באבטחת יישובים, מעבר לקו הירוק. “שירות קל ולא מסוכן. התנאים טובים,” הקצינה הכריזה, “בכל שנה תצא רק לשלושה שבועות.”
“ראית מה זה?” אנדלמן טפח על כתפו כשירד מהג’יפ לבוש במדי הבי”ת שלו, “ברוכים הבאים לגן עדן. מסתבר שרשמית,” הוא צחק מולו, “אנחנו מילואימניקים זקנים.”
עכשיו עמד במחסום הגישה ליישוב ההררי שאשתו גדלה בו. כביש רחב מול הרים חומים ששוליהם נמסו אל חורש צפוף, שתול בעמק זעיר.
“עשית לי תרגיל,” הוא כעס על אנדלמן.
אבל אנדלמן נשבע שלא היה לו מושג. “אבל אם כבר הציבו אותי להגן על הבית,” אמר, “אני מאוד רוצה להיות כאן. אתה יודע איך זה,” הסביר לו בלחש, “זה מחזק אותי. נותן תחושת שליחות.”
במשך הבוקר הם בדקו רכבים שנכנסו ליישוב, הקשיבו למוזיקה ועישנו סיגריות. תעודות זהות כחולות נשלפו. המחסום האפור הורם וירד בנגיעת מתג. ואז, יום אחד בצוהריים, ירד מההר ילד רזה וגבוה. כתפיו מצומקות מאוד, צווארו חיוור ועיניו מזכירות פני זקן. הוא לבש חולצה כחולה משומשת וסחב סל כבד, שבתוכו פרפרו יצורים סמויים.
“שנים שהילד הזה בא לפה,” אנדלמן הצביע אל הנער. “הוא רוצה שניתן לו לחצות את היישוב שלנו לכפר השני.”
“מה יש לו בסל?”
“כמה יונים,” אנדלמן ענה.
הנער נעמד עם הסל שלו מול הנעליים הצבאיות המשומשות שלהם. שלף מכיסו תעודת זהות ירוקה מול המחסום הסגור. עכשיו ניסה להסביר שהוא בדרך לשוק בכפר הסמוך. שלא. אין עליו נשק. שאימא שלו שלחה אותו למכור את היונים.
“מה אתה לא מבין, יא עיני עגל,” אנדלמן אמר לו. “כבר שנים שלא פותחים לך. אין אישור. למה שהיום יהיה שונה?”
הנער הקשיב לדבריו, התיישב על האדמה היבשה, וזקף את שתי הכתפיים. באותו תנועה שהייתה ליאיר שמידט מכיתה דל”ת שתיים שכולם קראו לו אי-טי.
“אנדלמן, תעזוב אותו,” הוא פקד על הסגן שלו. “אתה רואה שהוא לא בסדר.”
אבל אנדלמן חייך ואמר, “בבקשה, המפקד. תן לי קצת ליהנות.”
דקה לאחר מכן, כשהנער ברח עם הסל אל ההר שהוליד אותו, אנדלמן שכב על הכביש, עצום עיניים. דם כהה ניגר ממצחו ופלש בנחלים קצרים אל שורשי שערותיו. הוא רכן לעברו בבהלה, וניגב את הדם בשרוול המדים שלו. הוא לא התכוון שקנה הרובה שאחז בו ידפוק בראש של אנדלמן דפיקה כל כך חזקה. אבל אנדלמן, בלי כל הכנה מוקדמת, קם בתנועה קלילה וניער את המדים על הגוף שלו. ועוד לפני שהספיק להתנצל בפניו, אנדלמן כיווץ את ידו לאגרוף ופגע לו בקו הלסת, בזווית המדויקת שמאפשרת לה את פעולת הלעיסה. טעם חלודה הציף את לשונו. דם טרי עטף לו את השפתיים. הוא הכניס לאנדלמן מכה בבטן וצפה בגופו מתקפל, בפניו מתעוותות.
שניהם נכנסו לשבועיים בכלא צבאי בגין הפקרות ביטחונית והפרת שמירה. ביום השחרור, קצינת בריאות הנפש שזימנה אותו אל לשכתה דיברה אליו במילים גדולות. “היה כאן מפגש,” היא ביארה, “של גבריות רעילה שיצאה משליטה.” והוא ניסה, במילים קטנות יותר, להסביר לה מה באמת התרחש שם. נער אומלל שחייל התעמר בו. רגע מיותר שהתלקח בלי שום בלימה. הוא דיבר, בנחישות שהפתיעה אותו, על הכלים שצה”ל נותן למתנדבים שלו. על כך שאין פיקוח על התנהגות במחסומים. על כך שלפני עשור, בימי הסדיר שלו, חיילים במחסום היו נראים אחרת, נעימים והגיוניים יותר. ותוך כדי שדיבר, המילים שביקש להאמין בהן התפוררו בתוך הפה שלו כמו עלי כותרת מרים.
בלילה, כשידיה המנומשות של אשתו חיטאו את החבישות שלו, היא שאלה אותו בקול שקט מה השיעור שהוא לוקח מהתקרית במחסום. “בטוח יש דבר אחד טוב,” אמרה, “שאפשר להוציא מכל העסק. שיעור שלמדת מכל זה. פתח זעיר שמזמין תיקון.”
“השיעור הוא לשכוח מזה,” ענה לה מייד. “פשוט לא לזכור את מה שהלך שם. למחוק את התקיפה הזאת מהחיים שלי. לעשות כאילו זה לא קרה, להתנהג כאילו כלום.” וכשהיא אמרה, אבל זה כן קרה, הוא שתק, כי כבר לא היה בטוח.
הוא לא סיפר לה שלפני שעות ספורות התוודה בפני קצינת בריאות הנפש, שהבחורה שנולדה לו בלב לפני שמונה שנים, והתמסרה בקלות לגופו, מזמן הלכה ונעלמה לה. וגם לא שסיפר לקצינה בפרטים על החברים שלה מהבית. עם הכתפיים והחיוכים השבעים שלהם, ששיחה אי אפשר לנהל איתם אפילו. כן, כן. כולל את הסגן שלו בטנק. אורן פנחס אנדלמן. וכשהקצינה שאלה, “מה בדיוק קורה לה כשהיא עם החברים שלה מהבית?” המחשבות דהרו בראשו והסתבכו כגליל קוצני, עד שנטרקו עם הדלת, מאחור.
“אתה כועס עליי,” אמרה עכשיו כשישבו במכונית והתקרבו למחסום האפור של גן עדן.
“לא, אני לא,” הוא אמר בכאב.
“אם כבר הסכמת לבוא, אז, בבקשה, אל תעשה לי פרצופים.”
הוא לחץ על הברקס שני מטרים מהמקום שבו חבט במצחו של אנדלמן. חייל צעיר ממנו בעשור ניגש אל הרכב וביקש תעודת זהות. ובלי לומר לה מילה שמט את ידיו מההגה. קם ויצא מן הרכב. עכשיו הדמעות נשפכו על פניו קטועות כמו מפולת סלעים.
* את הסיפור “גן עדן” כתבתי בעקבות עבודה משותפת עם פורום המשפחות השכולות העברי-פלשתינאי, והוא מבוסס על מקרה אמיתי של מפגש בין זוג ישראלי לנער פלשתינאי. המפגש המציאותי עורר בי השראה לכתוב סיפור בדוי שבו האישי הופך לפוליטי, והפוליטי לאישי. הסיפור רוצה להדגים כי ללא בסיס משותף בינות החברה הישראלית ומחוצה לה, החיים כאן תמיד יהיו מכאיבים ולוקים בחסר.