רונן בן-אריהד”ר מיקי כץ היא חוקרת תרבות בתחומי מגדר ואתיקה, סופרת ועורכת. בספרה החדש, “שלושה גברים, שלוש ערים – תל-אביב, איסטנבול, לונדון”, היא חוקרת, בעזרת התחקות אחר שלוש דמויות ספרותיות, מהם חיים עירוניים ואילו יחסים מתקיימים בין ערים לבין אלה המתגוררים בהן. זהו ספרה השלישי, וקדמו לו “בנות העיר הגדולה: סקס, רומנטיקה ופמיניזם”, ו-“מוזה במטבח: נשים כותבות על אוכל ואהבה”. בראיון איתה, היא מספרת על מה ניתן ללמוד על ערים ועירוניות מקריאה ספרותית של ערים, וכיצד היבטים מהותיים של העיר משתקפים בספרות.
ראשית, האם תוכלי לספר על הבחירה בשלוש הערים הספציפיות שבהן עוסק הספר (או אולי בשלושת הגברים הספציפיים)? מה הביא אותך לבחירה בהן (או בהם)?
תל-אביב, איסטנבול ולונדון – הערים שבהן עוסק ספר זה לא נבחרו באורח מודע. ביקשתי לכתוב ספר שיתמקד ביחסי האדם וסביבתו ובצורה ממוקדת יותר: ביחסים שבין האדם לבין העיר שבה הוא מתגורר. מכיוון שהתכנית היתה להתבסס על דמויות מתוך רומן, מיד עלו במחשבתי שלושת הספרים: ‘סוף דבר” המתרחש בתל-אביב, “מוזיאון התמימות” המתרחש באיסטנבול ו”שבת” שגיבורו מתגורר בלונדון, שלוש יצירות שהכרתי ואהבתי עוד טרם החלטתי לכתוב את הספר אודות גיבוריהן.
בנוסף, במקרה או שלא במקרה וכדרכם של “צירופי מקרים” – ערים אלה תופסות מקום מיוחד בלבי. תל-אביב היא מקום מגורי בשמונה עשרה השנים האחרונות ואיני רואה את עצמי מתגוררת בשום מקום אחר. באיסטנבול ביקרתי כמה וכמה פעמים ומאד אהבתי את אופיה המיוחד, מה גם שבביקורי האחרון, שהתרחש בד בבד עם כתיבת ספרי – הקפדתי לפקוד את מוזיאון התמימות עצמו, המקום שהקים אורחאן פאמוק, מחבר הספר “מוזיאון התמימות”, ובעקבות ביקור זה התעצמה חווייתי כתיירת בעיר והתעשרה במימד נוסף. גם בלונדון ביקרתי כמה וכמה פעמים, כולל בנסיעה הראשונה שלי לחו”ל, חוויה אותה תיארתי בגוף ראשון בספר זה. כמו כן, מכיוון שיש לי חברים בעיר זו המוכנים תמיד להקצות לי חדר במעונם, אני שוהה שם לעתים, פעמים רבות לצורך מה שאני מכנה בשם חופשת כתיבה.
עוד אוסיף ואומר כי שלושת הסופרים שאת יצירותיהם אני מנתחת כאן זכו להכרה ולהוקרה רבה. יעקב שבתאי זכה בשני פרסים על מחזותיו ובפרס ברנשטיין על פועלו הספרותי, והקהילה הספרותית בישראל הועידה לו מקום של כבוד בפסגת הסיפורת הישראלית. איאן מקיואן זכה בפרס מאן בוקר בשנת 1988 על ספרו אמסטרדם ובפרס ירושלים בשנת 2011. אורהאן פאמוק זכה בפרס נובל לספרות בשנת 2006. זאת, נוסף על היותם סופרים האהובים עלי באופן אישי.
בספר את מציעה ללמוד על ערים ועל היחסים שבין ערים ואנשים, באמצעות קריאה ברומנים המתרחשים בערים, ושערים תופסות בהם מקום משמעותי. מהי לדעתך התרומה של קריאה ספרותית של ערים? במה קריאה כזו מוסיפה על תחומי מחקר אחרים של ערים ועירוניות?
אני מוצאת כי קריאה ספרותית של ערים, כגון זו המובאת בספרי, עשויה לתרום רבות לתחום החקר העוסק בגיאוגרפיה וסביבת האדם. תחום זה העוסק בין השאר בחקר אורח החיים האורבני ובהיבטים השונים של החיים העירוניים והשפעתם על איכות חייהם של תושבי הערים, שם לו למטרה, בין השאר, לבחון את צרכיהם של תושבי הערים, למצוא דרכים להתגבר על מפגעים עירוניים כגון מפגעי רעש, צפיפות וזיהום אוויר ולפעול למען רווחתם של דיירי הערים.
קריאה ספרותית של ערים, ביצירות שבהן הדגש הוא על חייו של האדם המתגורר בעיר, על שלל תשוקותיו, כמיהותיו, פחדיו ותקוותיו, עשויה להעשיר את התפיסה הכוללת של החיים העירוניים. קריאה כזו עשויה לדייק את מושג האדם העירוני ולהעשיר את המידע אודותיו, כולל הדרכים הרבות והשונות שבהן הוא חווה את עירו. היכרות זו עם האדם העירוני עשויה ואולי אף חייבת להיות נר לרגליהם של כל העוסקים בנושאי התכנון העירוני: מהנדסי ערים, אדריכלים ומתווי מדיניות הפיתוח העירונית.
בהמשך לשאלה הקודמת, מה אנחנו לומדים מהקריאה בספרים האלה, על הערים הספציפיות האלה, ועל ערים בכלל?
אני דנה בערים מתוך עולמם של גיבורי הרומן שמעשיר את האופן שבו אנו תופסים את החיים העירוניים בכל אחת מן הערים הנדונות:
מאיר התל-אביבי מצטייר כאיש של הרגלים, חששן וסגפני למדי. בתל אביב של מאיר, ובל נשכח שזוהי תל-אביב של לפני כחמישה עשורים, אין תרבות מפותחת של ישיבה בבתי קפה או בבארים, לפחות לא בסביבתו של מאיר. מאיר מעדיף לסעוד את ארוחותיו במטבחה הצנוע של אמו וכשהוא נאלץ לסעוד במסעדה, הוא בולע את ארוחותיו בבהילות כמי שאינו רגיל לסצינה זו של “אכילה בחוץ”. ניתן לומר כי תל-אביב, כפי שמאיר תופס אותה, היא מקום שהחיים מתנהלים בו בצניעות.
לעומתו, קמאל האיסטנבולי מספר על עיר שופעת הנאות המגרות את כל החושים; הוא אינו שבע ממראה הבוספורוס המשנה את פניו בכל אחת מעונות השנה, הוא מאזין למוזיקה הבוקעת מן המסעדות המרובות הפזורות בעיר ונהנה מארוחות הפאר המוגשות בהן המלוות במופעי שירה ומחול. מדבריו אנו למדים גם על הקיטוב החד בין בני המעמדות השונים החיים בעיר, כאשר מצד אחד אנו מכירים את קמאל ואת בני משפחתו הפריבילגים הנהנים מכל הטוב שהעיר מציעה לבעלי האמצעים, ומצד שני מוזכרות שוב ושוב הסמטאות הנידחות והמזוהמות שבהן חיים בני המעמדות הנמוכים בעוני ובניוון.
לונדון, המוצגת בפנינו מתוך תודעתו של ד”ר הנרי פרון, היא עיר שבעיניו היא כתר התכנון העירוני, הפונקציונלי והאסתטי כאחד. ההתפעלות העצומה של הנרי מן העיר שבה הוא חי מאז ומתמיד, ניכרת בכל אחד מדפי הספר ושיאה בתיאור הכיכר המהודרת שבה נטוע ביתו – כיכר רחבה, יפהפיה, בנויה בסימטריה נעימה לעין והיא מעידה על העידון הרב שמשדרת עיר זו. עם זאת, גם הנרי, השייך למעמד של המצליחים והמכובדים, נאלץ לבסוף להכיר מקרוב את עולמם של מי שגורלם לא שפר עליהם והם חווים את לונדון כמקום אלים ומדכא.
בסוגיית הקריאה בטקסטים ספרותיים והרלוונטיות של הטקסטים הללו לגבי יכולת ההבנה העכשווית שלנו של ערים ושל עירוניות, ברצוני להשיב תשובה רחבה, המתייחסת לעצם הרלוונטיות של הסקת מסקנות על העולם מתוך קריאה ביצירות ספרות. התהליך של עיבוד הסיפור, תוך הצבעה על התובנות הנובעות ממנו והשלכתן של התובנות הללו על “החיים עצמם”, הינו הליך מקובל הן בקרב פרשני ספרות והן בקרב אנשי מקצוע מתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הפילוסופיה ועוד. אנשי הגות וחוקרים מתחומים שונים, מצביעים על הקשרים המורכבים המתקיימים בין עולם הדמיון לעולם הממשי ועל ההשפעות ההדדיות המתקיימות ביניהם. כדוגמא אחת מני רבות, אביא את דבריה של מרתה נוסבאום, פילוסופית יהודיה אמריקאית העוסקת, בין השאר, בפילוסופיה פוליטית ובפילוסופיה של המוסר. נוסבאום מדברת על הצורך בשילוב של לימודי ספרות במערכת השעות של כל מי שעתיד להיות עורך דין, שופט, כלכלן או פוליטיקאי, ואני מוסיפה במאמר מוסגר – גם של אדריכל, מתכנן ערים וכל מי שמופקד על תכנון וביצוע של תוכניות עירוניות.
לדבריה, כל מי שבידיו הכוח להחליט על חייהם של בני אדם, מן ההכרח שיכיר את עולם הדמיון הספרותי. זאת משום שהדמיון היצירתי הינו מרכיב הכרחי של עמדה אתית, האמורה להיות נר לרגליהם של מי שבידם הכוח לחרוץ גורלות: ראשי מערכת המשפט, כלכלנים בכירים ופוליטיקאים (ברמה הארצית וברמה המקומית). קריאה כזו תחזק בקרב מקבלי ההחלטות את הקשב ואת יכולת ההזדהות עם צרכיהם של בני אדם ועם מניעיהם.
אחד הנושאים שאת דנה בהם בספר, הוא היחס האמביוולנטי למקום של אחרות ושל אחרים בערים. מצד אחד, קיומם של אחרים בעיר הוא מרכיב מהותי שלה, ומצד שני, נדמה שהגברים שבהם את דנה חשים חוסר נוחות ביחס לאחרים בעירם, עד כדי כך שניתן לשאול האם קיים פער כלשהו בין העיר “שלהם” לבין העיר הממשית. האם תוכלי בבקשה להרחיב על כך? האם למעשה תמיד יהיה מדובר בערים שונות?
לא בכדי קיבלה סוגיית ה”אחר” מקום מרכזי בתהליך הניתוח והפרשנות של מרקם החיים האורבניים כפי שהוא מתגלם במערך היחסים המורכב בין הדמויות הראשיות ביצירות שנבחרו כאן, לבין מי שמגלמים בעיניהן את “האחרים” העירוניים. זאת משום שלטעמי, לא ניתן לדבר על מכלול היחסים בין האדם לבין המקום שבו מתנהלים חייו, גם אם בניתוח טקסטים ספרותיים עסקינן, בלי לדבר על פוליטיקה. הרי המרחבים שבהם אנו, ואף הגיבורים הספרותיים, מנהלים את חיינו/חייהם, הם למעשה טריטוריות, וטריטוריה היא כמעט תמיד אזור תַחום, הנתון לשלטונה של ישות ריבונית כלשהי. כדי להרחיב ולהעמיק את הדיון בהיבט זה של חיי הגיבורים, בחרתי להיעזר בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית ככלי פרשני שלא רק שאינו מתעלם מן המערך המורכב של היחסים בין כל אחת מן הדמויות הראשיות לבין האחרים של עירה, כי אם מעמיד במרכז הדיון מערך יחסים מורכב זה.
ואכן, בכל אחת מן היצירות מתחולל לפחות מפגש אחד ולעתים אף יותר, בין הדמות הראשית, המשתייכת למעמד הבינוני-גבוה, במקרה של מאיר התל אביבי, ואף למעמד גבוה ביותר כמו במקרה של קמאל האיסטנבולי וד”ר פרון הלונדוני, עם מי שנמנה עם בני המעמד הנמוך או עם מי שנתפס על ידם כ”אחר”. כל אחד מן הגברים הללו מפגין יחס שונה לאותם אחרים. מאיר מפגין חוסר רצון מופגן להתקרב לאחרים הללו, להכיר אותם או אפילו לשהות במחיצתם. המפגש עם “המוביל התורכי” מציג את מאיר כמי שמצד אחד נרתע מדמותו של המוביל, המסמלת בעיניו את כל ה”אחרים” העירוניים, ומצד שני יש בו איזו הערצה מסוימת להתנהלות החופשית שלו ושל בני מעמדו במרחב העירוני, כביכול – הרחוב העירוני שייך להם. יחס זה של מאיר לאחרים, וביחוד רתיעה הגובלת בפחד מהימצאות בחברתם, אינו משתנה לאורך כל היצירה ומבחינה זו דמותו של מאיר אינה עוברת כל שינוי.
אצל קמאל היחס לאחרים מורכב יותר. בהיותו בן לתעשיין ויורש של מפעל רווחי המצוי בעיר, הוא חי חיים נטולי דאגות. על כן נדמה כי הוא אינו יכול לזהות עוני, כאב ויאוש במקום שבו הם נמצאים. הסמטאות הדלות שהוא עובר בהן בדרכו לפגוש את אהובתו (שאף היא, אגב, שייכת לבני המעמד הנמוך), מצטיירות מבעד לחלונות הרכב המהודר כמקומות מסתוריים עוטי סוד כשהריחות הרעים והפחד המחלחל אינם נוגעים בו באמת. אף שהוא מאוהב בפוסין, קרובת משפחתו הרחוקה שהיא כאמור בת למעמד נמוך, מה שגרם מלכתחילה לפירוד ביניהם ולמעשה לטרגדיה של חייו, הוא אינו מרבה לתת את הדעת על מרכיב זה של החיים ומתמקד בסיפור האהבה הנואש שלו לאשה זו שכביכול רק במקרה היא אינה שייכת לחוג החברתי שלו ושל בני משפחתו.
היחידי שבאמת עובר תהליך של שינוי ביחס לאחרים הוא הנרי פרון, שבעקבות מפגש אלים עם חבורת פושעים, לומד להכיר מקרוב את המנהיג של חבורה זו ולקראת סוף היצירה, כאקט של חמלה, הוא בוחר לנתח אותו ולנסות לשפר את איכות חייו שנפגמה עקב מחלה ניוונית שלא אובחנה.
האם ניתן ללמוד מכך משהו לגבי האפשרות לשינוי ביחס לאחר? אולי משהו לגבי התנאים שבהם זה יכול לקרות?
שאלת האחרות ויחסם של תושבי הערים הוותיקים והפריבילגים אל מי שהיגרו לערים בשל מצוקה כלשהי (עוני, מלחמות, רדיפות גזעניות), או גם אל בני הדור השני והשלישי של אותם מהגרים, היא סוגיה כבדת משקל. אני אתייחס כאן לסוגיה זו כפי שהיא באה לידי ביטוי בעירי – תל אביב, ואומר כי היחס אל האחרים העירוניים תלוי בכמה משתנים: ראשית – המדיניות העירונית. כאשר העיר מאפשרת לתלמידים בני מהגרים ללמוד בבית ספר עירוני, יחד עם ילדי “ותיקים” כפי שנהוג בבית הספר היסודי ע.ש. ביאליק, נוצרת אינטגרציה בין שתי האוכלוסיות והדבר מהווה פתח לשבירת מחסומי הזרות ולהתקבלותם של הזרים. אולם, האחרים העירוניים אינם מוגבלים רק למהגרים ויש בעיר אוכלוסיות נוספות הסובלות מחוסר במשאבים. גם ניסיונות האינטגרציה לא תמיד נחלו הצלחה. על כן, גם מדיניות מוכוונת מלמעלה אינה מבטיחה בהכרח את צמצום הפערים ואת שינוי היחס של תושבי העיר הפריבילגים אל האחרים.
בנוסף, הדבר תלוי כמובן באופי ובפתיחות של כל אחד ואחת מתושבי העיר ובנכונות ליצור מגע עם אוכלוסיות זרות, ומנגד, מי שרכש בילדותו השקפת עולם בדלנית והטמיע אותה, עשוי להתקשות לעשות כן. אסייג ואוסיף כי גישה זו עשויה להיראות שטחית למדי, זאת מפני שתושבי השכונות אשר בהן הקימו מהגרים וזרים קהילות גדולות, עשויים לחוש עצמם נפגעים יותר מאחרים, ולהפגין יחס שלילי כלפי תופעה זו (כפי שאכן קורה בשטח).
כל זה תואם את התנהגותן של הדמויות שאליהן מתייחס ספרי. מאיר, התל אביבי, שמן הסתם לא הכיר מעולם באופן קרוב בני אדם שאינם נמנים עם החוג החברתי שלו, פיתח יחס של פחד וסלידה כלפי האחרים העירוניים, יחס שעליו מעולם לא התגבר. קמאל האיסטנבולי, בן למשפחה פריבילגית, אמנם אינו מפגין יחס של דחיה כלפי עניי עירו אך הוא כל כך מנותק מהוויית חייהם עד שהוא מוצא יופי מסתורי בחייהם של דיירי הסמטאות הנדחות של עירו ונותר עיוור לסבלם. יתכן כי ד”ר פרון, הרופא הלונדוני, שהוא היחיד שעובר מהפך ביחס לאחרים של עירו, עושה כן משום שהוא לא נולד פריבילגי. אמנם מעולם לא ידע עוני, אך הוא גדל כבן יחיד לאמו האלמנה, שהיתה בת למעמד הפועלים. על כן, גם אם צבר עושר והצלחה מקצועית ברבות הימים, עדיין נותר בו צד שיכול להכיל את מצוקתו של האחר ולהזדהות עמה.
הקריאה שלך את הערים מציעה למעשה מתודולוגיות שונות לחקירה של ערים ושל המרחב העירוני – דרך שיטוט בעיר, או הבנה של העיר דרך השכבות ההיסטוריות והזהותיות שלה. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך על ערים כתוצר חברתי קולקטיבי מורכב?
הקשר בין האדם המתגורר בעיר לבין המורשת ההיסטורית והתרבותית שלה משתנה מאדם לאדם. מבין תושבי הערים, בין שנולדו בעיר ובין שהיגרו אליה, לא כולם מעלים על נס את ההיסטוריה שלה ואת אופיה המיוחד הנובע מעברה הייחודי. לא מעטים הם המסתפקים בעובדה שהבית נוח ונעים, השכונה מתוחזקת היטב והתחבורה ממנה ואליה מתנהלת כשורה, זאת, כמובן כאשר הדברים אכן מתנהלים לשביעות רצונם.
אני בחרתי להעמיד במרכז המחקר שלוש דמויות של גברים שרואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מעירם ועם זאת – כל אחד מהם מפרש את מערך היחסים בינם לבין עירם האהובה בצורה שונה; מאיר התל-אביבי מחובר לעיר העכשווית וביחוד לרובע הצפוני שלה, שבו הוא רואה את ביתו ואינו מרבה להרהר בעברה של העיר. הוא גם בוחר להדיר את רגליו משאר חלקי העיר שבהם מתגוררת אוכלוסייה שאינה אהודה עליו ואף מטילה עליו פחד. לעומתו, קמאל האיסטנבולי הוא בעל תודעה היסטורית מפותחת ביותר ודומה כי בכל הליכה שלו ברחבי העיר הוא מודע לעברה המפואר בן מאות השנים של העיר, וביחוד – למבטי ההערצה שספגה במהלכן של מאות רבות שבהן נהרו אליה מבקרים רבים, וביניהם אמנים שונים שהיללו את יופיה והביעו את הערצתם לעיר היפהפייה בשירה, בפרוזה, בציור ובאמצעים אמנותיים נוספים.
לד”ר הנרי פרון הלונדוני דרך משלו להוקיר את העיר, המשלבת את הפרקטיקה של חיי העיר הנוכחיים עם תפארת העבר. על כן הוא מהלל את הנוחות הרבה שחיי העיר מסבים לו ולמשפחתו, אך אינו שוכח את מאות השנים שבמהלכן נבנתה העיר והשתכללה ובזכותן הפכה לונדון בת ימינו לעיר המשלבת אסתטיקה מרהיבה עם כל שכלולי המודרנה.
אז בעצם מדובר בשיר אהבה לעיר? האם הספרים שעליהם כתבת וגם הספר שלך הם כאלה?
ספרי מהדהד את סיפורי אהבת העיר העולים מתוך שלושת הרומנים שאליהם התייחסתי כאן, ובתוך כך מהדהד גם את אהבת העיר האישית שלי. אני אתייחס לסוגיה זו של אהבת העיר מתוך שלושה היבטים: המחקר העירוני, סיפורם של שלושת הגברים המובא כאן, וההיבט האישי שלי.
אדוארד גלייזר (Glaeser), הכלכלן האמריקני שחקר רבות את הכלכלה העירונית משיב בספרו ניצחון העיר – כיצד היטיבה העיר את חיי האנושות (2012), על השאלה: האם החיים בעיר טובים יותר מן החיים באזורים כפריים, ואם כן, במה טמון יתרונם של חיי העיר? כבר מתוך כותרתו של הספר ניתן לשער מהן העדפותיו של המחבר ולמי הוא מעניק את כתר הבכורה. ואכן, גלייזר מכתיר את החיים העירוניים בשלל סופרלטיבים. הוא מצטט מחקרים המראים כי במדינות שהן יותר עירוניות, יותר בני-אדם מדווחים שהם מאושרים ורבים מהם אף טוענים שהם “מאושרים מאוד”. זאת לעומת מדינות שבהן למעלה ממחצית האוכלוסייה חיה באזורים כפריים, שבהן רק עשרים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה מעידים על עצמם שהם מאושרים.
שלושת הגברים שאת דמותם חקרתי בספרי אכן קשורים בעבותות אהבה לעירם וכל אחד מהם מעיד על עצמו כי לעולם לא יוכל לחיות בשום מקום אחר. ואוסיף לכך את עדותי האישית על אהבת העירוניות ובפרט על אהבתי לעירי, תל אביב, ואומר כי מיום שקבעתי את מגורי בעיר זו, הלכה וצמחה אהבתי אליה, ואף אני, כמו שלושת הגיבורים, איני מסוגלת לדמיין לעצמי חיים במקום אחר.
במקומות אחרים, כתבת על נשים בערים. האם את רואה הבדלים עקרוניים ביחס בין גברים לערים לעומת היחס של נשים לערים? האם אלו פרספקטיבות שונות שדרכן ניתן לקרוא ולהבין ערים, או ללמוד מהן דברים שונים על ערים?
כדי לענות על סוגיה זו של חיי גברים בעיר לעומת חיי הנשים אציין רק כי אמנם ספרי זה “שלושה גברים, שלוש ערים – תל-אביב, איסטנבול, לונדון” יצא לאור לאחר פרסומם של שני ספרים שבהם ניתחתי דמויות ספרותיות נשיות, אך למעשה הוא הראשון שנכתב. היו כמה סיבות לכך שהוצאתו לאור נדחתה ושני ספרי “הנשיים” הקדימו אותו.
סוגיית ההבדלים בין חיי הנשים בעיר לבין חיי הגברים, היא סוגיה רחבה ולמעשה ניתן לראות אותה כמקטע מסוים הנגזר מן הסוגיה הרחבה של ההבדלים בין חיי הגברים לחיי הנשים בכל מקום. בהינתן זאת אומר כי בעיני, אכן, הקריאה וההבנה של הערים מקבלת משמעויות שונות בהתאם לפרספקטיבה שדרכה הן נבחנות – נשית או גברית. ואביא דוגמא מהיבט אחר: ידוע כי בשנים האחרונות מדובר על כך שמדע הרפואה, שעד לפני זמן לא רב נחקר רק על פי אמת המידה הגברית, עובר כעת מהפך וכיום מדברים על “רפואה נשית” ואף על “רפואה פמיניסטית”. הרי לא ייתכן לבחון את יעילותן של תרופות ואת המינונים האופטימליים שלהן רק על פי ניסויים שנערכו על גופם של גברים ולהתעלם מן השוני הרב בסימפטומים ובתגובה לתרופות שונות ולמינונים שונים כאשר מדובר בגופה של אשה. כפי שאני רואה זאת, לא רק מדע הרפואה חייב להתחשב בשוני הפיסי והמנטלי בין נשים וגברים ועל כן, גם התכנון והחקר העירוניים צריכים, לדעתי, להביא בחשבון את האינטרסים ואת הצרכים השונים של נשים במרחב העירוני.
תרצי אולי להוסיף כמה מילים לסיום?
ברצוני להוסיף ולומר כי ספר זה נולד מתוך רצון לבחון את החיים האורבניים כפי שהם משתקפים בדמויות שהן אמנם בדיוניות, אך עשוית לתת מושג על אופן ההתנהלות במרחב האורבני של גברים שונים, החיים בערים שונות. מצאתי נקודות דמיון רבות בין שלושת הגברים הללו אף שהערים שבהן הם חיים מרוחקות זו מזו מרחק רב, הן מן הבחינה הגיאוגרפית והן מן הבחינה התרבותית והמנטלית. עם זאת, כמובן, נמצאו הבדלים משמעותיים בין שלושת הגברים ובין האופן שבו הם חווים את החיים העירוניים.
עוד אוסיף כי הספר הוא פרי עבודה מאומצת ומחקר שנמשך על פני שנים רבות וכולל התייחסות למספר רב של חוקרים וחוקרות הן מן התחום של חקר האדם וסביבת מגוריו והן מתחומי חקר הספרות, הפואטיקה והתיאוריה הספרותית.
ברצוני לצטט כאן את פסקת הסיום של הספר:
“לקראת השלמות של הספר באו על ארצנו ימים קשים שכמותם לא חזינו בחלומותינו הגרועים ביותר. אני תקווה כי נקום מעפר ונבנה שוב, בכוחות מחודשים את ‘המקום שלנו’.”