המרחבים הציבוריים בפרבר הישראלי | 2# מושג המרחב הציבורי וטיפולוגיית הפארק המרכזי

הבסיס להבנת המרחבים הציבוריים בפרבר הישראלי, הוא הבנת ‘המרחב הציבורי’ – רעיון שהתפתח בעיר המערבית של המאה ה-19 ואומץ ביתר שאת בתכנון המודל הפרברי המורכב ברובו משטחים פתוחים, היוצרים צורת יישוב מרווחת וטובלת בירק ותורמים להבטחה לחיים ביישוב בטוח ופסטורלי. איך מבינים כיום את מושג ‘המרחב הציבורי’ ומהם האתגרים העומדים בפניו? מה מאפיין את תכנון המרחב הציבורי בפרברים בארץ?

ברשימה הקודמת עסקנו בפירבור כתופעה עולמית שיש לה ביטוי מקומי מובהק.¹ על מנת להבין את המרחב הציבורי בפרבר, חשוב להכיר את ההגדרות הקיימות של המרחב הציבורי והפארק המרכזי כטיפולוגיה של מרחב ציבורי. בהמשך להגדרות אלו אעמוד על טיבו של המרחב הציבורי בפרבר הישראלי.

מהו ‘המרחב הציבורי’?

המושג “ציבורי” משמעו של הציבור ומיועד לשימושו, קשור לציבור ומתייחס אליו. ‘המרחב הציבורי’ הוא קטגוריה שהתפתחה בראשיתה בעיר המערבית, בזיקה לתהליכי העיור המואצים במאה ב-19 שהעצימו בעיות סביבתיות של צפיפות, תחלואה, זיהום ותברואה, ויצרו צורך הולך וגובר בהקצאת משאבי קרקע לפארקים בעיר. הפיתוח הנופי המוקדם של פארקים ציבוריים בארצות הברית ובאנגליה חיזק בקרב המתכננים את האמונה כי קיומם של מרחבים ציבוריים מבטיח את הבריאות הנפשית והפיזית של תושבי העיר.

באופן כללי המשמעויות והשימושים למושג ‘מרחב ציבורי’ הם רבים, הן בקני המידה והן ברמות ההבנה. אדריכלי נוף ומעצבים אורבניים מתייחסים אליו כמרחב פיזי (Public Space) מקנה המידה המצומצם של רחוב, כיכר עירונית ופארק לשכונה, עיר ומדינה, ואילו סוציולוגים אורבניים מתייחסים אליו בהקשר דינמיקות חברתיות, מה שמכונה “הספירה הציבורית” (Public Sphere) הכוללת את המדיה, האינטרנט, הממשל המקומי והארצי ואף גופי ממשל בין-מדינתיים. במישור התכנוני, המרחב הציבורי בגלגולו הנוכחי מוגדר כמרחב פתוח לציבור שמנוהל על ידי העירייה או המדינה ונגיש לכל קבוצות האוכלוסייה. כמרחב הנמצא ברשות הריבון, ניהולו, מיקומו ותכנונו הפיזי משקפים את הארגון הפוליטי-חברתי, חלוקת המשאבים ויחסי הכוח בעיר.²

בחינה עכשווית של המונח “מרחב ציבורי” כפי שהוא מוצג בספרות התיאורטית, מעלה מספר רעיונות מרכזיים המשמשים להגדרתו מהיבטים שונים:³

• אידיאל המרחב הציבורי הגדרה זו עוסקת ברעיון העומד בבסיס תפיסתו של המרחב הציבורי הדמוקרטי, כמרחב נגיש, בו המפגש עם האחר הוא תנאי הכרחי לקיומן של חברות ולערים העכשוויות.
• ציבוריות והספירה הציבורית המרחב של החברה האזרחית וחשיבותו כמורכב ממגוון פרספקטיבות.
• הסדר הציבורי הגדרת המשתמשים ‘הנורמלים’ ו’הרציונלים’ במרחב הציבורי, והתפיסה של הפרעה במרחב דרך פעולות רגולציה וביטחון.
• תפקיד המרחב הציבורי כמשרת מגוון פונקציות וצרכים ברמה הפוליטית, האזרחית, החברתית, התרבותית, הפיזית, הסביבתית והבריאותית של הפרט והחברה.

הגדרות עכשוויות של המרחב הציבורי מתייחסות לשחיקה באבחנה הבינרית שבין פרטי לציבורי ובין ממשי לוירטואלי, ומציגות מנעד של מרחבים ציבוריים המובחנים זה מזה על ידי נושאים של בעלות, שליטה ובקרה, גישה ושימוש. הזיקות והיחסים הדינמיים בין המרחב הציבורי הפיזי לספירה הציבורית נבחנים ונידונים מפריזמות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. תפיסה רווחת בקרב חוקרים כיום לגבי מערכת היחסים שבין המרחב הציבורי הפיזי לספירה הציבורית היא שהקשר בין המרחב הציבורי לבין הספירה הציבורית השתנה בעקבות עליית הטכנולוגיה, ונוצר פיצול בין החברותיות העירונית (Urban Sociability) והציבור הפוליטי (Political Public). המרחב הציבורי העכשווי נתפס, בשונה מבעבר,⁴ כאחד מתוך מגוון אתרים של התהוות אזרחית – כמרכיב אחד של הספירה הציבורית, אשר מהווה ביטוי פיזי שלה, ויש לו תפקיד חשוב בתמיכה בה.

אתגרים עכשוויים במרחב הציבורי: הפרטה, שחיקה פיזית, בקרה מוגברת ועליית החיים הציבוריים הוירטואליים

בקרב האקדמיה והפרקטיקה קיימת אמונה גוברת בכך שלמרות שהקהילות המודרניות אינן תלויות כבעבר בכיכר העיר או בפיאצה שיספקו להן צרכים ציבוריים בסיסיים, אספקת מרחב ציבורי איכותי נדרשת לטובת שמירה על הבריאות החברתית והפסיכולוגית של הציבור. אך למרות העניין המחודש בקרב רשויות בפיתוח המרחב הציבורי, המתבטא בהפצעתן של טיפולוגיות חדשות של מרחבים ציבוריים ברחבי העולם והתאמתן מחדש של טיפולוגיות ישנות, חוקרים טוענים כי מגוון הפונקציות של החיים הציבוריים שהמרחב הציבורי ממלא הולך ופוחת. המרחב הציבורי כיום הוא שטח שנוי במחלוקת בין קבוצות שונות, בין פרטי לציבורי ובין הרשות המפקחת לאזרחים, וכתוצאה מכך חלק ניכר מהמרחבים הציבוריים הופכים לסביבות מבוקרות (Controlled environments) או מופרטות (Privatized environments), סובלים מהדרדרות והזנחה פיזית ושל השירותים והפעילויות (Neglected space), ובנוסף היבטים רבים של החיים הציבוריים והפוליטיים עברו למדיה החדשה ולמרחב הרשתי. אופי החיים הציבוריים במרחב משתנה ומידת “הציבוריות” שלו פוחתת – הפרדה וסינון של משתמשים ושל שימושים, פוגעת בהיותו של המרחב זירה של השתתפות והתנהגויות חברתיות ידידותיות בין קבוצות שונות, ומונעת מתנועות חברתיות ופוליטיות להתכנס ולמחות במרחב. לאור זאת חוקרים מסכימים שכיום, היבטי נגישות ושימוש הם אמצעים מרכזיים להגדרה והערכה של מרחבים ציבוריים.⁵

טיפולוגיית הפארק המרכזי

בספרות העוסקת בעיצוב העירוני של המרחב הציבורי העכשווי, כמו גם במדריכי תכנון פרקטיים המרחב הציבורי מסווג לרוב על ידי טיפולוגיה פיזית ופונקציה. קאר מזהה על בסיס מרחבים ציבוריים בארה”ב, את הפארק הציבורי המרכזי (Public park) כטיפולוגיה עכשווית של מרחב ציבורי עירוני ומאפיין אותו כ”שטח פתוח המפותח ומנוהל כחלק ממערכת השטחים הציבוריים הפתוחים בעיר; שטח פתוח בעל חשיבות כלל עירונית; ממוקם בדרך כלל במרכז העיר; בדרך כלל גדול מפארק שכונתי”.⁶ כרמונה מציע טיפולוגיה מורכבת יותר המתבססת על שילוב בין תפיסה, פונקציה ובעלות, היבטים המשפיעים ישירות על ניהול המרחב. הפארק מסווג תחת מרחבים “חיוביים” ומוגדר כ”מרחב ציבורי פתוח, מנוהל, בדרך כלל ירוק, פתוח לכל ומתאפיין בשימוש של מגוון משתמשים וקבוצות, לעיתים מוגבל בשעות הפתיחה שלו”.⁷

פארקים ציבוריים גדולים נחשבים לעמוד השדרה של מערכות השטחים הפתוחים העירוניים, והן מאפשרים לציבור להתכנס, להירגע, להשתתף בפעילויות שונות ולפגוש תושבים משכונתם בכל יום.⁸ במקרים רבים, הפארק הציבורי ממוקם במרכז העיר או היישוב. שלל מתקנים ומוקדי משיכה בסמוך למוסדות ציבור ומרכזי מסחר הופכים את הפארק וסביבתו לעוגן עירוני ולנקודת ציון מרחבית, המושכת אליה אוכלוסיות מכל רחבי העיר והאזור. הממשק בין המרחב הציבורי לבין מבני ציבור ומסחר, תורם לכלכלה ולתיירות בעיר. הודות לשטחם הגדול הם מאפשרים חלוקה למספר אזורים תפקודיים, שבכל אחד מהם מוקדי עניין ואזורי שהות. מגוון הסביבות והמתקנים לילדים ולמבוגרים תורמים לחוויית שימוש מעוררת עניין ורב-גילאית. גישת המרכוז מבקשת ליצור מרחב השייך לכולם, המציע חוויות שימוש שונות שמתאימות למגוון אוכלוסיות, תרבויות וגילאים. זוהי גישה צנטרליסטית המשתמשת בנוף כאמצעי ליצירה של מוקד המקשר בין אזורים שונים בעיר. כמו כן, ריכוז השטחים הציבוריים מקל על הרשות בהיבטי תחזוקה, ניהול ופיקוח. במישור התכנוני, החיסרון המרכזי של גישה זו הוא אפשרות צמיחה מוגבלת, ובמישור הגיאוגרפי – הריחוק והבידול מסביבות המגורים והתעסוקה. מבחינה חברתית, גישת המרכוז, המפגישה קבוצות חברתיות שונות, עשויה לסייע ללכידות חברתית של כלל תושבי המקום ובה בעת לעורר קונפליקטים.⁹

בישראל, קיימת מודעות גבוהה לחשיבותם של הגנים והפארקים בעיר: הם נתפסים כמרחבי מפגש בין התושב לסביבה, לטבע ולקהילה, ולרוב הרשויות משקיעות הון רב בתחזוקה שלהם. גישה זו שעליה אמון בדרך כלל גורם תכנוני אחד, מבטיחה לרוב שימוש בשפה אחידה המבדלת את השטח הציבורי המרכזי ממרחבים אחרים והופכת אותו לנקודת ציון בעלת זהות ייחודית. יישום הגישה בישראל מתבטא בעיצוב של טבע מלאכותי מהונדס בקפידה בשילוב רחבות משחק ופעילויות ספורט.

ומה בפרבר בישראל?

מאפיין מרכזי של מערכות שטחים פתוחים ביישובים פרבריים או כפריים בישראל – יישובים קהילתיים, קיבוצים או מושבים, הוא תכנון מרחב ציבורי מרכזי, בדרך כלל בדמות פארק רחב ידיים. באופן כללי מערכת השטחים הפתוחים ביישוב הפרברי, בייחוד ביישובים הקהילתיים, מתאפיינת באספקת שטחים נרחבת של מרחבים ציבוריים ביישוב פר נפש (בהתאם לתקני ההקצאות הממשלתיים האחידים לשטחים ציבורים פתוחים, שאינם קונטקסטואליים),¹⁰ ביחס גבוה בהרבה מההקצאה ביישובים עירוניים. במקרים רבים נוצר עודף שטחים ציבוריים חסרי איכות, נוחות וייחוד, ועל כן הופכים חסרי משמעות שימושית לציבור. מאידך, נמצא כי שטחים פתוחים חשובים לתושבים גם אם הם אינם משתמשים בהם – ריבוי שטחים פתוחים ותחזוקתם מהווה סמל סטטוס חברתי וכלכלי.¹¹

היסטורית, המושבות, המושבים והקיבוצים, תוכננו כיחידות יצרניות עצמאיות בהן מערכת השטחים הפתוחים סבבה בעיקר את היצרני והפרקטי, לצד תכנון שטח ציבורי פתוח מרכזי שסביבו מוסדות הציבור.¹² בקיבוץ, החל משנות השלושים, התפתח דגם חדש וייחודי של גן ציבורי המשכי ורציף המהווה ביטוי פיזי אידיאולוגי של ערכי השיתוף והשוויון באמצעות אחידות בתכנון המרחבים, הדרכים והנטיעות.¹³ לעומת ההתיישבות העובדת, הדגם המוקדם של הפרבר העירוני בישראל, שאפיין שכונות “מחוץ לחומות” בתל אביב ובירושלים בתחילת המאה ה-20, תוכנן כ’פרבר גנים’ מודרני בהשפעת רעיונותיו של הווארד, כתגובה לצפיפות והתנאים התברואתיים הירודים בערים. סביב כל בית תוכננה גינה והוקצו שטחים נרחבים לגנים ציבוריים. ¹⁴

החל משנות ה-70 ואילך החלה הקמתם של היישובים הקהילתיים והעיירות הבדואיות שתוכננו בהשפעת פרברי המערב של אחרי מלחמת העולם השנייה בצפיפות נמוכה, כשהבית הפרטי והרכב בראש ההיררכיה התכנונית ובמבנה פנימי של אשכולות מגורים אוטונומיים בהם רחובות ללא מוצא, ותוך הקצאה נדיבה של שטחים לגנים ציבוריים. המערכת הנופית של היישוב הקהילתי היא “בין כפר לפרבר” – מבוססת מחד על מירכוז ופיתוח פארק מרכזי, ומאידך על ביזור של גינות כיס בתוך השכונות ובתפרים ביניהן.¹⁵ מאז ועד היום, מערכות שטחים פתוחים ביישובים ושכונות פרבריות מתוכננים בצורה זו – יישובים קהילתיים חדשים, שכונות פרבריות בשולי הערים והרחבות של קיבוצים ומושבים. כיום פיתוח פרברי חדש על ידי המדינה מתרכז בעיקר בפריפריה ומעבר לקו הירוק, והקצאת שטחים ציבוריים פתוחים נעשית בצורה דומה, גם מסיבות אידאולוגיות.

פערי המחקר בישראל

חקר וניתוח מערכות שטחים פתוחים בסביבות מגורים בישראל, נערכו בעיקר בקונטקסט עירוני. מחקרים מתחום התכנון עסקו בהערכה איכותית של מערכת השטחים הפתוחים בעיר במטרה להמליץ על תכנון ועיצוב תואמי צרכי תושבים. מחקרים מתחום הקלימטולוגיה היישומית, עסקו בדגימת תנאי מיקרו אקלים בשטחים הפתוחים בעיר, כגורם המשפיע על מידת ועצימות הפעילות האנושית בשטחים הפתוחים. זאת, במטרה להמליץ על עיצוב פיזי שישפר נוחות אקלימית. במחקר שערכו רופא, פיירשטיין וזרחין על שכונות מגורים במישור החוף ובנגב, נמצא כי המרחבים הציבוריים בשכונות מגורים באזור הדרום לא סובלים מחוסרים כמותיים, אלא מחוסרים איכותיים, ביחס לשטחים ציבוריים פתוחים בשכונות במישור החוף. הם קוראים לעדכון כללי ההקצאה לפי הקשר אורבני, טיפולוגיית הבינוי, גודל היישוב ותנאי האקלים, בייחוד על רקע העובדה שההקצאה כיום לנפש גדלה ככל שצפיפות היישוב נמוכה. ¹⁶

ישנו פער מחקרי ביחס למערכות השטחים הפתוחים בישראל ביישובים שאינם עירוניים, בכלל זה היישובים הפרבריים והיישובים הערביים והבדואיים.¹⁷ ברשימה הבאה, אסקור את המרחבים הציבוריים ביישוב מיתר שבנגב.