פנים העיר: להפוך את היחסים בין פנים וחוץ

מהו המרחב הפנימי של העיר? סדרת הרשימות נפתחת במניפסט של האדריכל יואב מאירי ותלווה בפרויקטים רעיוניים ומחשבות שגובשו במחלקה לעיצוב פנים, המכון הטכנולוגי חולון

הקורונה גרמה לכולנו להתכנס בבתים, להסתגר בדלת אמותינו. אנחנו בעיר אבל לא חווים אותה. מהו המרחב הפנימי של העיר? הנטייה היא להבין את לב העיר דרך המרחב הציבורי. אולם, בעידן הנוכחי, אולי צריך להבין את הפנים העירוני אחרת. אולי הפנים הדירתי הוא הליבה, המרכז, והשאר הוא תפאורה זמנית, בהצגה הבלתי נגמרת של העיר. סדרת הרשימות הבאה היא הצעה להתבונן על המושגים פנים וחוץ בהקשר עירוני ולנסות להבין מהו תפקיד של עיצוב הפנים בעידן של ציפוף, אי ודאות ועלייה באיכות ואורח החיים.

סדרת הרשימות נפתחת במניפסט של האדריכל יואב מאירי ותלווה בפרויקטים רעיוניים ומחשבות שגובשו במחלקה לעיצוב פנים, המכון הטכנולוגי חולון. רשימה ראשונה בסדרה.

מניפסט לפנים העיר | יואב מאירי

במאה ה-21 האנושות הופכת להיות עירונית לחלוטין.

במרחב הגלובלי, הדיכוטומיה של מרכז-שוליים, עירוני-כפרי, נשחקת ונעלמת. המרחב החדש הוא מבוזר, דינמי ונזיל : עירוניות טוטאלית המכילה גוונים ושוניות בתוכה.

התהליכים הפוליטיים, הכלכליים, הטכנולוגיים, הדמוגרפיים והאקלימיים המנווטים את האנושות לקראת המגה-עירוניות המתגבשת, פועלים בעוצמה ובמהירות. השינויים מתרחשים בקצב הולך וגובר עד כדי איבוד שליטה של מנגנוני הבקרה והתכנון הקיימים.

הסדר הפוליטי משתנה. חשיבותן של הערים משתווה ואף עולה על זו של המדינות. הגבולות המוכרים בין הציבורי והפרטי, המסחרי והמוסדי, משתנים ומכוננים יחסי כוח חדשים בין האזרח לריבון.

היחסים בין פנים וחוץ מתהפכים: המלאכותי מכתיב את הטבעי, הווירטואלי את הממשי. גודלה וצפיפותה של העיר מחייבים מציאת פתרונות ניהול חדשים הנשענים על הטכנולוגיות המתהוות. “ערים חכמות” למיניהן  מציעות מבנה בירוקרטי לעיר המגדיר מחדש את תפקידי האזרח והממסד.

המורכבות החברתית של המגה-עיר ונגישותה באמצעות הרשתות החברתיות והמדיה הדיגיטאלית, מחוללת תהליך מואץ של כינון תת-תרבויות. יותר מתמיד, העיר מורכבת  מאינספור קהילות השזורות בניהן ומנהלות יחסי גומלין דינמיים. מרחבי הפנים של העיר, כמקומות ההתכנסות המועדפים על אזרחיה, מהווים חלק משמעותי בדיאלוג הבין תרבותי בעיר ובהגדרת זהויותיה.

במגה-עיר של המאה ה-21, עיצוב הפנים איננו עוד עיסוק ב”שאריות” של התכנון האורבני והאדריכלי, אלא מהווה דיסציפלינה שוות ערך בחשיבותה  בהבנה וניהול חיי העיר, בפיתוחם, במציאת פתרונות לרווחת תושביה ובעיצוב תודעתם הפוליטית והתרבותית, ובהתמודדות עם סוגיות אקולוגיות ואתיות.

מהו המימד הפנימי של של המגה-עיר?

• הפנים הוא מחולל עירוניות, כסוכן מרכזי של קינון תרבויות ותת תרבויות, של זהויות ואורחות חיים, של אופנות וטרנדים. כמעבדה לפיתוח, עדכון  ויישום של צרכים ופרוגראמות.
• הפנים הוא זירה חברתית, כפלטפורמה תיאורטית לביקורת ושיח, כמכשיר (מנגנון) לשינוי פוליטי, חברתי ותרבותי.
• הפנים הוא אוטופיה המחייבת והמתמרצת חדשנות טכנולוגית.
• הפנים הוא סביבת פיתוח של צורות (גיאומטריות) חומרים ושיטות בנייה.
• הפנים הוא טקסט עירוני.

פרויקט מספר 1: לתכנן את השיכון מבפנים החוצה  | שירה אלישע ¹

יצירת חלל מגורים מושתת על הרעיון שפנים קודם לאדריכלות. גם בקונטקסט העירוני, לפני היותם מבנים או מכלול, מערכת וגריד, מגורים הם ביטוי של רצונות וצרכים בסיסיים הנובעים מתוך חיי היומיום. על-פי גוטפריד זמפר (Gottfried Semper), האדריכלות התפתחה מתוך אלמנטים שענו על צרכיו של אינדיבידואל או קבוצה, ולא מתוך אלמנטים אדריכליים.

הפרויקט המוצע כולל יצירת שפה אשר מכפיפה אליה את האדריכלות, ומונעת מתוך הפנים. אתר הפרויקט אינו אתר ספיציפי, אלא מבצע התערבות מחודשת במודל השיכונים, ונותן פרשנות מחודשת למכונת המגורים של המאה העשרים. מגורים הם בראש ובראשונה מענה על צרכיו של האדם – אובייקטים משרתי פעולות, מצבי חיים ומצבי רוח. הפעולות בבית והאובייקטים שמרהטים אותו, הם שמובילים את התכנון ומייצרים את המרחב. הפרויקט מציע תהליך שונה מהליך התכנון של השיכונים במאה הקודמת, וכיום. אם, מבני השיכונים תוכננו על פי התפישה המודרניסטית וברוח הסגנון הבינלאומי ובאופן שתואם לדגם משפחתי אחיד בכל העולם, בעל צרכים זהים ואורח חיים דומה – כמעט ללא קשר לתרבות או אקלים מקומיים, הפרויקט מציע בדיוק ההפך. הפנים הדירתי כמחולל. לשם כך נדרשת מערכת חדשה.  

המערכת החדשה

מכונת מגורים האלטרנטיבית המוצעת מבוססת על מודל “שיכוני הרכבת”. במצבם הקיים, אלו מבנים טוריים בעלי שלוש או ארבע קומות, ומספר כניסות, לרוב שלוש. חלוקת הפנים של המבנה כוללת דירות בגודל ממוצע של כ- 60 מ”ר. השיטה החדשה המוצעת לבחינה של שיכוני הרכבת מבוססת על מספר שלבים:

שלב הראשון – פירוק הטוהר המודרניסטי. “פירוק” החזית הקיימת וחלוקת הפנים, והחזרת המבנה למצב הבסיס של “בית הדומינו” של לה קורבוזיה, הכולל מפלסי בטון וגרעיני מבנה, כלומר תנועת מדרגות על-פי מספר הכניסות.

שלב שני – חלוקת המבנה ליחידות חדשות, שהן למעשה מודולים עקרוניים, שווים בגודלם ובנפחם. בחלוקה החדשה, שטח דירה קיימת מוחלף בשישה מודולים. היחידות החדשות מאפשרות התפתחות של מגורים באותו מבנה, כך שהוא יכול לקבל על עצמו מגוון טיפוסים, צורות וגדלים של מגורים. כמו כן, חלוקה עקרונית זו מאפשרת שינויים במרוצת השנים, כאשר ישנה אפשרות לדינאמיות בבעלות מודולים בין דייר לדייר, למשל, הרחבה או צמצום של יחידת המגורים על-פי רצון וצורך.

שלב שלישי – ערעור על מרחבי המגורים על-פי המודרניזם וטשטוש של הגבולות המוכרים של “חדר” וחלל פנים. בעידן של ערעור על מוסכמות ותפיסות קיימות, קטגוריות המחיה של המאה העשרים, כגון פרטי וציבורי או יום ולילה, כבר אינם רלוונטיים לאורחות החיים כיום.

מה שמוצע הוא לפתח את המרחב הדירתי סביב שלושה מרחבי מחיה: ריכוז, תחזוקה ושעשוע. חללי הפנים נוצרים מתוך אובייקטים אשר תומכים בצרכים בסיסיים ובמצבי חיים. הם מוגדרים על-פי תכונותיהם, ומכילים בצורות שונות את הפעולות עצמן.

מרחב הריכוז: חללים מבודדים המעודדים התמקדות ברגע נתון ובפעולה ספציפית. המרחב מצריך מעבר, הן פיזי והן מנטלי, מפעולה אחת אל האחרת. זהו מרחב שעובד על ורטיקליות – ציר תנועה שמקיף את הפונקציות מנתק אותן זו מזו, או ממרחבים אחרים סמוכים.
מרחב התחזוקה: תאים מאחסנים אשר מכילים את הפעולות, ונותנים מענה מהיר על צרכים. כמו כן תאים היוצרים הפרדות – בפנים הדירה או בין יחידות דיור שונות.
מרחב השעשוע: שילוב של נפחים, משטחים, מסגרות ורצועות, אשר משתלבים זה בזה ומייצרים דינאמיות בין הפעולות. מעצם היותו מרחב של חוסר מחויבות, גם הגדרתו הנפחית היא פחות מחייבת וניתנת לשינוי לפי אובייקט הפעולה המונח עליו או בתוכו.

המרחבים מתפקדים כאובייקטים בחלל, ומיקומם נובע מתוך התאמה למודולים, ומתוך צרכי הדייר והגדרת יחידת הדיור הספציפית שלו.

שלב רביעי – יצירת מפרידים בין פנים לפנים ובין פנים לחוץ. זוהי מערכת של אלמנטים דו-ממדיים המחליפים את הקירות כפי שאנו מכירים אותם. מעצם הרעיון שפנים קודם לחוץ, והאובייקטים היומיומיים קודמים לאלמנטים אדריכליים, כך משתנה ומתהפך בהתאם הסדר הקיים ביצירת המבנה: רעיון ההפרדה לשם הפרדה, מגיע בשיטה החדשה כשלב אחרון, לעומת קיומו הנוכחי כשלב ראשון ובסיסי ליצירת חלוקת פנים.

דירות חדשות, בניינים חדשים 

ההרכב של  יחידות הדיור נקבע על פי מספר אלמנטים: מספר המודולים המרכיבים את הדירה, צירופי המודולים, מינון המרחבים השונים וסוגי הפעולות המוכלות בהם. מפגשי המרחבים מייצרים סיטואציות מגוונות ושילובים ייחודיים בין התפקודים והחומרים של כל אחד מהמרחבים. ישנו אפיון של סוגי משתמשים בהתאם לסוגי הדירות. כך לדוגמה, דירת יחיד, מורכבת מארבעה מודולים בלבד, ויש בה מינון גבוה יותר של מרחב השעשוע משני המרחבים האחרים. זאת כיוון שהיא מיועדת לאדם אחד ברוב שעות היום, שלרוב יהיה רווק צעיר, שיחפש חלל אינטימי שייתן מענה על צרכים של נוחות וחוסר מחויבות. מנגד, דירת המשפחה מורכבת מתשעה מודולים ונותנת דגש על מרחבי הריכוז, על-מנת לאפשר למספר אנשים לחוות את היחידה בו זמנים ללא תחושה של הפרעה זה לזה, ומתן מענה על צרכים עבור ילדים והורים יחד.

לסיכום, בתכנון מבנה השיכונים החדש ישנו אימוץ של רעיון האוניברסליות והתעשייתיות שבהשקפת האדריכלות המודרנית. אך במקביל, סתירת דפוס החשיבה של ה”טוהר” המודרניסטי – יצירת מעטפת בניין חדשה, אשר מתמזגת עם מערך האובייקטים, הנפחים והחומרים שנוצרים בחללי הפנים. החזית החדשה היא שיקוף של הפנים.

***פרויקט זה גובש במסגרת סטודיו פרויקט גמר בהנחייתו של יואב מאירי במחלקה לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי לעיצוב (ׂHIT) בחולון.