“סלאח, פה זה ארץ ישראל” מחשבות לאחר צפייה

הסרט הדוקומנטרי שזוכה לשבחים חושף את הפרוטוקולים והתוכנית הסדורה של יישוב עולים יוצאי מדינות צפון אפריקה בעיירות הפיתוח ובכך חשיבותו. אך האם זו הדרך היחידה להסתכל על אותן עיירות שקובצו תחת השם “עיירות פיתוח” למרות השוני התכנוני שלהן אז והיום? יוליה פורשיק שגדלה באחת מן העיירות בוחנת את מושגי היסוד מנקודת מוצא תכנונית.

בסרטו האחרון “סלאח, פה זה ארץ ישראל” (בתרגום לאנגלית: (The Ancestral sin) מציג הבמאי הדוקומנטרי יליד ירוחם דוד דרעי יחד עם רותי יובל ודורון גלעזר את מה שלדבריהם הוא הנרטיב הלא מסופר של עיירות הפיתוח בישראל (גילוי נאות, גם הוריי עם עלייתם מברית המועצות לשעבר עד לאחרונה התגוררו בקרית גת ושם גדלתי). “יש סיפור ענקי שפשוט מרחף מעל החיים שלנו ושל כל האנשים כאן…שלא סופר”  אומר דרעי בתחילת הסרט רגע לפני שיוצרי הסרט יחד עם אנשי אקדמיה חושפים פרוטוקולים ומסמכי מדיניות משנות החמישים המצביעים על מערך מוסדי מאורגן שעיקרו היה פיזור אוכלוסין וכיבוש הקרקע ע”י יישוב של עולים מוחלשים יוצאי עדות המזרח והפעלת סנקציות ואלימות ממוסדת על מנת להשאירם שם. אין ספק כי חשיבות הסרט היא החשיפה ההיסטורית של מסמכי מדיניות המצביעים על מגמה סדורה של יישוב  והכוונה של עולים רבים יוצאי מדינות צפון אפריקה בעיירות הפיתוח תוך כדי נקיטת אפליה עדתית:

“החודשים האחרונים עלו 85 אלף מצפון אפריקה ו-85% מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה–נהריה, אלה הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה–נהריה), משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם, ואנו נשלח את הפולנים גם לזכרון יעקב, לבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת” ¹.

הסרט מבקש לספר את הסיפור של עיירות הפיתוח, ובשפה המקצועית התכנונית (New towns) דרך שיח עדתי- מרחבי מפוכח המבקש לבחון את מדיניות התכנון הישראלית ואת כוחה בעיצוב יחסי הכוחות הפיזיים והחברתיים. יוצרי הסרט בוחנים את סיפורן של עיירות הפיתוח דרך עיניהם של תושבי ירוחם, דור הוריו של דרעי שהגיעו במהלך שנות השישים ומצליבים את החומר שנאסף בארכיונים לסיפורם האישי. אך האם זהו סיפורן השלם של עיירות הפיתוח? מה הן עיירות הפיתוח? רשימה זו מבקשת לדון במספר מושגים שעולים בסרט מנקודת מוצא תכנונית ולאתגר את המסר של יוצריו.

האדריכל אריה שרון אחראי לתכנית המתאר הארצית הראשונה שפורסמה ב 1951, אשר התמקדה בין היתר בפיזור אוכלוסין. תמונה: Copyright © 2018 אוסף התצלומים הלאומי

מדיניות פיזור אוכלוסין

הסרט מתייחס אל הקמתן של “עיירות הפיתוח” ככלי לפיזור אוכלוסין, שנתפס כצעד הכרחי בעיני המדינה ממספר טעמים:  1. ליישב את הקרקעות שנוספו לשטחה של מדינת ישראל כדי למנוע את שיבת הפליטים הפלסטיניים 2. בעשור הראשון לאחר הקמת המדינה 80% מהתושבים כפי שמצוין בסרט התמקמו במרכזי הערים, בהתאם לאידאולוגיה הציונית החלוצית ותפיסות תכנון מודרניסטיות אשר הושפעה ממודל עיר הגנים, הקמה של יישובים חדשים נתפסה ככלי תכנוני עיקרי. מדיניות אכלוס לשם יצירת “אחיזה בקרקע” אינה ייחודית למדינת ישראל ואינה ייחודית להקמת הישובים במסגרת תכנית שרון בשנות החמישים. זוהי אסטרטגיה שמלווה את התכנון עד ימינו. כך למשל בשנת 1979 מקבלת ממשלת בגין יחד עם ההסתדרות הציונית את ההחלטה להקים 30 מצפים באזור הגליל כדי למנוע פלישה אפשרית של תושבי המדינות הסמוכות, בשנות התשעים, פותח ציר הגבעות במסגרתו הוקמו תשעה ישובים חדשים לאורך הקו הירוק  וכמובן תמ”א 35  תכנית המתארת הארצית  למדיניות פיזור יישובים עד שנת 2020.

האם דין ירוחם כדין אשדוד? – מהי עיירת פיתוח

בתודעה הישראלית הקולקטיבית “עיירת פיתוח” היא שם כללי למערך יישובים שהוקמו יש מאין במהלך שנות החמישים והשישים, מרוחקות ממרכזי הערים וממקורות תעסוקה ראויים, מקומות שהפכו בהמשך לאזורים מוכי עוני, אבטלה וייאוש. פרופ’ אלישע אפרת המרואיין בסרט מציין בספרו “עיירות הפיתוח בישראל” שיצא לאור ב 1987 כי “עיירות הפיתוח מעולם לא היוו קבוצה של יישובים….. המושג השתרש באמצע שנות החמישים אולם לא זכה למעמד רשמי…” אפרת ממשיך ומציין כי אותם ישובים חדשים שהוקמו לשם קליטת עלייה באזורי עדיפות פיתוח לאומיים, כלכליים וביטחוניים התפתחות מכמה צורות שונות: יישוב חדש אשר הוקם באתר שלא הייתה בו עיר בעבר; יישוב שהוקם על גבי תשתית קודמת מתקופת המנדט או על תשתית של יישוב ערבי; או יישוב שהוקם סמוך לתשתית קיימת. צורות יישובים אלו לצד ערים קיימות שקיבלו מעמד של עיירות פיתוח כמו באר שבע מהוות מגוון פיזי של יישובים שונים, כאשר לצורת היישוב הראשונית השפעה מכרעת על אופני ואופקי ההתפתחות בהמשך.

עיירות הפיתוח בעשורים לאחר הקמתן

סיפורן של “עיירות הפיתוח” אינו נעצר בשנות החמישים והשישים. ההכרה כי מדובר בישובים שונים  באה לידי ביטוי בפיתוח אפשרויות התעסוקה והתעשייה באזורים אלו, כאשר כל עיירה מנסה למנף את “היתרונות” היחסיים שלה. כך למשל אשדוד מטיבה להתפתח סביב הנמל, אשר הקמתו הותנתה בפיתוחה של העיר, התעשיין ישראל פולק משתכנע להקים את “תשלובת פולגת” בקריית גת (אשר השנה מלאו עשר שנים לסגירתה הסופית) לאחר שמתרשם מנכונות הנהגת העיר להתייצב לפגישה מוקדמת עמו. לאחר הקמת היישובים, כובד המשקל עבר אל הרשות המקומית אשר עשתה את מיטב יכולתה על מנת להתחרות על משאבים מצומצמים לטובת העיר, כאשר נקודת הפתיחה לרוב מוגבלת, הדבר נעשה ע”י משיכה של מקורות פרנסה, פנייה לאוכלוסייה חדשה ושיפור התשתיות הקיימות.משברי התעסוקה בעיירות הפיתוח המאפיינים את שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים צומחים על רקע תהליכי גלובליזציה ומעבר של הייצור למדינות הדרום הגלובלי, ומאפיינות את סדר היום הנאו- ליברלי שנוקטת המדינה, כאשר הראשונים להיפגע הן כלל האוכלוסיות החלשות.

האם כל עיירות הפיתוח דומות זו לזו? רחוב בשדרות 1965. תמונה: Copyright © 2018 אוסף התצלומים הלאומי

מה סיפורן של העליות המאוחרות יותר בעיירות הפיתוח? ילדים עולים במרכז הקליטה בקרית גת 1985. תמונה: Copyright © 2018 אוסף התצלומים הלאומי

תפקיד המתכנן

הסרט במובנים רבים אינו סיפור על העולים בעיירות הפיתוח אלא כתב אישום כנגד מוסדות התכנון. לצד שורה של אנשי אקדמיה מוערכים, מרואיין בסרט פרופסור אלישע אפרת שהלך לעולמו בשנה שעברה, הנושא על כתפיו את תפקיד שליחו של הממסד. אחת מנקודות השיא בסרט היא כאשר אלישע פונה לדרעי ואומר “אתה לא יודע עם מי אתה מדבר”. בהמשך מסביר אלישע שהקמת יישובי הפיתוח הייתה “צירוף מושלם של כוכבים”.  בעודו מתייחס לנקודת המוצא התכנונית הוא מדגיש כי שילוב של קרקעות זמינות, אוכלוסייה מוחלשת והגירה המונית היוו את התנאים המיטביים בקידום תכנית זו. קל לנוע באי נוחות למשמע דבריו. אך בחינה של אמירה זו מנקודת מוצא תכנונית תגלה כי לא הרבה השתנה. גם כיום, חצי מאה לאחר מכן, עדיין מתמודדת החברה הישראלית עם אתגרים אלו של מגורים, תעסוקה וחלוקת משאבים. הסרט מדגיש את כוחו של המתכנן בעיצוב סדר יום מרחבי וחברתי, אך בלי משים מטיל עליו את מלוא כובד האחריות לעתיד לבוא ובכך חוטא ומפשיט מכל אפשרות לשינוי את הסוכנים החברתיים והאוכלוסייה הפועלים בשטח. האם אכן המתכנן והממסד הם האחראים הבלעדיים בכל מה שהתרחש ומתרחש בעיירות הפיתוח? האם נכון לכנותם עיירות פיתוח? חלק גדול מעיירות אלו אכן מתפתח ומשגשג.

עתידן של עיירות הפיתוח

על אף שהסרט חושף בצורה חלקית את המניעים והכלים שהופעלו בעיצוב המדיניות האזורית הישראלית, כאשר הקמת עיירות הפיתוח הוא פרק במדיניות זו, יוצרי הסרט נמנעים מבחינה עכשווית של ערים אלו. סיפורן של עיירות הפיתוח, או של כל עיר לגופה ראוי שייבחן מחדש. מה תפקידן היום? ניתן לטעון כי הן מילאו את “ייעודן”: קליטת עלייה בשנות החמישים והשישים ובשנות התשעים; האם עיירות הפיתוח עדיין משמרות היררכיה מעמדית על בסיס אתני? כפי שטוענים יוצרי הסרט. השאלה מה תפקידן של “עיירות הפיתוח” בישראל של 2017 ובעשורים הבאים, נותרת פתוחה ו”האיומים” שהתוו את הקמתן אינם עדכניים עוד. הסרט מאפשר צוהר להליכי קבלת ההחלטות שאת  השפעותיהן ניתן לזהות עד היום, אך לא ניתן טעון כי מדובר בביוגרפיה השלמה של עיירות הפיתוח מאחר והיא עדיין נכתבת, ותלויה בנו, בכל מי שמעצב את השדה התכנוני אבל לא פחות מכך בתושבים שחיים במרחבים הללו.