יצירת חזון מרחבי

מה עומד מאחורי השיח על יצירת חזון מרחבי? כיצד חזון בא לידי ביטוי בתחום התכנון העירוני? רשימה זו סוקרת את המאמר חזון מרחבי: סקירת ספרות סיסטמטית ואג’נדה למחקר שדן בשאלות אלו.

תחום התכנון העירוני שואף לעצב את המרחב מתוך חזון ומתוך רצון להגשים תמונה עתידית של מרחב אידיאלי, ובכך להביא למימוש את הפוטנציאל המיטבי של המרחב. עם זאת, ההחלטה מהו אותו אידיאל תלויה בגורמים שונים ואינטרסים מנוגדים. למעשה, יצירת חזון מרחבי אינה תהליך פשוט ואינטואיטיבי, היא טומנת בחובה שאלות רבות. קודם כל, יש לשאול האם מאחורי כל תהליך תכנון עומד חזון מרחבי. שהרי גם כשהוא מוזכר בצורה מפורשת בתהליך, האם מדובר בחזון של ממש או במילים ריקות יותר או פחות שמדמות רטוריקה מעוררת חזון? מהן הסוגיות המרכזיות שצריכות לבוא לידי ביטוי בחזון מרחבי כדי להפוך אותו לחזון של ממש? מהו התהליך האידיאלי ליצירת החזון ומי הגורמים שצריכים להיות מעורבים בו? האם ניתן ליצור חזון ללא תהליך? ואולי יותר מכל, חשוב לבחון מהן קטגוריות המשמעויות הסמויות העומדות מאחורי החזון ואת מי הן משרתות. עוד לפני שמתחילים לחשוב על הפער בין החזון למימוש, יש להתבונן בצורה רפלקסיבית על האופן בו החזון נוצר ומנוסח. חזון הוא לא רק רעיון אוטופי, אלא תהליך שמערב פוליטיקה, יחסי כוח, מושגים אופנתיים ורטוריקה פופולרית. כדי ליצור חזון מרחבי שמסוגל להתמודד עם האתגרים העכשוויים של הערים בהם אנו חיים, עלינו להיות מודעים לכך, למתחים ולקונפליקטים שהתהליך טעון בהם, ולא לחשוש מדיון תיאורטי ומושגי במשמעותו של חזון מרחבי.

המאמר חזון מרחבי: סקירת ספרות סיסטמטית ואג’נדה למחקר מאת פורושוטאם קזר ופיטר אצ’ה¹ שהתפרסם בכתב העת Planning Theory & Practice, דן בנושאים אלו דרך סקירת מאמרים שעסקו בחזון וביצירת חזון בתחום התכנון. המאמר מציג את האלמנטים הרעיוניים המרכזיים מאחורי המושגים האלו, לצד החסרונות שטמונים בהם והאתגרים שיש להתמודד אתם כדי להניע את רעיון החזון מעל למשחקים פוליטיים ולבחירות מילים המבטאות קונצנזוס. רשימה זו סוקרת את הרעיונות המרכזיים במאמר.

כיצד מגדירים חזון?

מקורו של מושג החזון בתחום התכנון העירוני הוא בעבודתם של מתכננים ואנשי מחקר  שהשפיעו במיוחד על התחום, כך שנתפסו כאנשי חזון, למשל, אבן עזר הווארד, פטריק גדס, ג’יין ג’ייקובס, לאוני סנדרקוק, קולין רו ואחרים. החזון הוא מעין מניפסט, קול קורא לשינוי באמצעות סדר יום רעיוני. עם זאת, במהלך הזמן, המושג שינה את משמעותו ובמקום לבטא מניפסט, החזון היום מתאר תהליך, שמערב השתתפות של גורמים שונים וקבלת החלטות קולקטיבית (ולא אינדיבידואלית כבעבר). המעבר מתפיסת החזון כמניפסט לחזון כתהליך תרם להתחזקות ההיבטים השיתופיים ביצירת החזון. אולם למרות תפקידו, החזון ככלי היה גם לשק חבטות בכל תהליך תכנון. פעמים רבות עולה הטיעון המעגלי: ‘אם זה עובד, זה בגלל החזון המוצלח, ואם לא, זה בגלל שלא היה מספיק חזון’. הטיעון הזה מבטא את המציאות התכנונית שבה למעשה אין כלים אנליטיים המאפשרים להעריך את איכות החזון בלי להתייחס לתוצר הסופי, שלא בהכרח עוקב אחרי החזון.

מצב עניינים זה הוביל לריבוי של הגדרות הנוגעות בחזון המרחבי ובתהליך המוביל ליצירתו, עם נטייה מסוימת להגדרות כלליות או מעורפלות, שלא בהכרח תורמות להבנת המושג. ההגדרות השונות מתייחסות למושגים כמו פיתוח עתידי, מודלים מנטליים ודיאלוג חברתי. הן רואות חזון כמשהו גמיש, לא מוצר סופי, מרחב רך הפתוח לביקורת ודיאלוג, תהליך שמצריך יוזמה ואלתור כדי לחרוג מהשגרה הבירוקרטית של תחום התכנון. לפי כותבי המאמר, הבעיה עם ההגדרות האלו שהן מסתירות ואף מוחקות את הקונפליקטים שעומדים בבסיס כל תהליך של יצירת חזון. כך, חזון יכול להפוך להיות לכלי בידי המערכת הניאו-ליברלית בלי להציע אלטרנטיבה אליה. ביקורת נוספת שעולה במאמר עוסקת בשאלה למי יש קול ביצירת החזון. הפרקטיקה של יצירת חזון תלויה בידע ובכוח סימבולי, ‘לא לכל אחד יכול להיות חזון’. תפיסה כזאת דוחקת את העמדות של קבוצות מוחלשות מתהליך יצירת החזון לטובת מומחים ומערכת היררכית של ידע. אלו בעיות שקיימות גם ברמה הפילוסופית וגם ברמה הפרקטית, כי הן מכתיבות לא רק את החשיבה על התהליך, אלא גם את האופן בו הוא מנוהל ואת הגורמים המעורבים בו.

כדי להימנע מהבעיות האלו ומהפיכה של החזון לשכפול של מילות באזז כמו ‘העיר החכמה’ או ‘עיר ברת-קיימא’, המאמר מבקש לסמן מתחים העומדים בבסיס המושג:

1. בעלי חזון. פעמים רבות, פוליטיקאים או מקבלי החלטות עושים שימוש בחזון כאמצעי שיווקי המחוזק על ידי התקשורת כדי לזכות באהדה ציבורית. ההתמקדות באינדיבידואל מצמצמת את המעורבות של גורמים נוספים ושיקולים חברתיים רחבים יותר.
2. השתתפות. יש לבחון מי יכול להשתתף בתהליך ואיזה כוח יש בידו להשפיע עליו. כמו כן, יש לתחום את התהליך בצורה שמאפשרת לאנשים להיות מעורבים בו, קרי, הקשר גיאוגרפי ספציפי ותקופת זמן מוגדרת ותחומה. ההשתתפות תלויה בתרבות המקומית ובמנגנונים שמאפשרים שיתוף פעולה.
3. יחסי כוח. בכל תהליך יצירת חזון באים לידי ביטוי היררכיות חברתיות ופערי ידע, גם ברמת השפה ובחירת המילים וגם באופן בו ההחלטות מתקבלות. יש להכיר בכוח הטמון בשפה ובהליך הבירוקרטי ולפעול כדי לצמצם את השפעתו.
4. שינוי מדיניות. יש לשאול עד כמה החזון יכול לבטא שינוי מדיניות בהתאם לצרכים מקומיים וספציפיים. פעמים רבות החזון מתבסס על מונחים גנריים כמו ‘העיר היצירתית’ או שעתוק של תכניות שהצליחו בערים אחרות, שמשתמשות בתכנית ככלי שיווקי. יש לשאול מי מרוויח מהניסוחים האלו והאם הם משרתים את התושבים או את הכלכלה הניאו-ליברלית.
5. הדרום הגלובלי. חזון מרחבי נוסח לרוב על ערים בצפון הגלובלי ברוח רטוריקה ניאו-ליברלית. הוא עלול לא להתאים לדרום הגלובלי. עם זאת, סוכנויות סיוע וגורמי פיתוח שונים מאמצים אותו כדי לקדם ערים בדרום הגלובלי, ללא התאמה מספקת לצרכים המקומיים.

כיצד ניתן להבין מחדש את המושג והתפקיד של החזון בעבודה התכנונית?

לפי המאמר, הבסיס להבנה מחודשת של מושג החזון טמון בבחינה רפלקסיבית שלו. אין לראות אותו כרעיון אחד אלא כריבוי של רעיונות שמתקיימים במקביל בתהליך מתמיד של שינוי והתאמה. חזון יכול להיות דימוי בודד, אסטרטגיה שלמה, הצהרה משותפת, מכשיר לפיתוח תקשורת וכלי לאכיפת נורמות חברתיות. בערים פוסט תעשייתיות, חזון מתקשר למשבר תעסוקה ולהיגיון ניאו-ליברלי של צמיחה ותחרות. בדרום הגלובלי, חזון מתקשר להצטרפות הערים למערכת הגלובלית. הבחינה הרפלקסיבית שואפת לשחרר את המושג מהפוזיציות האלו וליצור משהו פתוח וגמיש יותר, תוך הכרה בקונפליקטים הקיימים בתהליך, בלי ניסיון למתן או למחוק אותם. כמו כן, חשוב להכיר במגבלות של מושגים רחבים כמו ‘העיר החכמה’ לטובת הכרה בספציפיות ובייחוד של העיר המסוימת. כדי להשיג זאת, חוקרים שונים קוראים להתרחק מהיררכיה המאפיינת את תהליך התכנון הפורמלי לטובת כלים חדשים המשתפים ציבורים רחבים כמו: דיאלוג פתוח, ויזואליזציה ומיפוי משותפים ושימוש בנרטיבים מטקסטים בדיוניים.

לסיכום, מאחורי הרעיון האוטופי של חזון מרחבי טמונים מתחים רבים שיש להכיר בהם על מנת לשחרר את החזון ממגבלותיו וממשמעויותיו השגורות. יחסי הכוח, הבחירות הרטוריות והפיתוי שמאחורי אנשי חזון, כולם מאיימים על ‘החזון האמיתי’ של החזון, כדבר שיכול לשנות את העיר מתוך פוזיציה של שיתוף התושבים. כל יצירת חזון חובקת בתוכה את הסיכון לא ליצור שינוי, אלא לשעתק את יחסי הכוח הקיימים, את רצונות השלטון ואת האינטרסים של הכלכלה הניאו-ליברלית. כדי להתגבר על כך, יש להכיר בקונפליקטים בכל תהליך של יצירת חזון, לחשוב בצורה פעילה כיצד לחבר כמה שיותר גורמים לתהליך ולשאוף לקרב את התהליך למציאות מטריאלית קונקרטית כדי למנוע ממנו לטבוע במילים יפות ובמושגים גנריים.

בראייה מקומית, צורת החשיבה הזאת נדמית כמדע בדיוני ביחס לישראל של שנת 2024, בה מערכת התכנון היררכית מתמיד ושרים מדברים ללא הרף בסיסמאות גדולות על פתרון משבר הדיור ברמה הלאומית, בלי להתייחס לנסיבות ולצרכים מקומיים. ‘מחיר מטרה’ מחליף את ‘מחיר למשתכן’, ועוד רגע המחירים יורדים והמשבר נגמר, אך ההבטחות נשארות על הנייר, ריקות ומנותקות מהשטח. לא שזה יפריע לשר הבא להבטיח את אותו החזון. אין זמן או יכולת לעצור רגע ולחשוב כיצד ניתן ליצור חזון אחר. והצורך בחזון הוא קריטי, בישראל ובעולם כאחד. בעידן של משברים ואתגרים גדולים, החל מהגירה וכלה בהתחממות גלובלית, קיים צורך דוחק להביט קדימה בצורה שקולה ואחראית, לא בשביל סיסמא חדשה וקליטה, אלא בשביל ליצור עתיד טוב יותר לכולנו. והעתיד הזה מתחיל בתהליך יצירת החזון המרחבי.

במבט היסטורי, ישראל היא דווקא דוגמא למדינה שקמה על בסיס חזון מרחבי, עם אידיאלים של פיזור אוכלוסייה ודיור ציבורי, אך האם אותו חזון רלבנטי למציאות הישראלית כיום, על אף השינויים הכלכליים, הדמוגרפיים והאקלימיים? כדי לעדכן את החזון, נחוץ אורך רוח ומבט לעבר עתיד רחוק יותר. עם זאת, נראה שמקבלי ההחלטות כיום נמנעים בכל כוחם מאותו אורך רוח ומעדיפים להתמקד בהווה, בפתרונות בזק לתהליכים ארוכי טווח. ואולי זו הנקודה הכי חשובה שראוי להתייחס אליה בהקשר של חזון מרחבי, יצירת החזון דורשת התבוננות לטווח ארוך. זמן, תפיסתו והערכתו הם פקטורים משמעותיים ביצירת חזון. זוהי נקודה שלא באה לידי ביטוי במאמר וראוי לחשוב עליה יותר לעומק, על משך הזמן שאליו החזון שואף להתייחס ועל תפיסת הזמן שעומדת בבסיס החזון ומאחורי תהליך יצירתו.