בשנות השמונים צמחו גישות מבוססות מקום לחקר פשיעה ומניעת פשיעה. הן הובילו למעבר מהתייחסות לקנה מידה השכונתי לפעולה בקנה מידה מיקרו-גאוגרפי. כיצד שינוי זה השפיע על שיטור הערים ואיך כל זה קשור באכזבה ממדיניות ׳המלחמה בעוני׳?

ברשימה הקודמת הצגתי שלוש גישות שהתייחסו לקנה מידה השכונתי, לעיצוב המרחב ולאדריכלות כגורמים המשפיעים על התפלגות הפשיעה בעיר. גישות נוספות שצמחו משנות השמונים, ושולטות בשדה המחקר ובפרקטיקה של עבודת המשטרה עד היום, עברו להתמקד בקנה מידה מצומצם בהרבה: במקום ההתרחשות. כשם שראינו בתיאורית החלונות השבורים, גם גישות אלה מתמקדות במאפיינים הפיזיים של המקום כגון שימושים, נראות, תחזוקה ושמירה. אך ההתייחסות שלהם למקום ולמניעת פשיעה באמצעות מקום שונה וממוקדת יותר.

המעבר למיקרו-גאוגרפיה

תיאוריות שצמחו בשנות השמונים ניגשו אחרת לחקור את היחסים שבין פשע למרחב והציעו כלים למניעת פשיעה באמצעות טיפול במקום ההתרחשות.  הגישות הללו שינו את המוקד האנליטי שלהם במה שהגדירו פטרישה ברנטינגהאם ופאול ברנטיגהם (Patricia Brantingham and Paul Brantingham) כמעבר מדמיון סוציולוגי לדמיון גאוגרפי. אסכולת שיקגו התמקדו בקנה מידה השכונתי והתייחסו למקום בהקשר של החברה והאוכלוסייה שחיה בה: המאפיינים סוציו-כלכליים ואיך הם משפיעים על הנטייה של אנשים לעבור על החוק ובנוסף הופכים את אותם אזורים לנוחים להתמקמות של פעילות עבריינית (סמים וזנות, גנבות, אלימות). ואילו התיאוריות הקרימינולוגיות שהתפתחו בהמשך שינו את המיקוד האנליטי שלהן, חלקן עברו להתמקד במקום – אזור קטן מאוד, בדרך כלל פינת רחוב, כתובת, בניין או קטע רחוב, המנוגד להתמקדות בשכונה. ואילו אחרים התייחסו למרחב בהקשרים של זמן, תנועה ודפוסי חיים. בעוד תיאוריות של עבריינים ניסו לומר מי האנשים שיכולים להפוך לפושעים או לבצע עבירה והתנאים שתחתם הם ימנעו מקיום עבירה, תיאוריות של מקום מעבירות את המיקוד לאירוע הפשיעה, הסיטואציה והמקום שבו הוא מתרחש. תיאוריות אלה מסבירות אירועי פשיעה וספציפית מדוע יעדים מסוימים נבחרים על ידי עבריינים, איזה סוג של רוטינות של פשיעה מתקיימות במקום ומהם הגורמים שתורמים לכך שמקום יהפוך לאטרקטיבי לפשיעה .1

כך למשל תיאורית שגרת החיים (Routine Activity Theory) מתמקדת לא בשכונה והשינויים שמתרחשים בה אלא בפעולות של האינדיבידואל. תיאוריה זו מוסיפה מעבר למרחב את המימד של הזמן ובמקום להתמקד בללמוד את דפוסי הפשיעה היא דווקא לומדת את הדפוסים הרחבים של ההתנהלות האנושית בכדי להבין איפה אנשים מבלים את זמנם ומתי. ברקע של התפיסה המרחבית לפשיעה נמצאת תיאוריית הבחירה הרציונאלית (Rational Choice Theory) שמניחה שפשיעה היא רצף של בחירות רציונאליות.2 תיאורית הבחירה הרציונלית מניחה סט של ארבע בחירות שנעשות בידי עבריין פוטנציאלי: האם לקיים או לא לקיים פשע בכלל, האם לבחור מטרה ספציפית, באיזו תדירות לקיים פשע והאם או לא לחדול מפשע. תיאוריות הפשיעה הרציונאלית מכירה בכך שיכולות להיות לאדם סיבות רבות להיות מעורב בפשיעה: פסיכולוגיות, משפחתיות, כלכליות, חברתיות בידיעה שנסיבות החיים של העבריין משחקות תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטה. יחד עם זאת התפיסה היא שפשיעה היא עדיין החלטה. לא נכפה עלינו חיים של פשיעה משום שנולדנו למשפחה מסוימת או בשכונה מסוימת.  Ronald Clarke and Derek Cornish (1985)  מבהירים שזו בחירה מודעת להפוך לעבריין: אפשרויות לגיטימיות ולא לגיטימיות מצויות בפני האינדיבידואל והוא בוחר באפשרות “הטובה” ביותר עבורו ולפעמים הבחירה הרציונאלית היא לפשוע.

החשיבות לגישה הסביבתית היא הבחירה של העבריין איפה ומתי לבצע את העבירה: האם המטרה שווה את הסיכון להיתפס? האם האזור מוכר למבצע העברה? האם יש שומרים פוטנציאלים בקרבת מקום? בעוד התיאוריות הקרימינולוגיות המסורתיות עסקו וניסו להתערב בהחלטה לפתח סגנון חיים המעורב בפשיעה, כמעט ולא נעשה ניסיון להתערב בהחלטה לבצע עבירה מסוימת ברגע נתון ובתנאים הסביבתיים שמאפשרים זאת. ההנחה של החוקרים היא שאם ניתן יהיה לחשוף את התנאים שבהם משתלם לבצע עבירה אזי יהיה ניתן להתערב בתנאים הסביבתיים ולנסות למנוע זאת. על ידי כך שיקשו על ביצועה העבירה, יהפכו אותה לפחות מתגלמת ויגבירו את הסיכון להיתפס. קלארק וקורניש טענו שדרוש ניתוח מותאם לסוגים שונים של עבירות או לעבירות המתבצעות במקומות שונים על מנת שיהיה ניתן לטפל ולנסות למנוע את קיומן במקום.

מניתוח פשיעה בעזרת מקום לשימוש במקום למניעת פשיעה

חשיבה זו הובילה להתפתחות משמעותית, מעבר מניתוח של דפוסי פשיעה במרחב לגיבוש גישה יישומית של מניעת פשיעה תוך התערבות במקום. לשם כך פיתח קלארק (Clarke 1995) את תיאורית ה’מניעה המצבית’ (situational crime prevention) שמטרתה לצמצם את ההזדמנויות לפעילות פלילית. היא מכוונת לעבירות ספציפיות (סוג, זמן ומקום) ומבקשת לשנות את הסביבה שבתוכה הפשע מתרחש, להפוך אותו לקשה יותר לביצוע, מסוכן יותר ומתגמל פחות. הוא  גיבש סדרה של עקרונות למניעה מצבית: 1. להגדיל את המאמץ עבור העבריין 2. להגדיל את סיכויו להיתפס 3. לצמצם את התגמול הצפוי 4. לצמצם פרובוקציות 5. להסיר את התירוצים לפשע.

קלארק3 הטיל ספק בחשיבה המקובלת על מניעת פשיעה, שהתבססה על הבנת שורש הסיבות לפשע והציע במקום זאת גישה פשוטה יותר, לפיה יש להתמקד בצמצום ההזדמנויות והגדלת הסיכון לפעילות פלילית. קרימינולוגים רבים באותה תקופה ראו בהתנהגות פלילית פעולה רפלקסיבית או בלתי רצונית – כלומר פעולה לא סבירה שנקבעת על ידי המקום בו גדל העבריין ומעמדו החברתי-כלכלי. קלארק הציג מחדש את רעיון הסוכנות האישית; הוא טען כי עבריינים בוחרים בין דרכי התנהגות אלטרנטיביות כאשר הם מבצעים עבירות. שינוי מבנה ההזדמנויות יגרום לטענתו לעבריינים פוטנציאליים רבים לבחור באופציות התנהגותיות שאינן כרוכות בעבירה על החוק.4 על כן התפיסה של מניעה מצבית מחזירה את הסוכנות של היחיד ואת נושא הבחירה ומחוללת מפנה משמעותי שכן במקום לעסוק בעבריין ובסיבות שמניעות אותו לפשוע עוסקים בצמצום ההזדמנויות לפשיעה. כלומר המוקד עובר מהאינדבידואל העבריין לעיסוק במניעת אירוע הפשיעה.

גישה נוספת שהפכה לדומיננטית מבחינה מחקרית ויישומית,  מכונה שיטור “נקודות חמות” (Hot Spots) ומתמקדת בזיהוי מוקדי פשיעה עירוניים. העובדה שהפשיעה אינה מתחלקת באופן שווה ברחבי העיר ידועה מזה מאה שנה, אך מחקרים החל מסוף שנות השמונים והתשעים הראו שריכוז הפשיעה במקום הוא ממוקד ויציב עוד יותר. אחד החוקרים המובילים בתחום הוא פרופ’ דיוויד וייסברוד מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. כפי שהסביר בראיון באורבנולוגיה, במחקריו הרבים הראה כיצד אירועי פשיעה חוזרים ומתרכזים באותם מקומות (כתובות, בלוקים, קטעי רחוב) ונשארים יציבים לאורך שנים. כמו כן הם מצאו כי בערים רבות (ביניהן תל אביב) 3-5% מכתובות בעיר אחראיות על כמחצית מהפניות למשטרה.5 עם זאת הפשיעה איננה מתרכזת רק או בהכרח באזורי עוני ועזובה אלא על פני העיר כולה. באותן שכונות אמנם יש רמה גבוהה יותר של פשיעה אך ההבדל בין שכונות אלה לבין האזורים האמידים הוא במידת הצפיפות ועוצמת הפשיעה המתרכזת בהם. נקודה זו היא משמעותית ביותר ועומדת בניגוד לתפיסה שהשתרשה בעקבות אסכולת שיקגו הקושרת בין עוני, שוליות חברתית ופשיעה. כלומר הנטייה הייתה לאורך השנים להתמקד באזורים מוחלשים בעיר ולקשר אותם לפשיעה. אך חוקרים הראו שמוקדי פשיעה נמצאים גם באזורים האמידים של העיר ועל המשטרה להפנות משאבים לטיפול בהם ושנית שגם באזורים ‘הבעייתיים’ הפשיעה איננה מתפזרת בכל השכונה אלא באזורים מצומצמים בלבד. המשמעות היישומית של גישה זו היא שינוי בעבודת המשטרה ופעולת המניעה. פעילות מניעת הפשיעה צריכה להתמקד ב’נקודות חמות’ ולא באזורים נרחבים או שכונות.6 בנוסף  ניתן לאתר גורמי סיכון התומכים בפשיעה ולבנות אסטרטגיות התערבות ממוקדות שינסו לשנות את מאפייני המרחב ועל ידי כך להפחית את רמות הפשיעה. התרומה של  גישה זו טמון בהעברת המיקוד מהעבריין אל ההקשר העירוני הגאוגרפי שבו היא מתרחשת ובהסתמכות על ניתוח ועיבוד נתונים סטטיסטים המתמקדים ביחידות שטח קטנות.7

המשמעות החברתית וההסברים הפוליטיים-רעיוניים למעבר לגישות מיקרו-גאוגרפיות

לרנאו (2016) מסבירה כי הגישות הללו שצמחו בשנות השמונים משתייכות לפרדיגמה הניאו-קלאסית בקרימינולוגיה כלומר לגישות שמרניות. הם צמחו מתוך אכזבה וכתגובת נגד למדיניות שהונהגה בשנות השישים והשבעים. לאור מחאת התנועה לזכויות האזרח, התנועה הפמיניסטית והטענות על אפליה גזעית ומגדרית, הופנו תחת ממשל הנשיא גו’נסון (1963-1969) משאבים רבים ל”מלחמה בעוני” מתוך תפיסה שראתה בעבריינות תוצר של עוני, אי שוויון ואבטלה. משאבים רבים הושקעו בטיפול באבטלה, מלגות להשכלה גבוה, הכשרה תעסוקתית ומתן הזדמנויות לקבוצות מוחלשות במטרה לצמצם פערים. אך העלייה בפשיעה, במקרי רצח ושוד הובילה לאכזבה קשה ותמיכה מחודשת בגישות שמרניות הקוראות למדיניות של יד קשה נגד תופעות של פשיעה והפרות סדר. הם ביטאו משבר במדיניות אכיפת החוק על רקע העלייה בפשיעה. ההתייחסות אל העבריין כקורבן של נסיבות חייו ושל הזנחה חברתית, שאפיינה את שנות השישים, התחלפה בהתייחסות אל החברה כאל קורבן של העבריין.8 המדיניות של מלחמה בעוני הוחלפה ברטוריקה של מלחמה בסמים ומלחמה באלימות וברטוריקה של אפס סובלנות כלפי הפרות חוק (לראנו בעקבות: Young, 1999).

המעבר לעיסוק במניעת פשיעה באמצעות מקום מעביר את המשקל מטיפול בעבריין שלווה בתפיסה שיקומית כלפי המעורבים בפשיעה (כולל זנות, סמים וכו), לניהול הפשיעה והסיכונים במרחב. זהו מהלך משמעותי ביותר מבחינה חברתית שכן המשטרה ומערכת אכיפת החוק אינן נמדדות עוד ביכולתן להרשיע ולחולל שינוי ושיקום. למשל במניעת רצידיביזם, כלומר חזרתם של אנשים שפשעו לעולם הפשיעה, שכן אז הדגש של המערכת הוא על שיקום והוצאת אנשים מעולם העבריינות. אלא, המשאבים מושקעים עתה בניטור המרחב, ניטור אוכלוסיות ‘מסוכנות’, וניהול סיכונים. תפקידה של המשטרה למנוע אירועי אלימות ופשיעה והיא עושה זאת דרך ניהול סיכונים, אוכלוסיות והתנהגויות במרחב. היא נמדדת במניעת אירועים.9 המשאבים לא מושקעים בשיקום ובטיפול באוכלוסיות שעשויות לפשוע או פשעו, אלא בניטור המרחב, הגברת שיטור ומערכות חכמות שנועדו לקטלג, למיין, לעקוב ולמנוע פשיעה. משמעות נוספת היא שהכלים של מניעה, שליטה ובקרה מופעלים על כלל המרחב בכדי למנוע פשיעה ולכן פוגעים בפרטיות ובחירות של כלל האוכלוסייה. אך לאור שיח הביטחון והחשש של אנשים מפשיעה או אלימות, מרבית האוכלוסייה מקבלת את הפגיעה בפרטיות כדבר כמעט מובן מאליו או כמחיר ששווה לשלם (לרנאו 2016, בנושא הויתור על פרטיות ראה בירנהק 2018).

להתפתחויות הטכנולוגיות יש השפעה משמעותית גם כן, שכן הן איפשרו צורות חסכוניות יותר של בקרה ושליטה נרחבת וסיפקו וטכנולוגיות חדשות לזיהוי וסיווג סיכונים. יכולות אשר הולכות ומשתכללות הן מבחינת היישום בשטח של המשטרה וגופי ביטחון נוספים והן מבחינה מחקרית. מערכות GIS, מצלמות, מערכות איסוף נתונים, וויזואליזציה ועבודה עם ביג דאדטא מרחיבים את האפשרויות לעבודה מבוססת נתונים. מבחינה מחקרית היכולת לקבל מידע רב יותר, בכמות גדולה יות בהצלבה לנתונים גאוגרפים, מחזקת את מעמדן של הגישות הללו באקדמיה ומול גופי השיטור. כמו בתחומים אחרים, השימוש בנתונים וטכנולוגיה, נושא בחובו הבטחה למדעיות, מדידות ויכולת ניבוי. הגישות הללו מציעות כלים יישומים, אופרטיביים עבור המשטרה ולכן ניתן להבין את ההצלחה שלהם. יחד עם זאת, מפרספקטיבה של לימודי עיר וסוציולוגיה עירונית וביקורתית גישה זו זוכה לביקורות. ההתמקדות המיקרו-גאוגרפית מנתקת את המקום מההקשר העירוני הרחב והתהליכים הסוציו-מרחביים שמבנים ומשפיעים על הפשיעה בעיר. גישה שצומחת בשנים האחרונות קוראת לחבר בין הממד העירוני לבין קרימינולוגיה ולחשוב מחדש על החיבור בין פשיעה, שיטור ומקום דרך הקנה מידה העירוני. גישה זו חשדנית וביקורתית גם  כלפי טכנולוגיה, ביג דאטא, טכנולוגיות מעקב וכלפי עצם ההגדרות של פשיעה (למשל כלפי המושג ‘התנהגות אנטי חברתית’.) גישה זו המכונה קרימינולוגיה עירונית ותוצג ברשימה הבאה, מחברת בין השדה הקרימינולוגי לשדה העירוני, הכלכלי והחברתי ומציבה את הפשיעה בהקשר של העיר הניאו ליברלית, משבר הדיור, התעסוקה והרווחה.

  1. Eck, John, and David L. Weisburd. “Crime Places in Crime Theory.” SSRN Scholarly Paper. Rochester, NY: Social Science Research Network, July 12, 2015.
  2. המושג רציונלי הוא בעייתי ומורכב, מהי רציונאליות? הכוונה היא להחלטה שנשענת על מחשבה סבירה או שיפוט כאשר ברור שלא בכל הזדמנות האדם יכול לבחון את כל האפשרויות הזמינות לו בשל מיגבלות של המוח האנושי וההכרח לקבל החלטה בשניות.
  3. Clarke, Ronald V. “Situational Crime Prevention.” Crime and Justice 19 (January 1, 1995): 91–150.
  4. Andersen, Martin A. “The Place of Environmental Criminology within Criminological Thought.” In Classics in Environmental Criminology, edited by Martin A. Andersen, Paul J. Brantingham, and J. Bryan Kinney. Boca Raton: Taylor & Francis Group, CRC Press, 2010.
  5. Weisburd, David, and Shai Amram. “The Law of Concentrations of Crime at Place: The Case of Tel Aviv-Jaffa.” Police Practice and Research 15, no. 2 (March 4, 2014): 101–14.
  6. Eck and Weisburd, “Crime Places in Crime Theory”; David Weisburd, Gerben J. N. Bruinsma, and Wim Bernasco, “Units of Analysis in Geographic Criminology: Historical Development, Critical Issues, and Open Questions,” in Putting Crime in Its Place (Springer, New York, NY, 2009), 3–31,; David Weisburd et al., “Does Crime Just Move Around the Corner? A Controlled Study of Spatial Displacement and Diffusion of Crime Control Benefits*,” Criminology 44, no. 3 (August 1, 2006): 549–92,
  7. לרנאו, חגית (2016) עבריינות ואכיפת חוק, פרדס הוצאה לאור
  8. במקביל התחזקה ונוסדה התנועה להגנה על זכויותיהן של נפגעי עבירה.
  9. Feeley, Malcolm M., and Jonathan Simon. “The New Penology: Notes on the Emerging Strategy of Corrections and Its Implications*.” Criminology 30, no. 4 (1992): 449–74