לשטר את הזמניות: כיצד רואים שוטרים את תפקידם בתהליכי ג’נטריפיקציה של שכונה המרכזת פשיעה?

מאמר חדש מאת הדס צור שהתפרסם בכתב העת Urban Affairs Review בוחן את תפקידה של המשטרה בתהליכי ג’נטריפיקציה ומביא את קולם של השוטרים. התובנות והדילמות שמתעוררות בהם משיטור של שכונה מעורבת חברתית המצויה בתהליך של שינוי ומאבק

מחקרים רבים בעולם מצביעים על הזיקה שבין ג’נטריפיקציה¹ ושיטור; הם מראים כיצד תהליכי ג’נטריפיקציה מקודמים ונתמכים על ידי הגברת הנוכחות והפעולה השיטורית בשכונה. הדבר מתבטא בכך שאזורים שעוברים ג’נטריפיקציה נתונים לנוכחות משטרתית אינטנסיבית יותר, גידול במעצרים ובאמצעי המעקב. העדויות לתופעה זו שמתרחשת בערים רבות בעולם המערבי, מגיעות ממספר מקורות. ראשית, תושבים ותיקים בשכונות שעוברות ג’נטריפיקציה מעידים כי הם סובלים מהתגברות השיטור בשכונות שלהם, משיטור יתר וממעצרים מרובים יותר. הדבר אף מחמיר כאשר לג’נטריפיקציה מאפיין אתני, למשל בשכונות של שחורים או הספנים שאליהן נכנסות אוכלוסיות לבנות ממעמד הביניים. שנית מחקרים אמפיריים תומכים בטענה זו ומראים כי ישנה עליה בפניות למשטרה בשכונות שעוברות ג’נטרפיקציה, שלישית, מחקרים איכותניים המתמקדים בתושבים החדשים (“הג’נטרפיירס”) מאשרים שהם אכן דורשים יותר נוכחות משטרתית ופועלים לשם כך בערוצים שונים. המאמר Policing Temporality: Police Officers Reflect on the Role of the Police in Gentrifying a High-Crime Neighborhood שכתבתי והתפרסם בכתב העת Urban Affairs Review מבקש להתערב בדיון זה ומביא קול שטרם נשמע בספרות. הוא מתמקד בנקודת מבטם הרפלקסיבית של השוטרים אשר משרתים בשכונה שעוברת ג’נטריפיקציה. השאלה שבלב המאמר היא כיצד רואים השוטרים את עבודתם בשכונה שעוברת ג’נטרפיקציה? איזה דילמות ותובנות צומחות מתוך העבודה במרחב שהולך ונעשה מורכב מבחינה חברתית וגיאוגרפית? ומה הוא תפקידם בתוך התהליך העירוני הרחב?

שכונת נווה שאנן בתל אביב כמקרה מבחן

המאמר מתמקד בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, שכונה שבה מתקיימים סחר ושימוש בסמים, צריכת מין וריכוז גבוה של חסרי בית. יתרה מכך, זהו ביתם של קבוצות מהגרים שונות כולל מבקשי מקלט ופליטים מאפריקה. משנת 2010, כתגובה לטענות התושבים על ירידה בתחושת הביטחון האישי בשכונה, השקיעו המדינה, העירייה והמשטרה בהרחבת שירותי השיטור בשכונה; הוקמה תחנת משטרה ייעודית לשכונה, הוקמו יחידות סיור מיוחדות, הוקם צוות סיור רגלי, הוקם מערך שיטור עירוני והמרחב כולו רושת במצלמות. כך הפכה נווה שאנן בעשור האחרון מאזור ללא תחנת משטרה לאזור המפוקח והמשוטר ביותר בעיר, עם כוחות השיטור הארצי והעירוני הגדולים ביותר (כ-200 שוטרים) אשר פועלים בשטח הגיאוגרפי הקטן ביותר במחוז (ראה איור 1).

במקביל, בחמש השנים האחרונות הואצו תהליכי ההתחדשות העירונית בשכונה שהובילו לכניסתם של תושבים חדשים ממעמד הביניים, בעיקר משפחות צעירות, זוגות ורווקים. איור 2 מציג את החפיפה בין אזורי ההתחדשות העירונית למצלמות המעקב ואזור הסיור הרגלי של המשטרה. איור 3 מציג שלושה פרויקטים של התחדשות עירונית בשכונה שמשקפים את השינוי שחל במקום. מבחינה אמפירית המאמר מבוסס על ראיונות איכותניים עם שוטרים ומפקדים הפועלים בתחנת שר”ת (15) עבודה אתנוגרפית עם המשטרה העירונית (סל”ע) וניתוח מרחבי של ההתחדשות העירונית בשכונה.

שיטור בסביבה עירונית משתנה והטרוגנית

תהליכי ג’נטריפיקציה מתרחשים על פני שנים ויוצרים סביבה עירונית מורכבת חברתית ופיזית. כתוצאה מהשינויים הדמוגרפיים והפיזיים שמתחוללים בשכונה מתהווה מרחב הטרוגני מבחינה מעמדית, אתנית ופוליטית. לרוב מתגלעים קונפליקטים (חלקם ישירים וחלק סמויים) בין הקבוצות השונות במרחב בנוגע לצביון השכונה, חיי היומיום, חינוך, מסחר, דומיננטיות, ערכים ונורמות. במקרים רבים הקבוצות החדשות שמגיעות לשכונה תובעות להסדיר את המרחב, לחזק את האכיפה ולהחיל עליו נורמות וסדרים מסוג מסוים ולכן הדבר מוביל או מלווה בהתגברות השיטור. השיטור שמיושם באותם מקומות הוא בעיקר שיטור מסדיר תוך דגש על נראות ויצירת תחושת ביטחון.² הסבר אחר להתגברות השיטור בשכונות שעוברות ג’נטריפיקציה הוא שהרשויות מבקשות לסמן למשקיעים ויזמים את האזור כבטוח להשקעה ופיתוח לכן הן מגבירות את ההשקעה בשיטור.³

בשכונת נווה שאנן, שבמשך שלושה עשורים מהווה מוקד של זנות סחר בסמים וחסרי בית, הכניסה של תושבים חדשים ממעמד הביניים הובילה לדרישה של התושבים החדשים להגביר את האכיפה כנגד אותן פעילויות פליליות או בלתי רצויות ולדחוק אותן מהשכונה. המשטרה והשיטור העירוני שפועלים באופן משותף בשכונה מקיימים סיורים רגליים על בסיס קבוע, מנהלים קבוצות ווטס אפ עם תושבים, מפגשים עם תושבים ובשכונה כאמור פועלים הכי הרבה כוחות שיטור במחוז. יחד עם זאת התושבים אינם שבעי רצון מהתוצאות. חסרי הבית, הזנות והסחר בסמים עדיין מתקיימים בשכונה והשוטרים חשים את המתח והביקורת של התושבים שאיתם הם נמצאים בקשר יומיומי.

המאמר חושף כיצד העבודה בסביבה מורכבת זו גרמה לשוטרים לתהות על תפקידם בשלושה היבטים: 1. על טיבן של פרקטיקות ההתערבות שבהן הם משתמשים 2. על המחויבות המוסרית והחברתית של המשטרה כלפי אוכלוסיות שונות במרחב 3. ועל תפקידם בפוליטיקה העירונית הרחבה. הממצאים מחולקים לשלושת הרמות הללו, לרפלקסיה ברמה המקומית על פרטיקות השיטור, רפלקסיה ברמה החברתית ורפלקסיה ברמה העירונית.

ברמה המקומית, השוטרים מטילים ספק ביעילותן של פרקטיקות התערבות כגון ‘מניעה מצבית’ בהתמודדות עם משתמשים בסמים וחסרי בית. ‘מניעה מצבית’ היא אחת מפרקטיקות ההתערבות שהמשטרה אימצה בשנים האחרונות לפיה הדרך להתמודד ולהפחית פשיעה היא דרך טיפול במקום שבו מתרחשת העבירה. כלומר במקום לטפל במניעת פשיעה דרך טיפול במבצע העבירה מנסים למנוע את העבירה דרך שינוי המקום באופן שימנע, יקשה ו/או יגביר את הסיכון שבביצוע מעשה העבירה (ניתן לקרוא על כך ברשימה זו).  בנווה שאנן המשטרה יישמה ומיישמת את תיאורית המניעה המצבית על ידי שינוי מרחבים שהיוו מקום התקהלות של מכורים לסמים וחסרי בית והפיכתם לגינות ציבוריות, חניונים או פשוט גידור וחסימה שלהם. המטרה היא למנוע מאותן אוכלוסיות לחזור לשם, אך כפי שמעידים השוטרים הבעיה האמתית לא נפתרת. הם מציינים כי בהיעדר פתרונות ארוכי טווח לאוכלוסיות נזקקות, כגון דיור ושיקום, אין להן באמת לאן ללכת ולשוטרים אין לאן לתעל אותם. וכך עבודתם הופכת להיות הנעה של האוכלוסיות הנזקקות מנקודה אחת לאחר במרחב ולטפל בעיקר בהפחתת הנראות וההתקהלות שלהם. למעשה השוטרים מציבים סימן שאלה לגבי ההשקעה אדירה בשיטור תוך צמצום ההשקעה ברווחה ושיקום. שיטור לבדו ופיתוח עירוני אינם יכולים לפתור את הבעיה אלא רק להזיז אותה למקום אחר.

במישור החברתי השוטרים חושפים את הדילמות המוסריות העולות משיטור בשכונה מעורבת חברתית. מרחבים שעוברים ג’נטריפיקציה הופכים לסביבות מורכבות שבהן חיים תושבים ותיקים וחדשים בסמיכות פיזית אך דורשים לשמור על מרחק וגבולות חברתיים. לתקשורת דיגיטלית תפקיד משמעותי בדרכים שבהם המשטרה מבדילה בין אוכלוסיות. האוכלוסיות המיומנויות דיגיטלית נהנות משירותי שיטור מיידים ונגישים על חשבון מי שאינם מחוברים דיגיטלית. בדרום תל אביב ההבדלים הללו משמעותיים. המשטרה שנחושה לשרת את הקהילה מוצאת את עצמה בטריטוריות לא ידועות של יחסי קהילה-משטרה בעידן הדיגיטלי. השוטרים עצמם שואלים: “האם הפכנו למשטרה הפרטית של התושבים החדשים?”. הם מתארים כיצד במסגרת הניסיון לשרת את הקהילה הם מפעילים קבוצות ווטסאפ עם קבוצות שונות של תושבים. התושבים החדשים שעברו לבניינים בלב נווה שאנן אינם חשים בטוחים ודורשים מהמשטרה טיפול מיוחד. השוטרים מנסים לסייע להם אך מזכירים לעצמם שיש בכך סכנה שיאבדו את מחויבותם לכלל האוכלוסיות במרחב. גם לחסר הבית יש זכות לשבת מתחת לבניין ולא בהכרח ביצע עבירה גם אם הדבר לא נוח ויזואלית או מהווה הפרעה לדייר בבניין מסביר אחד השוטרים.

ברמה העירונית שואלים את עצמם השוטרים- מה באמת התפקיד שלנו במרחב הזה? האם אנחנו פה כדי ל’נצח את הפשיעה במקום הזה’? או שלמעשה התפקיד שלנו הוא לתחום אותה פה ולא לתת לה לזלוג למקומות אחרים? שאלה זו עולה על רקע החלטות מדיניות סותרות: מחד גידול משמעותי של כוחות השיטור באזור ומאידך החלטות כגון פתיחה של מרכז מתדון (תחליפי סם) נוסף בקרבת השכונה. הם חושפים דינמיקה עירונית לא מדוברת בנוגע לג’נטריפיקציה של שכונות עתירות פשיעה שבהן מרוכזות תופעות לא רצויות (כגון זנות, סחר בסמים וחוסר בית): הגברת השיטור והאכיפה בנווה שאנן מובילה למאבק פנים-עירוני ואף בין-עירוני. מפקדי תחנות משטרה אחרות פועלים לשמור כל אחד על הטריטוריה שלו וחוששים ש’הבעיה’ תתמקם אצלם ולכן הם מנסים לדחוק אותה חזרה לנווה שאנן. “מי שיירדם בשמירה יפגע” מסביר שוטר בתחנה ומתייחס לתחנות המשטרה האחרות בעיר ובעיקר באזורים הפוטנציאליים בדרום ומזרח העיר.

אם כן תהליך ג’נטרפיקציה בשכונה המרכזת פשיעה פוגע ומערער את הסדר המרחבי שהתקיים במשך מספר עשורים. סדר בעל ערך כלכלי, תפקודי ומוסרי בעיר. לכן ההתחדשות של שכונת נווה שאנן מעוררת רצונות ואינטרסים סותרים. המשטרה בתוך כך מנווטת בין דרישות סותרות, מחד היא מצופה לצמצם את הפשיעה ולהרחיק אוכלוסיות ‘בעייתיות’ בכדי להפוך את האזור לבטוח יותר עבור התושבים חדשים. מאידך, עליהם למנוע את התפשטות הפשיעה ותופעות הקצה לאזורים אחרים בעיר.

הרפלקסיה של השוטרים חושפת כיצד ג’נטריפיקציה של שכונה המרכזת פשיעה איננה תהליך וקטורי של שינוי אלא מצב של משא ומתן ומאבק בין תחנות משטרה, רשויות עירוניות, תושבים, בעלי עניין ושחקנים שונים בזירה העירונית.

מתוך כך, מציע המאמר שתפקידה של המשטרה במרחבים העוברים ג’נטריפיקציה איננו לחתור לשינוי מהותי אלא “לשטר את הזמניות“, לתווך בין המרחב הקיים למרחב העתידי. ליצור מצג של משילות ופעולת משילותית במרחב, לתמרן בין הקהילות השונות והצרכים הסותרים ולהיות בחזית השירות מול התושבים החדשים (בתוך כך לספוג את הזעם והטענות שלהם). כל זה בזמן שהדחפורים עובדים ומחוללים את השינוי בסביבה הבנויה. לבעיות האקוטיות של האוכלוסיות שחיות באותן מרחבים כמו מבקשי המקלט, האנשים בזנות, חסרות בית ושימוש בסמים לא מוצעים או מקודמים פתרונות שיפתרו את היותם ‘בעיה’ במרחב העירוני. המשטרה אמונה על שמירת היציבות בזמנים של טרנספורמציה ואי סדר. הם מנהלים עבודת גבול פנימית בסביבה הטרוגנית בין היתר באמצעות הטכנולוגיה ועבודת גבול פנים-עירונית. אך החוויה של ‘שיטור הזמניות’ משפיעה על המוטיבציה של השוטרים לאורך זמן, הם מפתחים ציניות כלפי המשימות שלהם שאין בהן תוחלת (להזיז את חסרי הבית מרחוב אחד לאחר) וניכור או זעם כתגובה לתסכול של התושבים. וזאת דווקא כאשר התחילו מלאי מוטיבציה וגאווה מהשירות והקרבה שלהם לקהילה ומהעבודה שלהם עם ארגוני הטיפול שמסייעים לאוכלוסיות הקצה. אך אלה נשחקים בהעדר כלים ופתרונות שהם מעבר לשיטור.