גל אלחנןמה הופך את דיזנגוף סנטר למקום כה מיוחד עבור רבים? כיצד ההיסטוריה המיוחדת של הקמתו משתקפת במקום? רשימה זו דנה בשאלות אלו בעקבות הסרט סרט בסנטר.
בפעמים הראשונות שלי בדיזנגוף סנטר, בגיל 13 לערך, השתתפתי ביחד עם אחי הגדול בטורנירים של משחק הקלפים Magic: The Gathering. היינו מגיעים מנס ציונה ברכבת ויושבים בשולחנות של דוכן מזון מהיר1 באמצע מסדרון ספירלי תלול עד שהיו מגרשים אותנו. לא היינו לקוחות, ונאלצנו לעבור לשבת על הרצפה באחד הגשרים שמחבר בין שני חלקי הקניון מעל לרחוב דיזנגוף. המקום היה זר ומבלבל, גדול ורחוק מהבית, ועדיין איפשר את המפגש, את החיבור בין אנשים שונים עם תחביב משותף, מכנס בתוכו גוונים רבים של תרבות שוליים. מאוחר יותר, כשהייתי בתיכון, הסנטר הפך מוכר יותר, תחנה חשובה בסיבוב החודשי שלי ושל חבריי בעיר הגדולה, מלאה בחנויות מגניבות (שחלקן עדיין קיימות וחלקן כבר לא), שהזמינו אותנו פנימה לתוכן ולמסדרונות הפתלתלים שמחברים ביניהן. חזרנו הביתה עם דיסק, חולצה או קומיקס חדשים, אך לרוב עם שום דבר מלבד החוויה, עד לביקור הבא.
במרוצת השנים, על אף הסלידה שלי מקניונים ומצרכנות, המשכתי לבקר בסנטר, בחנויות הישנות ובחנויות חדשות, בגשרים העיליים ובמעברים התת-קרקעיים, בשוק המזון השבועי ובביאנלה לאמנות אקולוגית. מה מושך אותי ורבים אחרים לחזור לסנטר שוב ושוב? מה מושך גם היום בני נוער לסנטר? מהם הכוחות שיוצרים את החוויה המיוחדת שמבדלת אותו מקניונים גנריים אחרים?
סרט בסנטר, סרטם החדש של קובי פרג’ ומוריס בן-מיור, מנסה לפצח את השאלות האלו, לגעת בסוד הקסם של דיזנגוף סנטר, כמקום וכסמל. לשם כך, הסרט משלב בין שני מהלכים מקבילים. האחד הוא מהלך ביוגרפי היסטורי, המתקדם בצורה ליניארית לאורך הסרט, משנות העשרים של המאה העשרים עד היום, ומספר את סיפור ההתפתחות של המקום בו נבנה הסנטר. השני, ארוג כשתי וערב בתוך המהלך ההיסטורי, הוא הדיון בחוויה עצמה, במשמעות של הסנטר עבור משתמשים שונים, דרך האופן האישי והא-ליניארי בו הם חווים אותו כמקום. כך, הסרט משלב ראיונות וחומרי ארכיון בשאיפה ליצור פסיפס עשיר ומרתק של היסטוריה פוליטית, חברתית וכלכלית מחד, וחוויות ותחושות אישיות מאידך. שתי נקודות מבט מתנגשות, שבעצם התנגשותן נוצרת הקבלה לחוויית השיטוט הכאוטית בסנטר, על המפלסים המשופעים והמסדרונות הספירליים, שלא תמיד מגיעים לאיפה שציפית (או קיווית) שיגיעו. הסרט, למעשה, מציב לעצמו אתגר משמעותי (ממש כמו ניווט בסנטר)- יישוב הפער בין נרטיב היסטורי רציף המבוסס על עובדות, לחוויה הסובייקטיבית המסתמכת על תחושות רגעיות וזיכרון חמקמק. מצד אחד, ההשפעה של חוק נכסי נפקדים על המרחב התל אביבי, ומהצד השני, תחושת הביטחון והשייכות של נערים ונערות להט”בים על גג הסנטר.
מכרם חינאווי לפיגוע בדיזנגוף
הנרטיב ההיסטורי מתבסס על ספרה של תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, שמשמשת כאחת מהמרואיינות המרכזיות בסרט ואף מקריאה בו חלקים מספרה. אך הספר אינו נרטיב היסטורי פשוט, הוא “ניסיון לכתוב היסטוריה בדרך אחרת… הוא אינו עוסק רק בהיסטוריה, אלא משלב בתוכו גם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, ביקורת הספרות וחקר הארכיטקטורה… גם שאלות של זכויות היסטוריות ושל אחריות לאומית נכנסות לפרספקטיבה”.2 הספר, למעשה, מדלג בין שאלות פוליטיות לאומיות על יחסי ערבים-יהודים לשאלות על תרבות וצריכה תוך שילוב של ריבוי נקודות מבט. הנרטיב המורכב שנוצר והבחירה של הסרט להיות נאמן לו, מוסיפים עוד נדבך של מורכבות למבנה הלא פשוט של הסרט, שמאתגר את עצם הדיון ההיסטוריוגרפי לטובת ריבוי של פרספקטיבות.
בעקבות ספרה של ברגר, תחילת הנרטיב ההיסטורי של הסרט הוא בשנת 1924, בהקמת שכונת הצריפים נורדיה על כרם חינאווי, שנים ארוכות לפני שמישהו בכלל חלם על הקמת הקניון. הסרט מתעכב על דמותו של אדיב חינאווי, בעל הקרקע, על מערכת היחסים המיוחדת שניהל עם התושבים היהודיים על אף המתח הלאומי שהובילה (ככל הנראה) לסופו הטראגי, שהפך טראגי אף יותר עבור משפחתו עם תוצאות מלחמת העצמאות וחוק נכסי נפקדים שהעביר את הקרקע לבעלות המדינה. כך, מתפנה לה חלקת קרקע גדולה לפיתוח במיקום מפתח במרכז תל אביב, רק שהיא אינה פנויה, תושבי השכונה מתגוררים בה, אמנם בתנאים רעועים, אך זה עדיין ביתם.
המציאות שנוצרת מובילה לשני תהליכים שמתרחשים במקביל. התושבים נאבקים לשמור על ביתם למול יוזמות הפינוי ומאמצי הפיתוח של הקרקע מתגלגלים ליוזמות גרנדיוזיות שנתקלות בקשיים פוליטיים וכלכליים. הסרט מאמץ לתוכו דיון כלכלי וחברתי בתהליכי פיתוח, אך לא מאבד את הפרספקטיבה הפוליטית והלאומית, שתמיד נוכחת ברקע. התהליכים האלו מביאים למסך גלריה עשירה של דמויות, הכוללת, בין היתר, את האדריכל המודרניסטי אוסקר נימאייר, שהצעתו לפיתוח הקרקע לא יצאה אל הפועל, ואת היזמים הציוריים אריה פילץ ושמואל פלאטו-שרון. לעתים, נראה שיוצרי הסרט לא עומדים בפיתוי לוותר על איזשהו פרט או אנקדוטה, עורכים השוואות בין הרקע המשפחתי של פילץ ופלאטו-שרון, ובין הסנטר לפרויקט המגלומני אף יותר של פילץ, התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, מעמיסים על הצופה גודש שקשה להכיל אותו. לבסוף, בשנת 1977, הפרויקט החדשני, שנחשב לקניון הראשון בישראל, נפתח לציבור.
בנקודה הזאת, הסרט מאבד מעט מהתנופה שלו, אמנם מתעכב על הקשיים בשנים הראשונות, שהובילו למכירת חלק מהחנויות והפיכת הקניון למבוזר יותר, דבר שסייע להצלחתו בהמשך, כשפיתח אופי עצמאי וייחודי ביחס לקניונים האחרים שצמחו בישראל באותה תקופה. גודש הפרטים והרעיונות והאישים הופך נינוח יותר והמבט הפוליטי המתוחכם והשאפתני מפנה את מקומו למבט חברתי נוסטלגי ומהורהר על הרגלי צריכה ומיתוג ועל המפגש של העיר ותושביה עם הארכיטקטורה הייחודית של הסנטר. האירוע שחותם את ספרה של ברגר (שיצא לאור ב-1998) הוא פיגוע ההתאבדות שאירע מחוץ לסנטר בשנת 1996, בו נרצחו 13 אנשים, שמחזיר את הדיון בסנטר לקונפליקט הלאומי.
גם הסרט עושה מהלך דומה, אך בשונה מהספר, יש לו עוד למעלה מעשרים שנות היסטוריה לכסות עד הקליימקס הלאומי המפתיע בסופו. הדיון בשנים האלו מרגיש דל מעט ביחס לעושר שאפיין את הסרט קודם לכן. נדמה כי היוצרים יוצאים ידי חובתם עם אנקדוטות על ילדי הסנטר ותופעות נוספות בתרבות שוליים, כמו המערה החשמלית, חלל ענק מתחת לרחוב דיזנגוף, ששימש להופעות, וכיום משמש כחניון משאיות ומושבת עטלפים. הסרט לא מקדיש תשומת לב לייחוד החברתי-סביבתי של הסנטר עם יוזמות כמו העסקה ישירה של עובדי ניקיון ומאבטחים והקמת קומפוסטר ענק.
החוויה והאנשים של הסנטר
כאמור, בתוך הרצף ההיסטורי של הסרט, שגורים ראיונות עם האנשים שחיים את הסנטר בחיי היומיום שלהם. בולט במיוחד ראיון עם מאבטח בחניון, שפורס בפנינו את פילוסופיית החיים הייחודית שלו, דעותיו על העיר, על הסנטר ועל האנשים שמבקרים בו. אך יותר מאלו בולטת סביבת הראיון, בזמן עבודתו, בכניסה לחניון, כשמכוניות נכנסות קוטעות את רצף דבריו. המאבטח לא מתרגש, משתדל לצחוק עם העוברים והשבים, אך ניתן לראות כיצד הם מפריעים להגיגיו. יוצרי הסרט לא מוותרים על הקטיעות האלו ויוצרים אווירה של ניגוד בין הסביבה הפיזית והמציאות היומיומית של עבודה בחניון תת קרקעי אפרפר ומשמים לבין מה שאותה סביבה ומציאות מעוררים אצל המאבטח ואצל אנשים רבים נוספים, בין הסנטר כמוסד קפיטליסטי, לסנטר כמקום של אנשים. הניגודים התיאורטיים מקבלים חיים משלהם במפגשים שעל המסך. לטעמי, אלו הרגעים היפים בסרט ובהם הצופה הכי קרוב לגעת בחוויה של הסנטר. רגעים המתרחשים דווקא כשהסרט מתנתק מחומרי הארכיון ההיסטוריים, מהמרואיינים המשכילים והמאורגנים, שיושבים בפינה שקטה של הסנטר ודנים בארכיטקטורה והיסטוריה, לטובת מרואיינים שמכירים כל פינה שלו, שנושמים ובועטים אותו, בעת שהם מקיימים אינטראקציה ישירה עם המרחב, עומדים, הולכים ומציצים בתאי מטען.
ראיון נוסף שממחיש זאת הוא עם מאבטח שלעת זקנה הופך לדוור. המצלמה מלווה אותו בעת שהוא מחלק את המכתבים בין העסקים במסדרונות האחוריים של הסנטר. התנועה הספירלית מקבלת ביטוי חזותי חי. החוויה הפיזית של המרחב משתלטת על המסך בלי צורך להעמיק בהסבר תיאורטי על מה הארכיטקטורה הזאת אמורה ליצור. במקביל, הצופים חווים גם את האופן בו הסנטר נוגע בחיים של אנשים, כשהוא דואג לעובדיו המזדקנים ומספק להם עבודה שמתאימה ליכולותיהם הפיזיות במקום לפטר אותם.
ואולי זהו סוד הקסם של הסנטר? לא במורכבות ההיסטורית או האדריכלית, אלא ברגע שזו פוגשת את האדם והמקום שמזמין לתוכו פסיפס אנושי, שיוצר ריבוי של אפשרויות ושימושים, שנפגשים ומצטלבים בצורה מקרית, וכך כל ביקור בסנטר הופך לחוויה שונה ומיוחדת, שלא ניתנת לשחזור. לפי דעתי, זהו גם הכוח של המדיום הקולנועי הדוקומנטרי, היכולת לאפשר לצופים לחוות רגע מסוים, נקודת מבט, בצורה בלתי אמצעית. ובדיוק בשביל הרגעים האלו שווה לצפות בסרט בסנטר ובדרך החוצה להרהר בעוד זיכרון חמקמק מהשיטוט במשעוליו.
