“כל תכנון הוא לוחמת משפט”: מחשבות על מרחב אפור, עקירוּת ודחיקוּת בעקבות יוברט לו-יון

פרופ’ ארז צפדיה מגיב למאמרו של ליון ומפתח את הדיון סביב טענתו של לו יון על התכנון כלוחמת משפט. ברשימה זו דן בזיקה בין אלימות ותכנון, כיצד האלימות של התכנון משתנה מקהילה לקהילה ומעת לעת ומייצרת את ה’מרחב האפור’

גם במאמרו האחרון יוברט לו-יון ממשיך בביקורת נוקבת ובה בעת חדשנית ומדויקת, על תכנון ומרחב. את “דילמת התכנון” הוא פותח בעובדה הכל כך ידועה, אך גם כל כך מודחקת, שתכנון הוא פתרון לבעיות שיוצר בעיות חדשות. מתוך גילוי דעת זה לו-יון מציג שלושה משברי זהות מרכזיים שעוברים על התכנון:

• האמון באתוס של התכנון נשחק, כתוצאה מהטלת ספק ברציונאליות המדעית ובתוקפן המדעי של גישות כמותניות (פוזיטיביזם) כבסיס בלעדי להתוויית מדיניות תכנון. את מקומם של הרציונאליות המדעית והפוזיטיביזם ממלאות גישות ‘איכותניות’ שמדגישות את החשיבות בריבוי פרשנויות, ובתכנון שאינו נשען על מידע כמותני-מדעי-מחקרי בלבד.
• האחידות האפיסטמולוגית בתכנון אבדה, כלומר אין הסכמה על הדרך שבה יש לתכנן. מגוון גישות לתכנון מופיעות, חלק מהן צומחות מן השוליים של העיר. חלק מהן פורמאליות ומצייתות לחוק וחלק בלתי-פורמאליות אך ‘לגיטימיות’. כולן מאתגרות את התכנון המדינתי-אחיד-מקצועי.
• הלגיטימציה של התכנון מתערערת כי יש חשד שמא התכנון פועל שלא לטובת הכלל, אלא לטובת אינטרסים פרטיקולריים: יזמים וחסידי כלכלת שוק טוענים שהתכנון משרת מטרות חברתיות/רווחה ומונע פיתוח ויזמות. מנגד, פעילים חברתיים טוענים שהתכנון משרת את הניאו-ליברליזם, או מטרות קולוניאליות… וכן הלאה. כל אלה מובילים לכך שהמעמד המוסרי של התכנון מתערער. 

משברי הזהות הללו  ממקמים את המתכננים בעמדה בעייתית כיוון שסמכותם המקצועית ובסיס הלגיטימציה שלהם נשחק. הדימוי שלהם כמי שמייצרים סדר במרחב שמשרת את הטוב המשותף מזמן התמוסס. המוצא שמצאו המתכננים כדי לצאת מעמדה זו הוא לשאוב לגיטימציה לעשייתם התכנונית מהחוק. כזכור, החוק משמש את הסוציולוג מקס ובר כבסיס הלגיטימציה הרציונאלית, כי מימושו חף מערכים, אובייקטיבי, ומיטיב ביעילות עם הפרט והכלל. במתכונת זו מכונה השימוש בחוק Rule of Law. אבל לו-יון טוען שמתכננים משתמשים בחוק באופן אחר, לאו דווקא באופן שעולה בקנה אחד עם טובת הפרט והכלל, ומצהיר, בחינניות פרובוקטיבית השמורה רק לו, ש- ALL planning is law-fare. המושג- Lawfare שבן-נפתלי ולאור מתרגמים ל”לָחְמַת משפט” (‘לוחמת משפט’ ללא ניקוד),¹ נועד להביס את ‘האויב’, וכלי הנשק בלוחמה זו הוא החוק (lawfare נולד מתוך המושג warfare, קרי ‘לוחמה’). ללוחמה זו יש מספר ביטויים, למשל סימון יחידים וקהילות ו/או את מעשיהם כבלתי ‘חוקיים’, בלתי לגיטימיים, דבר המאפשר למנוע מהם לממש את זכויותיהם הבסיסיות, כלומר ‘להביס את האויב’. דוגמה אחרת – נישול קהילות מרכושן בטענה שזכויותיהן הקנייניות אינן תואמות את החוק הקיים, וכן הלאה.² בן-נפתלי ולאור מדגישים את החיבור שהמונח מייצר בין אלימות לחוק. אך לדבריהם – “הבעיה אינה האלימות, אינה תוכן החוק; הבעיה היא הסמכות, הבעלות על הכוח” (עמ’ 66). נתרגם לענייננו – הבעיה היא הסמכות והבעלות על החוק שהמתכננים נוטלים לעצמם, ומשתמשים בו כדי להתגונן מפני משברי הזהות של התכנון וכדי להגן על מעמדם ועשייתם – גם אם עשייה זו פוגעת ומזיקה – לפחות לחלק מן האוכלוסייה. מתכונת זו של שימוש בחוק מכונה Rule by the law.

אני רוצה להמחיש את הטענה החשובה של לו-יון –  ALL planning is law-fare באמצעות רעיונות תיאורטיים שאורן יפתחאל ואני פיתחנו בשנים האחרונות: “המרחב האפור”, “דחיקוּת” ו”עקירוּת”.³ כפי שאראה, הרעיונות האלו ממחישים את האופן שבו מתכננים משתמשים בחוק באופן אלים. הם גם מראים שעוצמת האלימות של התכנון ואופן הפעלת האלימות איננה אחידה, אלא משתנה מקהילה לקהילה ומעת לעת, בהתאם לשיקולים חומריים ופוליטיים-טריטוריאליים שלובים זה בזה יחד עם העדפה של זהות אחת על פני אחרות. אני רוצה לומר שהצד החסר במטבע של לו-יון הוא זה בו החוק אינו רק משמש מתכננים כאמצעי לוחמה נגד קהילות מוחלשות ממילא, אלא גם כאמצעי הגנה על הפריבילגיות המרחביות של קהילות מתועדפות.

‘המרחב האפור’ מתאר את הפיתוח העירוני העכשווי, שאינו בהכרח פורמאלי, לא בהכרח מתוכנן, לא בהכרח חוקי, בחלקו זמני, לא מוכר, או מוכר למחצה. למעשה, זהו מרחב בו משתלבים פיתוח פורמאלי ופיתוח בלתי פורמאלי במינונים שונים ומגוונים, לדוגמת הסלאמס שכל כולו לא חוקי, ועד מגדלי יוקרה נוצצים שנוספו בהם קומות מעבר למותר או הועסקו בהם עובדים שלא כדין. ריבוי התמהילים בין חוקי ללא-חוקי, כלומר, ריבוי גווני האפור, גורם לרוב ערי העולם במאה ה-21 להתרחק מחזון העיר המודרנית, השוויונית, המתוכננת והחכמה שאותה משווקים לנו המתכננים. על-פי המיתוסים הבסיסיים של התכנון, שבהם דן לו-יון, רק במסגרות חוקי תכנון ובניה ופרוצדורות מנהליות הקבועות בחוק, שלכאורה משקפים ידע מדעי ומומחיות, יביאו אל ערינו יעילות, סדר, ודאות, ביטחון כלכלי, וקידום הטוב המשותף. מנגד, פיתוח בלתי פורמאלי (מלא או חלקי) אינו מבוצע בהתאם לפרוצדורות המינהליות הקבועות בחוק, ועל כן, על דרך ההנגדה, הוא מבטיח חוסר יעילות, בלאגן, אי-ודאות, אי ביטחון כלכלי ומקדם אינטרסים פרטיקולריים צרים על חשבון הציבור כולו. כל זה כמובן בהתאם לאותם מיתוסים בסיסיים של התכנון.

אך לנוכח שלושת משברי הזהות שחווה התכנון, לרבות אובדן האמונה במיתוסים הבסיסיים של התכנון ליצור מרחב משודרג ומיטיב עם כל תושביו, אנו עדים להופעת מרכיבים בלתי פורמאליים בפיתוח המרחבי, כלומר ‘אפורים’. אני מוסיף לניתוח גם מניעים חומריים (עוני מצד אחד שאינו מאפשר פיתוח חוקי, או חזירות קפיטליסטית של יזמים ורשויות שמעוניינים להגדיל רווחים בעזרת פיתוח שאינו נצמד לתקנות התכנון ולחוק), לצד מניעים טריטוריאליים-זהותיים, כמו שאיפה להשלטת דומיננטיות של קהילה אחת על המרחב כולו באמצעות פיתוח מנוגד להוראות התכנון והחוק – למשל במאחזים או בחוות הבודדים, או דחיקת קהילות מוחלשות מן הסדר התכנוני הפורמאלי, ודחיקה זו מאלצת את המוחלשות לפתח את מרחביהן באופנים בלתי פורמאליים – למשל בכפרים הבדואים בנגב.

בהקשר זה, ALL planning is law-fare מבטא את לוחמתם של המתכננים נגד האפור. לוחמה זו מתקבלת בחיוב ובהבנה ברוב הציבור, הפוליטיקאים והפקידים כיוון שהיא מציעה אלטרנטיבה פשוטה למורכבות של האפור: למיין את הפיתוחים המרחביים לשחור וללבן, כלומר לבלתי חוקיים או חוקיים. התרגום והביאור של ‘האפור’ ל’שחור’ ול’לבן’, כלומר להפללה או הענקת מעמד חוקי, כפי שמדגישה אנניה רוי במחקריה, אינם תולדה של רציונאליות מדעית או חקירה פוזיטיביסטית, אלא תולדה של החלטות פוליטיות שמונעות משיקולים טריטוריאליים ו/או שיקולים חומריים, שהמתכננים נותנים לה יד.

לוחמת משפט יוצרת היררכיה של זכויות מרחביות בין קהילות ובין תושבים, שהמתכננים בדרך כלל מודעים לה, אך לרוב לא נרתמים להיאבק בה. אך בצורת החשיבה המבקשת להנגיד חוקי ולא-חוקי מורכבות זו מועלמת, או שנעשה בה שימוש מניפולטיבי כדי להצדיק הלבנה או הפללה של פיתוח אפור. במחקרים שונים שנערכים בישראל/פלסטין נחשפים השימושים המגוונים בחוק כדי להפליל קהילות בטענה שאין להן זכויות בקרקע וממילא כל פיתוח שהן מבצעות אינו חוקי ונדון לעקירה בפוטנציה – למשל בכפרים הבדואים בנגב,⁴ בגבעת עמל,⁵ בשייח ג’ראח בירושלים,⁶ או בקרב אימהות יחידניות הפולשות לדיור ציבורי.⁷ ומנגד בעלי הון או כאלה המשרתים את הפרויקט הטריטוריאלי של ייהוד המרחב, נהנים מהלבנת הפיתוח הבלתי פורמאלי, כמו למשל במאחזים, ⁸ בקיבוצים ובמושבים,⁹ במגדלי יוקרה בתל-אביב,¹⁰ או בחוות הבודדים בנגב.¹¹ וכל זה מבלי לחדור לעומקן המורכב של ההיסטוריות של זכויות קניין ופיתוח.

השאלה מתי מופעל החוק בידי מתכננים במתכונתו כלוחמת משפט ומתי במתכונתו כמבטיח הגנה ויחס הוגן, מכוונת לשני רעיונות נוספים שאנחנו מפתחים במחקר נוכחי – דחיקוּת ועקירוּת – הרחבה של המונח displaceability, כלומר פוטנציאל הדחיקה והעקירה. במסגרת פיתוח הרעיונות הרחבנו את המשמעות של דחיקה ועקירה מעבר להרחקה פיזית ממקום מגורים, וכללנו גם הרחקה מזכויות למרחב כתוצאה מהתחדשות עירונית, ג’נטריפיקציה, האמרת מחירים, שינוי ההרכב החברתי במרחב השכונתי, שינוי סוג השירותים בשכונה, הפרעות כתוצאה מתהליכי בניה ועוד – בכל אלה ראינו אמצעי אלימות רכה שמדברנים דחיקה של תושבים ותיקים, במיוחד אם הם עניים, קשישים או מיעוטים. אלימות מהירה וממוקדת יותר ניכרת במצבים של הרס בתים וגירוש – כפי שחווים פלסטינים בשטח C, בנגב או במזרח ירושלים, אך גם בגבעת עמל ובעבר בכפר שלם ובשכונת הארגזים בתל אביב.

בעוד עקירה ודחיקה מתמקדים ברגע שבו נשחקים הזכויות למרחב או מתבצעת העקירה, ‘עקירוּת’ ו’דחיקוּת’ עוסקים בפוטנציאל מתמשך לעקירה ולדחיקה, גם אם פוטנציאל זה לא מתממש בפועל, והוא נותר כאיום. קיומו של פוטנציאל זה מבטא מצב מבני קבוע של האזרחות העירונית. זהו מצב שבו תושבים חיים באופן תמידי תחת סכנת דחיקה ועקירה, כאשר הסכנה גדולה ומוחשית עבור עניים ומיעוטים, וקטנה עד לא קיימת לאלה הנמנים עם מעמדות גבוהים, פריבילגים ובעלי זכויות קניין במרחב בו הם חיים. מכל זה יוצא שלוחמת המשפט, כטקטיקה בידי מתכננים, מדגישה עד כמה שברירית הזכות לעיר ולמרחב, ועד כמה רובנו חיים בחוסר ביטחון וחוסר ודאות לגבי עתידנו בסביבה שבה אנחנו חיים.

ויש אפשרויות להיאבק בה, כפי שמסכם לו-יון ברעיון של  העמדה המוסרית, האנושית, של זכות למרחב לכל (תרגום מעוות של הביטוי שמציע לו-יון – Morality of the commons). עמדה מוסרית זו חותרת להפסיק את השימוש בלוחמת משפט בתכנון, ורומזת על אפשרות לתכנון מלמטה שתואם את עולמן המוסרי של קהילות שונות. שלי כהן¹² פורסת בספרה האחרון את מגוון אפשרויות פעולות התכנון הנובעות מתוך דאגה, ולא מתוך היצמדות לרציונאליות מדעית או לחוק. גם נביל חמדי ¹³ מצייר דפוסי פעילות ושינויים “קטנים” שמתכננים ואדריכלים מקדמים, ויש בהם לחולל שינוי גדול עבור קהילות מודרות, שוב – ללא עזרת הרציונאליות המדעית ולוחמת המשפט. כל אלה מהדהדים את קריאתו של לו-יון למתכננים לבחון מקרוב את נטייתם להשתמש ב lawfare במעשי התכנון, ולהעדיף תחתיה את האנושיות.