כיצד נתפסת השכונה בתיאוריות שונות של פשיעה ומקום וכיצד זה משפיע על אסטרטגיית הפעולה של המשטרה?

אילו תיאוריות שונות של פשיעה קיימות? כיצד הן מתייחסות ליחידה השכונתית? מהן המגבלות של הגישות הקיימות? רשימה זו עוסקת בשאלות אלו בעקבות מאמר חדש מאת הדס צור.

בסדרת הרשימות “פשע ועיר” סקרתי את התיאוריות בנושא פשיעה ומקום שהתפתחו לאורך המאה העשרים וכיצד הן שינו את ההתייחסות למרחב, לקנה המידה ולזיקה שבין מקום ופשע. במאמר שהתפרסם השנה בכתב העת Built Environment בגיליון מיוחד שעסק בשאלה ‘האם שכונות עדיין חשובות?¹‘ בחנתי כיצד ההתייחסות של המשטרה ל’שכונה’ השתנתה לאורך השנים בתיאוריה ובפרקטיקה². השכונה היא יחידה בסיסית בעבודת המשטרה וקונספט מרכזי בהבנת הפשיעה בעיר. זו יחידת ניתוח מרכזית כאשר בוחנים את התפזרות הפשיעה בעיר וקנה מידה מרכזי בארגון עבודת המשטרה במרחב. יחד עם זאת התפיסה מהי שכונה לאילו אלמנטים מתייחסים בשכונה (פיזיים, מרחביים, חברתיים) השתנתה לאורך השנים. תיאוריות שונות של פשיעה ומקום במאה העשרים הדגישו היבטים שונים, חלקן את ההיבטים הסוציולוגיים והדמוגרפיים של האוכלוסייה במקום, ואת מיקומה במבנה העירוני, תיאוריות אחרות הדגישו את הסביבה הפיזית, התכנון והאדריכלות, גישות מאוחרות יותר עברו לקנה מידה מיקרו-גיאוגרפי וזנחו את השכונה כמכלול. החל משנות האלפיים התחזקה התפיסה הקהילתית שהחזירה לשיח ולפעולה את הממד האנושי והקהילה שחיה במקום.

ניתן לזהות מגמה קבועה. כל שניים-שלושה עשורים התפתחו תיאוריות חדשות, פעמים רבות כתגובה לכישלון בהפחתת הפשיעה, או כתגובה לשינויים אידאולוגיים (רעיוניים ופוליטיים) ומשנות השמונים גם בזיקה להתפתחויות טכנולוגיות שיצרו כלים חדשים לניטור של הפשיעה. לא לכל התיאוריות היו בהכרח גם המלצות פרקטיקות למניעת פשיעה, אך חלק מן התיאוריות שכן גיבשו כלים יישומיים, הפכו לדרך עבודה בפעילות המשטרה. לתיאוריות שתורגמו לכלים יישומיים יש השפעה על אסטרטגית הפעולה של המשטרה במקום ולכן היה לי חשוב לנתח כיצד הן מתייחסות ליחידה השכונתית.

באופן כללי עבודת המשטרה בעיר מאורגנת באופן גיאוגרפי, המשטרה מחלקת את העיר לאזורים ולרוב עוקבת אחר החלוקה לפי שכונות, כך שתחנת משטרה פועלת בראייה גאוגרפית, כשכל תחנה אחראית למספר שכונות. לכן, מפרספקטיבה של השיטור, ניתן לומר כי המשטרה עצמה שותפה לבנייה של הקונספט של השכונה, על ידי האופן שבו היא מתייחסת (או לא) לגבולות השכונה, ופועלת בהן. לפעולה המשטרתית תפקיד מרכזי בהבניה של הדמיון העירוני (כמו למשל היכן ממוקמות אוכלוסיות מסוכנות, אילו מרחבים מפוקחים וכן הלאה) ובהבניה של אי שוויון, אפליה וביטחון בקרב קבוצות שונות בזירה העירונית. כלומר, גם אם ‘השכונה’ היא קונספט מומצא ו/או חסר חשיבות בחייהם של תושבים שאינם בהכרח מודעים או “חיים” את המימד השכונתי, עצם העובדה שעבודת המשטרה מייחסת חשיבות ליחידה השכונתית הופכת אותה לבעלת משמעות.

המאמר סוקר את הגישות המרכזיות במאה העשרים ומסביר בקצרה את ההקשר שבתוכם צמחו, את ההתייחסות שלהם לקנה מידה, לאלמנטים בשכונה, ההסבר שלהם לזיקה שבין מקום לפשיעה והכלים למניעת פשיעה שנגזרים מהם. אילו הן הגישות הנידונות במאמר לפי הסדר הכרונולוגי של התפתחותן: 1. הגישה הסוציולוגית: תיאורית האי סדר החברתי שצמחה בבית ספר שיקגו בשנות הארבעים. 2. הגישה הפיזית-אדריכלית: מרחבים ברי הגנה שצמחה בשנות השבעים. 3. הגישה הפסיכו-מרחבית: תיאוריית החלונות השבורים שצמחה בשנות השמונים. 4. הגישות המיקרו-גיאוגרפיות: תיאוריית פשיעה מבוססת מקום שכוללת את תיאוריית המניעה המצבית ושיטור נקודות חמות וצמחו גם כן בשנות השמונים 5. תיאוריות ממוקדות קהילה: שיטור קהילתי, שיטור שכונתי ושיטור מכוון בעיות, שצמחו במחצית שנות התשעים וביתר שאת בשנות ה2000. (תיאור כללי על הגישות ניתן לקרוא ברשימה הזו וברשימה הזו, ותיאור מפורט יותר אפשר לקרוא במאמר). במאמר מופיעה טבלה מסכמת שמשווה בין הגישות כפי שניתן לראות כאן:

לאחר סקירת הגישות השונות המאמר מסכם את שלושת השינויים המהותיים בייחס לשכונה לאורך המאה שנים האחרונות דרך התיאוריות השונות:

1. שינוי בקנה מידה: התיאוריות נעו מהתייחסות לקנה מידה השכונתי ואף למקומה של השכונה בסדר העירוני, להתמקדות בקנה מידה בנייני בניינים, הסביבה האדריכלית ומרחבים ציבוריים ובסופו של דבר להתמקדות בקנה מידה קטן בהרבה וממוקד כמו נקודות חמות, בלוקים וכתובות ספציפיות. הגישה הסוציולוגית רואה את השכונה כמקום הכולל אנשים, קהילות, אינטראקציות, מבני ציבור ושירותים, תנאים כלכליים והזדמנויות המעצבות את מהלך החיים של הפרטים החיים במקום ואת נטיותיהם ביחס לחוק. לעומת זאת, הגישות המיקרוגיאוגרפיות מתמקדות באתרים ספציפיים כנקודות מנותקות במֶרחָב. כך שניתן לראות כי ההקשר של המקום הולך ומצטמצם: בעוד בבית הספר שיקגו, הניתוח התייחס למיקום השכונה במבנה העירוני ובסדר החברתי-כלכלי בעיר, בתיאוריות המיקרוגיאוגרפיות ההתייחסות היא לסביבה המיידית בלבד. כמו כן המימד האנושי והקהילתי יצא מן המשוואה. הגישות קהילתיות חוזרות לקנה המידה השכונתי ונותנות דגש לבעיות מקומיות, קהילות והקשרים. כך שגישות אלו מחזקות את מעמד השכונה בתור נקודת מוצא לעבודת המשטרה בעיר.
2. שינוי במושא הדאגה: תיאוריית האי-סדר החברתי של בית הספר שיקגו, עסקה באופן שבו השכונה משפיעה על הפרט ונטייתו לבצע פשע או לפתח קריירה פלילית. כלומר השאלה כיצד המקום מסליל אנשים לעבריינות (כמו למשל, דוגמה שלילית, היעדר הזדמנויות, עוני, אבטלה, היעדר לכידות חברתית). התמקדות הייתה באנשים המעורבים בפשיעה ומתוך כך שאלת ההמשך היא כיצד ניתן למנוע מאנשים להיכנס למעגל של עבירה על החוק. כל יתר התיאוריות הסיטו את ההתמקדות שלהן אל עבר החברה הנורמטיבית והצורך לספק לה ביטחון. תיאוריית מרחבים ברי-הגנה, תיאוריית החלונות השבורים, התיאוריות המיקרוגיאוגרפיות כולן עסקו בשאלה כיצד למנוע מפשיעה להתרחש במקום וכיצד ליצור סביבה בטוחה ותחושה של ביטחון עבור האוכלוסייה הנורמטיבית. הצרכים שלה הם שעומדים במרכז והכלים שהוצעו הם כלים מרחביים למניעת פשיעה במקום ויצירת ביטחון. את הפרט המעורב בפשיעה הם מבקשים להרחיק מהמקום (לא לשקם אותו או ליצור לו תנאים טובים יותר שיגרמו לו להימנע מעולם הפשע) אלא לגרום לו לא לבצע את העבירה כאן. גם הגישות הקהילתיות שצמחו משנות האלפיים באופן מוצהר מסבירות כי עיקר מחויבותם ועניינם הוא האוכלוסיה הנורמטיבית, הענות לצרכים והמטרדים שלה, טיפול בתחושת הביטחון שלה. העיסוק בשאלה כיצד מקום משפיע על אדם להיכנס לעולם הפשע או כיצד ניתן לשנות את הסביבה בה הוא חי כדי למנוע כניסה לעולם הפשע או פשיעה חוזרת וכניסה לכלא, נדחקה מהקרימינולוגיה הסביבתית. כאן, ניתן לראות את הפיצול הדיסציפלינרי בין הקרימינולוגיה הסביבתית והסוציולוגיה העירונית שהמשיכה לחקור את השפעות השכונה ואת ההקשרים המבניים המחברים בין אי שוויון עירוני, גזע ופשע מנקודת המבט של המעורבים בפשיעה³.
3. שינוי בהסבר לזיקה שבין פשיעה ומרחב: המחשבה על הזיקה שבין מרחב/מקום לפשע השתנתה לאורך השנים והפכה לדטרמיניסטית ופיזית. המרחב הפיזי כמעצב התנהגות. הגישה הסוציולוגית התייחסה למקום באופן הוליסטי ולהיבטים החברתיים-מרחביים במקום והשפעתם על האינדיבידואל, ואילו הגישות המאוחרות שמות דגש על ההיבטים הפיזיים של המקום שמאפשרים (תיאורית ‘מניעה מצבית’ ) או נותנים לגיטימציה להתנהגויות עברייניות (תיאורית ‘החלונות השבורים’). הגישות המאוחרות התייחסו למרחב כמעצב התנהגות ובעיקר לתנאים והסביבה הפיזית: הארכיטקטורה, העיצוב העירוני, הנראות, התחזוקה, שימושי הקרקע ומידת היותו של המרחב תחת שליטה ומעקב. גישות אלה מתעלמות מסוגיות כגון: המוסדות והשירותים הקיימים בשכונה, ההזדמנויות, ההיבטים המבניים, המאפיינים הסוציו-דמוגרפיים של הקהילות המתגוררות במקום. כל אלה אינם במשוואה ולכן גם הפרקטיקות של המניעה הנגזרות מהן אינן מכוונות לכך משאבים. ההיבט היחיד המשותף לכל התיאוריות הוא ההנחה בדבר חשיבותה של הלכידות החברתית ופיקוח בלתי פורמלי מצידה של הקהילה המקומית במניעת פשיעה ושמירה על הסדר.

התיאוריות אמנם מוצגות על ציר התפתחות כרונולוגי אך הן אינן מחליפות או מוציאות זו את זה. המשטרה, כפי שמוצג בחלק האמפירי של המאמר משלבת בין גישות שונות ומיישמת אותן בצורה אקלקטית. המאמר מציג כיצד תחנת שר”ת הפועלת בדרום תל אביב (בשכונת נווה שאנן, שפירא ומונטיפיורי) מיישמת שילוב של תיאוריות שונות: תיאוריית המניעה המצבית, תיאוריית החלונות השבורים, שיטור מכוון קהילה ופתרון בעיות ושיטור נקודות חמות. מקרה המבחן משקף את ניצחון הגישות המאוחרות של פשיעה ומקום בשיטור העכשווי שהפכו במידה רבה את שיטור העיר לפרויקט מרחבי שנותן למשטרה כוח גדול יותר להתערב בשכונה. פרקטיקות אלה חולקות הנחות משותפות: ראשית, שנראות המרחב משפיעה על תחושת הביטחון של אנשים ומפחיתה פשיעה; שנית, שניתן לצמצם פשיעה באמצעות שינויים מרחביים; שלישית, שהצרכים של הקהילה הנורמטיבית ותחושת הביטחון שלהם ניצבים במרכז; ואחרון, שלכידות חברתית היא המפתח לצמצום פשיעה ולתחזוקת סדר. הסתמכות המשטרה על ניהול טריטוריאלי ופרקטיקות טריטוריאליות איננו חדש. עם זאת, התיאוריות הנוכחיות נותנת למשטרה מנדט להתערב בצורה משמעותית יותר בתכנון ושינוי המרחב באמצעות התערבויות זמניות והתערבויות ארוכות טווח. ביחד עם הרשויות העירוניות, המשטרה משנה את השטחים הציבוריים והפרטיים בשכונה כדי למנוע פעילות פלילית, אך באופן מעמיק יותר כדי למנוע נוכחות של אוכלוסיות הנתפסות כהפרעה (למשל מבקשי מקלט, אנשים חסרי בית). בנוסף, ההשקפה הדטרמיניסטית של מרחב והתנהגות פלילית ותחושת ביטחון מובילות את המשטרה להתערב גם בהיבטים רכים יותר של תחזוקה וניהול של שכונה, כגון תאורה, ניהול פסולת, גרפיטי, שילוט, תברואה, היתרים ורישוי. נוסף על כך בהשראת תיאוריות קהילתיות היא מתערבת בשדה החברתי המורכב והמקוטב של השכונה ונתונה להשפעתן של קבוצות כוח של תושבים.

המוגבלות של הגישות הקיימות והצורך בפיתוח תיאוריה חדשה

האם מכלול המשאבים המושקעים במקום והפרקטיקות המרחביות מסייעות במניעת פשיעה וטיפול בבעיות השורש בשכונת נווה שאנן? התשובה הפשוטה היא שלא. תשובה מורכבת יותר לשאלה מדוע לא, ניתן לקרוא בקצרה במאמר הנידון כאן וכן במאמר נוסף על הקשיים שבשיטור שכונה המרכזת פשיעה ועוברת תהליכי ג’נטריפיקציה. על אף המאמצים הרבים המושקעים בשכונה התושבים עדיין מתלוננים על תחושת חוסר ביטחון ועל אי סדר ברחובות והשוטרים עצמם מודים שהם מרגישים מתוסכלים ומוגבלים⁴. אם נחזור להתייחס לתיאוריות שמובילות את עבודת המשטרה, ברור שהתערבויות מיקרוגיאוגרפיות מוגבלות מאד במתן פתרונות אמיתיים לבעיית הזנות, חסרות הבית והסחר בסמים שמטרידים את השכונה. בהיעדר טיפול, שיקום, ופתרונות דיור לאנשים במצוקה, למשטרה נותר לנהל את הנראות המיקום של התופעות הללו בעיר. כלומר לנייד אותן, להעביר אותן ממקום למקום מה שמצית מאבקים מרחביים בין תושבים, מוסדות ושחקנים נוספים בשכונות הסמוכות שאינם מעוניינת שהבעיות יגיעו לפתחן. משנות השמונים ואילך המדיניות הפלילית והשיטור נטו לכיוון של ניהול פשיעה וסיכונים במקום שינוי התנאים המטפחים מעורבות בפשיעה ומוטיבציות של אנשים להיכנס לעולם הפשיעה. יחד עם צמצום הרווחה והמעבר לכלכלה עירונית ניאו-ליברלית, האוכלוסיות במצוקה הופכות בעיקר ל’הפרעה במרחב הציבורי’ עבור האוכלוסיה הנורמטיבית ונוצר משחק סכום אפס בין שתי הקבוצות. אך מחויבות המשטרה לאוכלוסייה הנורמטיבית לצד היעדר הפתרונות לאוכלוסיות בצורך, מוביל לתסכול מכל הצדדים. באקלים זה של מחסור וקונפליקט השיטור הקהילתי נכשל לטפח לכידות חברתית. יתרה מכך, עבודה בקנה מידה שכונתי מחמירה מאבקים עירוניים בין שכונות שונות בשאלה מי יישא בנטל של תופעות לא רצויות כגון הגירה, חסרות בית וזנות. גישה זו אינה מאפשר פתרונות הוליסטיים או צודקים עבור האוכלוסיות השונות ולא מאפשרת חלוקת נטל בין אזורים שונים (ואוכלוסיות שונות) בעיר.

מתוך הכרה במגבלות והחסרונות של הפרדיגמה הנוכחית המאמר מציע שלושה שינויים שצריכים לעמוד בבסיס של פיתוח גישה חדשה לחשיבה על פשע ומקום והתייחסות לשכונה:

חשיבה מחדש על קנה המידה: מעבר מקנה מידה מיקרוגיאוגרפי חזרה לקנה מידה שכונתי ואף הרחבתו לקנה מידה עירוני בכדי לכלול ניתוח של השכונה בהקשר העירוני והסדר הכלכלי, פונקציונאלי ומוסרי של העיר. זאת על מנת להבין את התהליכים האורבניים שמניעים פשיעה לתוך השכונה; ושנית, בכדי לקדם פתרונות מעבר לקנה מידה השכונתי שהוא מצומצם. הטיפול בפשיעה או תופעות של אי סדר דורשות חשיבה ופתרונות עירוניים הוליסטיים בכדי למנוע את ‘העברת הבעיה למקום אחר’.

הערכה מחדש של מושא הדאגה: תיאוריות פשיעה ומקום העבירו את מושא הדאגה לצרכי האוכלוסייה הנורמטיבית. אך אוכלוסיות השוליים והאוכלוסייה הנומרטיבית בעיר תלויות זו בזו ולכן מושא הדאגה צריך לכלול את שתי האוכלוסיות: אלו המשתתפים בפעילות עבריינית (או פעילות בלתי רצויה שאיננה פלילית) ואלו המחפשים להתגונן בפניה. אם לא ניתנים פתרונות מתאימים עבור אוכלוסיות במצוקה, הן ימשיכו להטיל סיכונים על החברה ה’נורמטיבית’. מחויבות לצרכי שתי האוכלוסיות הוא שיקדם סביבות עירוניות טובות יותר ובטחון בר קיימא.

חשיבה מחדש על הזיקה שבין מרחב/מקום ופשיעה: מרחב הוא יותר מכלי עבור מניעת פשיעה במובן הצר של ניהול האוכלוסייה, הפרדה, ניטור ובקרה. אוכלוסיות בסיכון מושפעות ואף תלויות בתנאים המרחביים שיכולים להשפיע על מידת הסיכון והפגיעות שלהם והדחתם למעגלי פשיעה נוספים. יתר על כן, ניתן להשתמש במרחב גם לצרכים חיוביים כגון הפחתת מתיחות בין קבוצות מתחרות, יצירת מרחבים העונים על הצרכים והחוסרים של האוכלוסייה. הקרימינולוגיה הסביבתית יצרה רדוקציה לחשיבה על המרחב ככלי מניעתי וכלי של שליטה תוך התמקדות בהיבטיים הפיזיים בעיקר. חוקרים עירוניים, מתכננים, אדריכלים וקרימינולוגיים עירוניים צריכים לשחרר את המחשבה על המרחב והלהרחיב אותה בכדי לכלול היבטיים נוספים כגון החברה במקום, המוסדות, הכלכלה, השירותים ועוד.

אלה הן נקודות מוצא שיכולות להוביל לחשיבה חדשה על הזיקה שבין מקום ופשיעה על מנת לקדם תיאוריות וכלים שיובילו לתוצאות טובות יותר בשכונות והערים שלנו.