מחאות אלימות בישראל: שלוש קבוצות, הסברים שונים. קולם של המוחים המעורבים באלימות

כיצד מבינים, מצדיקים ומפרשים המוחים המעורבים באלימות מול שוטרים את השימוש בה? ראיון עם ד”ר יאיר יאסן שחקר שלוש קבוצות של מוחים בישראל: הימין הרדיקלי, יוצאי אתיופיה ובדואים בנגב. האם האלימות כלפי נציגי החוק היא דרך לערער על הלגיטימיות המדינתית? יאסן מפרק את המושג למספר רכיבים ומסביר כי הערעור של כל קבוצה הוא ברמות שונות וכלפי רכיבים שונים.

ד”ר יאיר יאסן חקר כיצד קבוצות של אזרחים שהיו חלק מעימותים אלימים מול גורמי הביטחון של המדינה מסבירים ומפרשים את השימוש באלימות. ד”ר יאסן, בוגר המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, ספרו “לא מרימים ידיים: מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל”,¹ יצא בקרוב בהוצאת רסלינג. החלטתי לפנות לד”ר יאסן בגלל נקודת המבט שלו על המוחים והאופן שבו הוא בוחן את השימוש שלהם באלימות. נקודת מבט זו שונה ממה שאנו רגילים בו, מחקר וכתיבה ביקורתית העוסקת באלימות של גורמי הכוח, שוטרים, חיילים, סוכנים של המדינה, אבל כיצד מוחים רואים את השימוש באלימות? האם היא משרתת אותם? מה הם מבקשים להשיג דרכה? האם היא יזומה, מתוכננת ואסטרטגית או תגובתית? האם היא נובעת מצורך בהגנה עצמית או אולי פשוט מהווה ביטוי רגשי לזעם ותסכול?

יאסן מסביר שבמחקרו חיפש לבחון את “ההסברים של אזרחים להתנגשויות אלימות עם המדינה, לראות איך האנשים מסבירים את החלק שלהם”. לגישה זו לטענתו שתי תועלות, האחת שהיא מציעה מסגרת תיאורטיות המספקת כלים למחקר על אלימות. כמו למשל העיסוק בשאלה “מה זו אלימות האם היא תגובתית או יזומה. מה ההצדקות של המעורבים לשימוש באלימות, רצון להכרה בזכויות, לשויון, להכלה. האם אלו הצדקות של התנגדות לדמוקרטיה או בקשה לזכויות של מיעוט לאומי. והכלי התיאורטי החשוב ביותר זה החיבור לשאלות של לגיטימציה, איך האזרחים מסבירים את השימוש שלהם באלימות בהסברים של ערעור על לגיטימציה. ופה אני מנסה להמשיג מונח חדש – לגיטימיות מדינתית נתפסת.” התועלת השנייה היא אמפירית, והיא מספקת תובנות מקבוצות מיעוט מיוחדות בישראל ומערכת היחסים שלהן עם המדינה, המשטרה והצבא.  

אמנם, הדיון בלגיטימיות איננו חדש וכך גם הנושא של  לגיטימציה מדינתית,² אך החידוש שהוא מציע טמון בכך שהוא לוקח את הרעיון של לגיטימיות מדינתית ומחלק אותה לשישה רכיבים: הזדהות, אמון, צדק תהליכי, צדק חלוקתי, חוקיות, אפקטיביות. “על בסיסים אפשר לראות איך אזרחים מערערים על הלגיטימיות של המדינה, של המשטרה, של סוכני המדינה ואיך כתוצאה מכך מתרחשת אלימות.”

ש: בוא נתחיל מהתחלה, מה הכוונה במושג לגיטימציה?

יאסן:  “לגיטימציה היא הכרה בסמכות והסכמה לציית או לסור למרותה של הסמכות הזאת. לגיטימציה של מדינה זה הכרה בסמכות של המדינה. לגיטימציה אפשר להעניק לא רק למדינה אלא לגופי כוח נוספים וסוכני הכוח שלה- משטרה, שב”כ, מנהל אזרחי, צבא, מנהל מקרקעי ישראל, ועוד. אני קראתי לזה לגיטימיות מדינתית נתפסת. ” הוא מסביר כי הגישה שהוא מציע שמחלוקת לשישה רכיבים, מציעה תפיסה מורכבת יותר למושג הלגיטימציה מאשר התפיסה הדיכוטומית של כן או לא לגיטימציה.

במחקר הוא בחן שלוש קבוצות בחברה בישראל: הבדואים בנגב, יוצאי אתיופיה ופעילי ימין רדיקלי בגדה המערבית.³ כל אחת מהן מעורבת בעימותים אלימים עם המדינה. כיצד הם מסבירים את האלימות, מצדיקים את האלימות? ומה הקשר בין הפעולות שלהם לערעור על הלגיטימיות המדינתית. יאסן מסביר שהקבוצה של הבדואים בנגב “היא הקבוצה הכי מוחלשת והכי ענייה בישראל. אז אנחנו רואים ערעור על כל ששת המרכיבים הללו. הם לא חשים הזדהות, אמון, צדק תהליכי חלוקתי, חוקיות ואפקטיביות. אבל אם אנחנו לוקחים את המתנחלים מבחינת ההזדהות הם מזדהים עם ישראל, תורת ישראל, הם מאמינים שהמדינה כן אפקטיבית, הרכיב שהם מערערים עליו הכי לעומק זה הרכיב של חוקיות. יש את חוקי המדינה והכל בסדר כל עוד אין קונפליקט בין המדינה לבין האמונות שלהם לגבי שליטה וכיבוש והלכה, אך במקרה של קונפליקט הערכים של הרבנים גוברים.”

ש: הקבוצות שונות אחת מהשנייה מבחינת המעמד החברתי שלהן הכוח הפוליטי והיחסים עם השלטון. וכך גם השימוש או ההתפתחות של האלימות באירוע של מחאה. מה ההשוואה ביניהן אפשרה לך להבין מבחינה אמפירית?

יאסן: “התועלת האמפירית היא ההבדלים הגדולים. לכולן היו אירועים של התנגשות אלימה עם המשטרה.  למשל פעילי הימין הרדיקלי, ביצהר בחברון, המפעילים אלימות יוזמה לפעמים מאד קשה מאד כואבת, מאד לא מתביישת. במקרה אחר, אלימות תגובתית של צעירים אתיופים שיצאו להפגין לא מתוך כוונה להתנגש באלימות עם שוטרים, אבל כשהמשטרה נכנסה עם אלות וקסדות אז אנשים היו צריכים להגן על עצמם והחליטו “חטפנו ואנחנו גם נחזיר קצת”.  אז האלימות הזו יכולה להיות אסטרטגית ויזומה, כמו במקרה של הימין הרדיקלי או תגובתית כמו במקרה של יוצאי אתיופיה, או שלפעמים זה בין לבין.”

הימין הרדיקלי: אלימות אסטרטגית

ש: בוא נדבר לפי קבוצות, מה מאפיין את האלימות של הימין הרדיקלי?

יאסן: “האלימות של הימין הרדיקלי ⁴ יש לה מופעים שונים. ריסוס כתובות תג מחיר על מבנים צבאיים, פינצ’ור של ג’יפים צבאיים ועד כניסה יזומה לבסיסים והשחתה של ציוד צבאי. אלו פעולות  תג מחיר מול כוחות הצבא שאמור להגן עליהם באזורים מסוכנים, פעולות יזומות ותכליתיות. מטרתם להשפיע על מהלכים לאומיים, לקבוע תג מחיר לפעולות של המדינה והמשטרה, כמו למשל מה יקרה במקרה של פינויים.” ⁵

הדס: כלומר הם בעמדת הכוח.

יאסן: כן ומדובר גם על קבוצת כוח. מדובר על אחת הקבוצות הכי חזקות במדינה מבחינה חברתית-פוליטית. יחד עם זאת הם מדברים במושגים של קיפוח, של קורבנות ביחס לפלסטינים. בעיניהם, כשיהודי משליך אבנים, החטיבה היהודית של השב”כ תעשה את כל המאמצים בעולם לתפוס אותו ואילו כשפלסטיני יזרוק אבנים אף אחד לא ינסה לתפוס אותו. הם לא מכחישים את השימוש שלהם באלימות. פניתי למרואיינים שמדברים באופן גלוי על אלימות, ההצדקות הכי רלוונטיות שלהם זה הנושא של ערעור הלגיטימיות. העלות משתלמת, הפעיל חושב ‘אני מסכים קצת לספוג להיכנס למעצר ולחטוף משוטרים והמדינה על מנת לסמן למדינה את גבולות המותר והאסור’. חוקי ההלכה גוברים על חוקי המדינה. וזה האבסורד שהם פוגעים במי שבא להגן עליהם באזורים מסוכנים מפני טרור פלסטיני.”

ש: האם המרואיינים שלך היו ‘נוער הגבעות’ כמו שאומרים?

יאסן: “המינוח נוער הגבעות הוא מאד בעייתי, יש שם לפעמים פעילים מבוגרים יותר, ויש רבנים מבוגרים יותר, ויש מבוגרים שפועלים להסתה לאלימות. חלקם מתגוררים ביישובים שאינם בגדה אלא במקומות מבוססים יותר. בנוסף הביטוי הזה מכסה מעשים מאד אלימים ומאד חמורים והמושג “נערי גבעות” שהוא חמוד, או תמים, הוא בעייתי. ויש גם באמת נערי גבעות שעולים לגבעות ועושים מדורות ולא נוקטים באלימות. ולכן לא נכון להשתמש בדימוי הזה. זו שפה שמכשירה את האלימות וממתיקה אותה.”

ש: בוא נעבור לצעירים יוצאי אתיופי, איך הם רואים את האלימות במחאות שלהם, כמשהו שנכפה עליהם?

יאסן: אצלם המצב שונה לחלוטין, מדובר ברקע של גזענות ושנים של חוסר הכרה ואפלייה. אז במקרה שלהם יש לנו רכיבים שהם בכלל לא מערערים עליהם. למשל, ההזדהות עם המדינה היא כל כך גדולה וכל כך חזקה, בהפגנות יש התעטפות בדגל הלאום, ויש אמון במדינה למרות הביקורת המאד קשה. וזה עולה בראיונות שלי ובסקרים אחרים שהאמון אפילו במשטרה הוא חזק. הערעור שלהם הוא על הצדק התהליכי, טענות על היררכיה אתנית בתוך החברה היהודית. והאלימות במקרים כאלה היא בעיקר תגובתית בשני מופעים בהפגנות וביומיום. היו מרואיינים צעירים שסיפרו שנתפסו על ידי שוטרים ותוחקרו ותושאלו בשל פרופיילינג ⁶ וכשהתחילו לעצור אותם הם התנגדו למעצר או ניסו לברוח ואז זה הגיע לטייזר ומעצר בכוח. אז זה גם התנגשות אלימה.” ⁷

ש: והבדואים בנגב, איך שם נתפסת האלימות?

יאסן: “במקרים של אלימות בפינויים של כפרים בלתי חוקיים בנגב, יש לעתים התבצרות של התושבים. והיו מספר מופעים של הפגנות אלימות אבל זה היה מספר מאד מצומצם. היו חסימות כבישים ואז הגיעה משטרה והיתה מעט אלימות יזומה ויותר אלימות תגובתית. ⁸  בתקופה האחרונה אנו עדים לעומק הפערים בין החברה הבדואית לחברה הכללית בישראל. דוגמאות לכך ראינו במאי 2021 במהלך מבצע שומר החומות, ובינואר השנה במהלך משבר נטיעות קק”ל. וגם שם כמובן היו עימותים רבים עם המשטרה. באירועים אלו היו הרבה מקרים של אלימות משני הסוגים – תגובתית ויזומה.”

הצדקות לאלימות

כאשר משווים את ההצדקות לאלימות של הפעילים מהקבוצות השונות מתקבלת תמונה מגוונת. “ההצדקות של פעילי הימין הרדיקלי הן ברובן מסוג התנגדות לדמוקרטיה. באופן המשמעותי ביותר הם מערערים על הסמכות של המדינה. חוק תורה מול חוק המדינה. ההצדקות של האתיופים הן הכלה והכרה במקום שלהם בקולקטיב הלאומי. ואילו ההצדקות של הבדואים בנגב הן הצדקות של מיעוט לאומי, רצון בהכרה של קבוצה שהיא מיעוט לאומי שחש מקופח. גם אם הם לא בהכרח מזדהים עם הדרישה הפלסטינית לעצמאות לאומית.

מבחינת עלות ותועלת ככל שהקבוצה ממוקמת נמוך יותר בסולם החברתי כך הם ישלמו מחיר גבוה יותר על השימוש באלימות. למעט פעילי הימין הרדיקלי שהשימוש באלימות נתפס כרע ההכרחי לטובת מימוש התפיסה המשיחית, עבור קבוצות אחרות אלימות בסופו של דבר פוגעת במוניטין של הקבוצה ובמטרות המחאה. פעילי הימין הרדיקלי מקבלים גיבוי ותמיכה כלכלית, משפטית ומורלית מהקהילה שלהם. “יש פה איזשהו גיבוי, משהו שהוא הסכמה שבשתיקה. משהו שלא היה מתקבל אם זה היה מגיע מקבוצות אחרות.” ואילו “בשתי הקבוצות הנותרות שיקולי עלות ותועלת הם אחרים לגמרי כי הבדואים ויוצאי אתיופיה, הן קבוצות מוחלשות. כשהם עומדים מול המדינה או המשטרה הם בעמדה נחותה ותמיד יש מה להפסיד. גם אם הדרך היחידה לחדור לתודעה הציבורית היא אלימות (הצתת צמיגים למשל) הם ישלמו על כך מחיר כבד מבחינה אישית וקבוצתית. יוצאי אתיופיה הרגישו בכך אחרי מחאת 2015 ו2019. האלימות עוררה בסופו של דבר את התנגדות הציבור.

ש: לסיכום, מה התרומה של המחקר שלך בהקשר של דמוקרטיה, אלימות ומחאה?

יאסן: “בסופו של דבר חשיבות הדיון בהתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה נעוץ במתח שבין אזרחות למשטרה ולאופן השיטור, בתחושת השייכות של האזרחים, בתפיסת יכולת ההשפעה החברתית-פוליטית של האזרחים, ובפער שבין המנגנונים הדמוקרטים המאפשרים השתתפות פוליטית לבין תפיסת היכולת של האזרחים להשפיע. ובעיקר בחברות הטרוגניות ומשוסעות כמו ישראל. למרות שדמוקרטיות רבות בעולם שואפות לאידיאל הומוגני, לשוויון חברתי, להכרה בזהות לאומית ולהזדהות של האזרחים עם המדינה, הן מתאפיינות למעשה בהטרוגניות, בקיטוב חברתי, בניכור לאומי ובהזדהות חלשה. בניגוד לדימוי אולי, דמוקרטיות רבות אינן שוויוניות בפועל ואינן מהוות מקור לזהות ולהזדהות, לפחות מבחינת חלק מקבוצות המיעוט המרכיבות אותה. חלק מהאזרחים אף עשויים לתפוס אותן כלא-דמוקרטיות.”

מלגיטימיות מדינתית ללגיטימיות של האלימות

מחקרו של יאסן מתמקד באלימות של קבוצות נגד המדינה או נציגיה, השוטרים, אך ניתן לראות במקרה של פעילי הימין הרדיקלי שהאלימות לא נשארת בגבולות המחאה מול שוטרים בלבד, אלא מתרחבת ומשמשת נגד פעילי שמאל וכמובן נגד הפלסטינים עצמם. ברגע שהגבול של שימוש באלימות נחצה והתגובה אליו רופפת הוא מקבל לגיטימציה. יאסן מתמקד בלגיטימיות של המדינה אך אני מבקשת להאיר את הלגיטימיות של האלימות. מתי קבוצות בוחרות לקדם את הפוליטיקה שלהן באמצעות אלימות, או להגיב לחיכוכים ומחלוקות פוליטיות באמצעות אלימות? יש מי שמשתמשים בה מתוך חוסר ברירה, מוצא אחרון, ייאוש מפעולה בערוצים המקובלים, ואילו קבוצות אחרות דווקא משתמשות בה מתוך עמדה של כוח ובחירה אסטרטגית. בשנים האחרונות אנו רואים יותר גילויי אלימות של קבוצות אזרחים האחת כנגד השנייה סביב סוגיות פוליטיות בוערות, כמו למשל בארצות הברית או במבצע שומר החומות כאן אצלנו. כלומר האלימות נעשית כלי זמין לא רק מול המדינה אלא בחזיתות פוליטיות שונות. בשימוש באלימות בידי אזרחים בחברות דמוקרטיות יש מימד של חציית גבול ושבירת החוזה החברתי הבסיסי והחוזה שבין המדינה לאזרחיה. לפיו האזרחים נותנים למדינה את המונופול על האלימות ועוברים על פי הובס ממצב של מלחמת כל בכל, לחברה המבוססת על יחסים חוזיים. מערכת החוק אמורה להחליף את הצורך באלימות ביישוב סכסוכים, וזכות המחאה וחופש הביטוי אמורים להיות הכלי המרכזי של התושבים למחות ולחתור לשינוי פוליטי (מעבר לבחירות דמוקרטיות).  אך הלגיטימציה והרווח של קבוצות מסוימות משימוש באלימות יכול להפוך אותה לאסטרטגית גם עבור קבוצות אחרות. אנו רואים היום במציאות הישראלית שאלימות מתחרשת בחזיתות שונות, חשופות יותר ופחות, בעוצמות ומופעים משתנים. האלימות במגזר הערבי משתלמת, האלימות של הבדואים בנגב יש שיאמרו שגם היא משתלמת. הפנייה של אזרחים לאלימות משקפת בעיות עמוקות במבנה החברתי, החוקי, הכלכלי שלא מאפשר ערוצים אחרים או הופך אותם לקשים וסתומים. כמובן שלצד המרוויחים מן האלימות יש קורבנות רבים, מי שנמצאים במעגלים הקרובים שלה ומאוימים ממנה ומי שבמעגליה הרחבים. כחברה אנחנו ודאי מפסידים כאשר אלימות הופכת לכלי אסטרטגי לקביעת סדר יום, השפעה על הכרעות פוליטיות וניהול מאבקים אידאולוגיים בין קבוצות בחברה.