האם תם עידן 'אדריכלי העל'? שיחה עם טל קמינר, חוקר אדריכלות על ספרו החדש שעוסק באדריכלות המורדת ב'סטארקיטקטורה' וחוזרת לעסוק בהיבטיים חברתיים ופוליטיים. שיחה על הכוח והחשיבות של מקצוע האדריכלות בעידן הניאו ליברלי

ד"ר טל קמינר, הוא אדריכל וחוקר במחלקה להיסטוריה ותיאוריה של אדריכלות באוניברסיטת קארדיף בבריטניה (Cardiff University). בשנת 2017 פירסם את הספר: The Efficacy of Architecture: Political Contestation and Agency, 1 שבו הוא מבקר את הנהייה של שדה האדריכלות אחר פרויקטים של "סטארקיטקטס", אדריכלים בעלי שם עולמי, המתמקדים בסוגיות של אסתטיקה ועיסוק צורני. התמקדות זו באה על חשבון תפקידים נוספים של שדה האדריכלות כמו שאלות חברתיות, השתתפות פוליטית, אזרחית והזכות לעיר. אולם לתפיסתו, בעקבות המשבר הכלכלי בשנת 2008, בעשור האחרון החלה להתפתח אדריכלות מרדנית שהחזירה למרכז עיסוקה את ההיבטים הללו. אדריכלות מרדנית זו, היא שעומדת במרכז ספרו אשר קורא לאדריכלים ולפעולה האדריכלית לחזור לעשייה מהותית בשדה החברתי והפוליטי.  ראיון עם קמינר על ספרו החדש, ביקורת האדריכלות והשינויים שעובר התחום.

כריכת הספר

איך אתה מגדיר את התופעה של ה"סטארקיטקצ'ר" (starchitecture)?

התופעה של 'סטארקיטקטיות' וכל מה שקשור בה מהווה רקע למה שעומד במרכז הספר הנוכחי, ארכיטקטורה שמשעתקת את הערכים המובילים של החברה שניתן לכנותה, 'ניאו-ליברלית', 'פוסט-פורדיסטית' או פוסט תעשייתית'. למעשה, אני נמנע מלהתעסק באופן ישיר עם סוג זה של אדריכלות בספרי הנוכחי The Efficacy of Architecture, אם כי דנתי בזה באופן ישיר יותר בספרי הקודם, . במהותה, תופעת ה"סטארקיטקטורה" מעניקה קדימות לייחודיות ויצירתיות על חשבון שיקולים חברתיים ואחרים. המשבר הכלכלי בשנת 2008 פגע בסוג הזה של אדריכלות  וקישר אותה (באופן מוצדק) עם הכישלון של הניאוליברליזם, עם תופעות כמו מיתוג-עירוני, ג'נטריפיקציה ועוד. זה לא סתם שהניו יורק טיימס גייס את מייקל קימלמן (Michael Kimmelman) בתור מבקר האדריכלות לאחר המשבר 2, במקומם של ניקולאי אורסוף (Nicolai Ouroussoff) והרברט מוסצ'מפ המנוח, שתמכו בארכיטקטורה  צורנית- פורמליסטית וניסיונית. כך גם בגרדיאן אוליבר ווינורת' (Oliver Wainwright) משלב היבטים חברתיים בביקורת הארכיטקטורה שלו. פרס פריצקר, שהיה לו משקל בהאדרה והענקת פרסים ל"סטארקיטקטים" על תרומתם משנות ה-80, ואילו בשנים האחרונות נראה שהם מתקשים למצוא מועמדים מתאימים. המערכת של ה"סטארקיטקטורה" לא מתה, אבל היא בהחלט כבר לא דומיננטית כפי שהייתה לפני עשר ועשרים שנה.

מחאה 'Occupy Wall Street' בספטמבר 2012. תנועה המחאה שצמחה אחרי המשבר של 2008 חיפשה פרקטיקות וצורות מחאה דמוקרטיות ורדיקליות, העניקו השראה לאדריכלים צעירים ופעילים עירוניים. ( Photograph by Paul Stein)

בהמשך לדברים שלך, מי הם השחקנים המרכזיים שמורדים כנגד השיטה הדומיננטית של הייצור האדריכלי?

יש שורה נרחבת של ארכיטקטים צעירים, שמאז 2008, נהפכו לקולניים יותר בהתנגדות שלהם לארכיטקטורה הממוקדת אסתטיקה של העשור האחרון. אדריכלים אלו, מתנגדים לחוסר שימת דגש להיבטים חברתיים וסביבתיים, לקיימות ולהשפעה המשולבת של התפיסה הניאו ליברלית על כל מישור בחיינו. זה מרתק לראות איך השיח האדריכלי ומדיומים משפיעים ומחנכים, כמו כתבי עת מרכזיים בתחום (key disciplinary media) התעלמו מכל זה בתחילה- במגזינים כמו AD, Architect’s Journal ואחרים משנת 2009-10 עד 2016 בקושי ניתן למצוא עקבות של הפרקטיקות האלטרנטיביות הללו. גם בתחום האמנות, מגזינים כמו אוקטובר,שקידמו  דמויות כמו גון באלדסארי (John Baldessari), התעלמו מאומנים שביטאו בעבודותיהם שאיפות חברתיות ופוליטית. ועדיין מה שהיה בעמדה כה שולית בשנים 2010-2016, משתנה משנת 2016  ואילך,  ארבנה (Aravena) קיבל פריצקר ואצר את הביאנלה בוונציה, אסמבל (Assemble) זכה בטרנר- הכל מעיד על כך שהדיסציפלינה משנה את הפוקוס שלה, ומתגבש מהלך של 'טייקאובר' על מוסדות המפתח בדיסציפלינה, על ידי בעיקר, קבוצה שהיא בעיקרה של כוכבים עולים.3

מה הם מציעים?

בקרב אדריכלים צעירים, מעצבים עירוניים וחברות אדריכלות יש פער גדול במקורות ההשפעה שלהם שנעים מתיאוריות פמיניסטיות של איזבל סטנג'רס (Isabelle Stengers) עד לעבודותו של הנרי לפברה (Henri Lefebvre ), והפתרונות שהם מציעים. טביעות האצבעות של 68 עדיין ניכרות בכל מקום. אפילו התיאוריות העכשוויות ניזונות מדמויות שחבות למאי 68 כמו טוני נגרי, שונטל מוף וראנסייר (Toni Negri, Chantal Mouffe, or Jacque Rancière). בין הנושאים  המגוונים שצמחו סוגיות של השתתפות עירונית, מקומיות, כלכלה מעגלית, המשותף (the commons), קיימות, חיי היומיום ומשחק. הרבה מהנושאים הללו היו חשובים סביב מהפכת מאי 1968, דרך העבודות של של לפברה, דה סרטו,  ארנסטין, דה קארלו, דווידוף, הסיטואציוניסטים (Lefebvre, de Certeau, Arnstein, de Carlo, Davidoff, the Situationists ). אלו עבודות שעודדו תמיכה חברתית וקיימות לצד פרספקטיביות אנטי-ממסדיות, כל זה מתוך הניסיון למקם קודם כל אנשים במרכז. בניגוד ולפני הדומיננטיות  של העיר כמכונה של השקעות וחידוש- הון וייצור שפע.

גינה קהילתית באמסטרדם, גינות גרילה, גינות קהילתיות וחקלאות עירונית כדרכים לחזק את הקהילה דרך פרקטיקות מקיימות (צילום: טל קמינר)

מה אתה חושב על תפקיד האדריכלות היום? האם היא יכולה לעשות שינוי?

בגדול, השאיפה לאתגר אדריכלות שממוקדת באסתטיקה היא מבורכת. ההצעות, שנעות מטיפוח גינות קהילתיות למבני פופ-אפ, עדיין חולקות ערכים ואידאלים מסוימים עם התפיסה הניאוליברלית שהם כביכול סותרים, למשל גישות אנטי מדינתיות אנרכיסטיות או ליברטניות נחרצות, גישות ששמות דגש על חופש ודחייה של התכנון. עם זאת, אם להכליל הם מציעים אלטרנטיבה לצורות של אדריכלות ופיתוח עירוני שכבר אינם מקובלים. האינטרס הציבורי, או טובת הציבור שוב ניצבת על השולחן והנטייה לכיוון "העיר של העשירים" מאותגרת. הספר שלי, למעשה, הוא ניסיון לתמוך בארכיטקטורה מהז'אנר הזה, אומנים ואקטיביסטים, על ידי הערכה ביקורתית שמזהה את הסכנה בקו-אופטציה (הטמעת קבוצה אופוזיציונית בתוך קבוצה שלטת), גם אם לא מכוונת שמרחיבה את הניאוליברלזים על ידי החלשה נוספת של התכנון. אני טוען שניתן ליצור עיר לכולם והכרחי לעשות זאת על ידי קואליציות חזקות של ארכיטקטים, מעצבים עירוניים, מתכננים, פוליטיקאים מקומיים וקבוצות מקומיות כדרך לחולל שינוי משמעותי.

  1. Tahl Kaminer (2017) The Efficacy of Architecture: Political Contestation and Agency London; New York: Routledge, 2017
  2. קימלמן לאחרונה ביקר בישראל, לראיון עימו בנושא פרויקט הרכבל בירושלים והביקורת שלו על אדריכלות בת זמננו
  3. רק לפני חודש זכה פרויקט של דיור ציבורי באנגליה בפרס חשוב: Stirling Prize 2019, בחירה שמחזקת את טענתו של קמינר.הפרויקט נבחר בשל האדריכלות הצנועה והאנושית