ריבוי המחאות בתקופת הקורונה, תוך שמירה על כללי הריחוק החברתי מדגישות ביתר שאת את הכוראוגרפיה של המחאה. קבוצות מחאה שונות משתמשות אחרת במרחב ויוצרות מופעים שונים של מחאה. מהם ההבדלים בין המחאות הכלכליות, למחאות על הדמוקרטיה והמחאות נגד בג”ץ? 

פרץ המחאות לא מפסיק, בישראל ובמקומות אחרים בעולם. המחאות נסובות סביב שני נושאים עיקריים: דמוקרטיה וכלכלה.  המחאות העכשוויות, גם בגלל כללי הריחוק החברתי יצרו מופעים משוכללים ואסתטיים של הפגנות. המחאות סביב הדמוקרטיה, מהודקות יותר, מעוצבות ומתוכננות, השימוש בגוף ובסמלים ממושמע. המחאות סביב הכלכלה, נראות כספונטניות יותר, יש בהם מגוון של שלטים וקולות. אך מהם ההפגנות הללו? מפגני ראווה? תאטרון? או מחאה? בהגדרתה המחאה היא אירוע קבוצתי המבקש להצביע על עוולה או קושי ביחס למנגנוני השלטון. הכוח של המחאה הוא ההתכנסות והיצירה של  אשליה (זמנית) של קהילה. המחאות עצמן הן אירועים בעלי מאפיינים צורניים המתווכים בין היחיד, לקולקטיב (מופשט) והופכים את הפרט לחלק ממשהו גדול יותר. במובן זה המחאות העכשוויות הן גם זעקה אבל גם סוג של תיקון המחבר מחדש בין האזרחים אחרי ריחוק חברתי ממושך. מה שמשותף לכל המחאות היא הפנייה למנגנוני השלטון. אלו אינן מחאות שמאתגרות את המנגנון הפוליטי אלא מבקשות להאיר ולהיכנס למשא ומתן סביב הדמוקרטיה וסביב הכלכלה. אם ללמוד ממצבים היסטוריים דומים, מדובר בתחילתו של גל מחאות.

המחאות עצמן הן אירועים בעלי מאפיינים צורניים המתווכים בין היחיד, לקולקטיב (צילום באדיבות רוני הרדוף)

מחאות העכשוויות הן גם זעקה אבל גם סוג של תיקון המחבר מחדש בין האזרחים אחרי ריחוק חברתי ממושך. מחאת הגננות לחינוך הגיל הרך (צילום באדיבות רוני הרדוף)

הכוריאוגרפיה של המחאה: דגלים שחורים, אמנים, עצמאיים ועוד….

ראשית, כל מחאה היא מופע הכולל התייחסות מוקפדת לכוריאוגרפיה של הגוף, זה האישי, היוצר את המסה של ההמון. הכוריאוגרפיה היא מסר אידיאולוגי, אמצעי ללכידות חברתית, דרך לעורר תשומת לב. הכוראוגרפיה בולטת בכל ההפגנות האחרונות, במחאת הדגלים השחורים בכיכר התרבות, מחאת האומנים בכיכר רבין, מחאת הגננות לגיל הרך בכיכר התרבות. הפגנות אלו והיצירתיות שבהן מצביעות על ההכרה של האזרחים בכך שהמרחב והגוף הם כלים משמעותיים בהפגנה שיש לעשות בהם שימוש קפדני. הם גם ממחישים שגם במצבי הגבלה מיוחדים של מרחק בין משתתפים, ניתן למחות.  במובן זה, המגבלה מייצרת מחאות יצירתיות יותר, כאלה שאף טרם ראינו. תופעה זו של יצירתיות בפיתוח הכוריאוגרפיה של המחאה, אינה מאפיינת רק את משבר הקורונה, אלא בולטת במיוחד החל משנות התשעים של המאה הקודמת, עם המהפכה התקשורתית והזמינות של הצילום והתיעוד של המחאה במדיה החברתית. כך, אזרחים במשטרים דמוקרטיים ולא-דמוקרטיים כאחד, שנעשו מודעים יותר לכוחם ולכוריאוגרפיה של המחאה משתמשים בה כאמצעי אשר עשוי להעצים את התמיכה בטענותיהם.

עיריית תל אביב סימנה נקודות עמידה להפגנה בכיכר תוך שמירה על כללי הריחוק החברתי (צילום: דין אהרוני-רולנד, עיריית תל אביב)

מחאת הדגלים השחורים בכיכר רבין (באדיבות מגנים על הדמוקרטיה, מחאת הדגלים השחורים)

מחאת הגננות, החינוך לגיל הרך, מפגינות תוך שמירה על תקנות הריחוק החברתי (צילום באדיבות רוני הרדוף)

ההחלטה העיקרית בדבר הכוריאוגרפיה של כל הפגנה נוגעת לקשרים המרחביים בין המשתתפים ולמשמעות הסימבולית שלהן. החלטה זו הכרחית לעיצוב הסולידריות בין המשתתפים. לדוגמה, ברמה הבסיסית ביותר, דובר העומד בלב מרחב מעגלי מעביר מסר של שייכות לקהל כמי שצמח מתוכו, בשונה מדובר שעומד על בימה גבוהה בקצהו של מרחב גיאומטרי מוקפד, המעורר תחושות של היררכיה ותיאטרליות. כיום ניכר כי הפגנות מסוימות בוחרות באופן מכוון להימנע מיצירתו של מרכז פעולה ברור, דוגמת ההפגנות של קיץ 2011 בישראל, בניו יורק ומקומות נוספים בעולם. הן גם לא היו מבוססות על ארגון פירמידלי של יחסי כוח בין המשתתפים, וחוסר ארגון זה שיקף את היחסים בין קבוצות המשתתפים השונות ויצר בתורו מבנה כוח רשתי, מקוטע ורב-מוקדי. למערך שכזה יתרון רב באיגוד של קבוצות מתחרות רבות; המנהיגות במקרה כזה (אם קיימת) נותרת מפוזרת, או שהיא מגבילה את עצמה למטרות מסוימות. המבנה המורכב הזה, הרשתי, המאפיין מחאות עכשוויות רבות, מחזיק מעמד הודות לשימוש בתקשורת הווירטואלית ככלי להעברת מידע המוסיף נדבך של הומוגניות, אך בייחוד הודות לכוריאוגרפיה המייצרת נופך מאחד, שפה של גוף במקום.

כל ההפגנות של השבועות האחרונים, יכולות להיכנס לקטגוריה של מפגני ראווה (Spectacles). מפגני ראווה למרות שלעיתים קרובות  נתפסים כאירועים מפוארים, אין להם קנה מידה; הם יכולים להיות אירועים מסיביים עם הרבה משתתפים או אירועים קטנים עם מעט מאוד משתתפים. מה שמאפיין מפגן ראווה הוא היותו מופע מוכן או מובנה במיוחד בעל אופי ציבורי מעין מופע מרשים או מעניין עבור הצופים בו. מפגן הראווה מנצל את הסדר הפיזי ואת התכונות האדריכליות של חלל מסוים. לעיתים קרובות יש למפגן מוקד, אולי במה או מופע שמושך את תשומת ליבו של הקהל. עם זאת, מעבר להבדלים בקנה מידה ובכוריאוגרפיה של מפגני ראווה, מה שמאפיין אותם הן שלוש תכונות עיקריות: (1) תפקידים מוגדרים עבור המשתתפים, (2) מרחק מרחבי בין שחקני המפתח למשתתפים או לקהל הרחב, ו (3) הסכמה על סמלים הקשורים לאירוע. במפגן ראווה הגוף של המשתתף מגיב לכוריאוגרפיה שנקבעה מראש ולכן הוא מכבד וצייתן. בסך הכל מפגני ראווה, כשמם כן הם מבקשים לייצר אימפקט ויזואלי. לא במקרה אירועי המחאה מתרחשים בשעות הלילה, אז השימוש בתאורה מעצים את העיצוב הדרמתי של הסמלים. הסמלים והכוריאוגרפיה של המחאה מהדקים את הזיקה בין המקום למחאה, בין ההמון לפוליטיקה ובין הפוליטיקה לאסתטיקה של המחאה.

מפגן הראווה מנצל את הסדר הפיזי ואת התכונות האדריכליות של חלל מסוים. מחאת האומנים בכיכר רבין (צילום: Ronen Topelberg)

חשיבות המבט על המחאה

באופן כללי, בבניית הכוריאוגרפיה של המחאה מובאות בחשבון שתי זירות. האחת היא זו החיצונית, קרי הקהל ומקבלי ההחלטות שאליהם מפנים המפגינים את דרישותיהם; כאן לכוריאוגרפיה תפקיד מרכזי בהאחדה ובעיצוב של מסר ברור. הזירה שנייה היא זו הפנימית, קרי המשתתפים הנוטלים חלק באירוע; כאן לכוריאוגרפיה תפקיד חשוב בהגברת תחושת הסולידריות הפוליטית והרגשית ביניהם. מבין סך כל המשתנים הרבים של הכוריאוגרפיה של המחאה העכשווית ארצה להתייחס למבט עליה, קרי הדימוי של המחאה בעיני הצופה הממוקם מחוץ לאירוע. למרות הנטייה לחשוב כי קנה המידה של האירוע הוא המשתנה המשמעותי בבניית הכוריאוגרפיה של המחאה, הרי שמספר רב של משתתפים בהפגנה הוא בגדר “בונוס” אך אינו הכרחי למבט עליה. 

אם כן, היחסים שבין המופע למקום נותנים למחאה את אופייה וצבעיה. מחאות רבות-משתתפים, כאלו המתרחשות בכיכרות מרכזיות בערים, כוללות ארגון קפדני של פעולה. הכוחות המארגנים (כמו מפלגות פוליטיות, איגודי עובדים, ארגונים חברתיים) מגדירים את הפרישה המרחבית של האירועים, את תוכני המחאה ואת מהלכה, ומופקדים על התיאומים עם הרשויות ועם מנגנוני הביטחון. במחאות מסוג זה ניתנת תשומת לב קפדנית ליחס בין המרחב לבין מספר המשתתפים ולאמצעים נוספים העשויים להגביר את תחושת ה”ביחד” והסולידריות ביניהם. במקומות רשמיים שבהם מרוכזים סמלי המשטר – כמו למשל כיכר אל-תחריר בקהיר, כיכר רבין בתל אביב וכיכר טרפלגר בלונדון – ההפגנות נוטות להיות רבות-משתתפים, אך אין בכך כדי להבטיח בהכרח אפקט לאומי ועולמי. אפקט משמעותי מושג באמצעות המבט של המשטר, של הצופה המרוחק, של הגולש באינטרנט ושל הקהל היושב בביתו מול מקלט הטלוויזיה.  

מפגינים ואקטיביסטים הפנימו זה מכבר שהמעקב הפך לחלק ממציאות חיינו היומיומית, ולכך שהסדר נשמר ומוגבר על ידי מצלמות ומנגנוני ביטחון, ואף הפכו זאת למקור כוח. בבסיס, כל מחאה מכוונת להיראות, והנראות היא המאפשרת את החשיפה של הקול, כלומר מאפשרת גם להישמע. לכן, אין ספק שמעקב וניטור של המרחב הציבורי משמשים כאמצעי לשליטה, אך במסגרת מחאות פוליטיות הם יכולים להפוך גם לאמצעי של שחרור ותיווך. יתרה מכך, מעבר ל”היות נראה ונשמע”, המבט של פרקטיקות בקרה (של גופי המשטרה, הצבא וכדומה) גם מגביר את תחושת הביטחון בקרב המפגינים. מנקודת המבט של המארגנים, התפרצות של אלימות בהפגנה עלולה להבריח תומכים אקטיביים ופסיביים ולהפחיד צרכני חדשות ברחבי העולם – כך שבמקרים רבים בקרה משרתת את המפגינים.

לתקשורת תפקיד מעצב ומכריע במחאה. לא רק במהלכה או ביום שאחרי, אלא גם קודם לכן, באופן שבו היא עוקבת אחר ארגון המחאה ומפיצה מידע עליה. עיקר המאמץ של האקטיביסטים הוא ללכוד את המבט התקשורתי במהלכה על מנת להגיע לצופה המרוחק. מאמץ זה תואם את הצורך של התקשורת באספקה שוטפת של סיפורים ודימויים יוצאי דופן. בשונה מהמבט המקומי של כוחות הבקרה, למבט של התקשורת תפקיד כפול: היא אוספת את המידע, מארגנת מחדש את ההתרחשות, מתווכת בין ההתרחשויות המוצקות והממשיות, עורכת את הנרטיב מחדש ומפיצה אותו לצופים המרוחקים ברחבי העולם.  אם כך, המבט ותפקידיו המרובים מובאים בחשבון ונחווים כרכיבים מכריעים עבור יכולתם של מפגינים לחולל שינוי. מסיבה זו, מפגינים אינם מודאגים מהמבט המפקח אלא משחקים עמו. הם מעצבים את ההפגנות במרחב הציבורי באופן מודע לקיומו, ומשתמשים בו כמקור לכוח.

מעצבים את ההפגנות במרחב הציבורי באופן מודע לקיומו, ומשתמשים בו כמקור לכוח. הפגנה מחוץ לבג”ץ (צילום: רועי נוימן)

מפגני הראווה של השבועות האחרונים, בכיכר, בירושלים, מנומסים מאוד וממוקמים במתח שבין מופע להפגנה (צילום: רועי נוימן)

כיכר רבין מחאות ומרחקים

כיכר   היא מרחב שהוא סימבול המייצג את הכוח של הריבון האזרחי בעיר תל אביב. כיכר רבין היא מרחב חילוני, ליברלי, ופלורליסטי באופן חלקי. ההיסטוריה שלו והאבולוציה שלו כמרחב של תיקון ומחאות הפכו אותו למשמעותי עבור חלק (אולי רוב) הציבור הישראלי. זהו כוחו של המרחב הזה ואלו הם מגבלותיו. הוא אינו מרחב של כולם. אבל הוא בהחלט מרחב חשוב של מפגני ראווה של התנגדות, קשה לייצר טקטיקת מחאה שונה בכיכר רבין בשל קנה המידה והמאפיינים האדריכליים שלו.

ובחזרה לימים אלו. מפגני הראווה של השבועות האחרונים, בכיכר, בירושלים, מנומסים מאוד וממוקמים במתח שבין מופע להפגנה. מחאה המבקשת לחולל שינוי, אינה יכולה להישאר בגבולות האסתטיקה, חייבת להיות לה כתובת (אל מי היא מכוונת ואל מי רוצים להתדיין), מסר וגוף מטעם המוחים שניתן להתדיין עמו. רק כך, כפי שההיסטוריה מלמדת, מחוללים שינוי. אך למרות מגבלות ההפגנות הנוכחיות הן בהחלט מעבירות כמה מסרים ברורים למקבלי ההחלטות. מסר ראשון, הוא התעוררות הספק בקרב האזרחים. אחרי פרק הזמן שניתן למדינה ומוסדותיה להתארגן סביב משבר הקורונה, סביר להניח שנראה מחאות רבות של ארגונים שונים בישראל ובעולם. מסר שני, חשוב לא פחות הוא כי האזרח של המאה ה-21 הוא אזרח מודע, ידען ומשכיל. אכן הפחד מן הלא נודע יכול לסייע באופן זמני למשמע אותו.  אך לא לאורך זמן. טוב יעשו פרנסי המדינה אם יקשיבו לקולות מן השטח, וטוב יעשו אם ילמדו את התנהלותם שלהם אל מול הציבור, זאת, על מנת שבפעם הבאה יידרש ציות אזרחי, הם יצליחו להשיגו. שימוש בפחד, הוא טקטיקה המצליחה רק כאשר יש אמון בין הציבור לנבחריו.