זום – אין

המאמר זכה להתפרסם במסגרת תחרות ‘בסיס משותף‘, בקטגוריה של טקסט עיוני.

החברה האנושית היא הפרדוקס המשונה ביותר.
באופן מתמשך החברה שלנו נמצאת במלחמת רעיונות, מלחמת קיום, מלחמה בין לאומים, הפוליטיקה הולכת לקצה והשסע החברתי מתרחב. מחאות בעד ישראל לעומת מחאות אנטי-ישראליות, תומכי ביידן מול תומכי טראמפ, תומכי נתניהו מול מתנגדי נתניהו, באירופה הימין הקיצוני נגד השמאל הפרוגרסיבי, וכבר מתחילים לדבר על מלחמת אזרחים. נראה כי החברה משוסעת ומחולקת באופן כמעט בינארי, עד שלעתים נדמה כי אין אופק משותף לחברה שלנו. ולמרות כל זאת, אנו עדיין חיים במרחב משותף יום – יום. יושבים ביחד בהרצאה, לומדים באותה ספריה, עובדים באותם מקומות, אוכלים באותן מסעדות, יושבים על אותו הדשא… אולי זה בעל כורחנו, אולי גם מבחירה, אך זאת העובדה בשטח – אנחנו חיים ביחד. איך זה שלמרות האידיאולוגיות השונות מקצה לקצה, בסופו של יום וגם בתחילתו, המרחב המשותף קיים ונושם. למעשה התשובה נמצאת בגוף השאלה – אנחנו פשוט חיים.

ישנם אירועים המקיפים אותנו וגם הנמצאים בתוכנו, ואנו צורכים  את החדשות הללו יותר מאשר אנו צורכים מזון ושתייה. כמעט כל קונפליקט מורכב משני נרטיבים מנוגדים, בכל מלחמה ישנן שתי מטרות מנוגדות, והכל נחלק לטוב ורע. אנחנו כבני- אדם, בעלי נטייה טבעית לרצות להשתייך לקבוצה, לתפוס צד ולהיות חלק ממשהו גדול מאיתנו, אנחנו צריכים לבחור צד.
כך, הזהות שלנו ושל אחרים מתבססות על הזדהות עם הגדרות המשייכות אותנו לקולקטיב, עם שייכות לקבוצות וקהילות שונות. ככל שהנטייה הזו חזקה יותר, כך גם הנטייה שלנו לראות אנשים בתור רעיונות גוברת, קל וחומר במצבי קיצון, כמו בתקופה האחרונה. ואז, נראה אדם בתור התגלמות של אידיאולוגיה קולקטיבית, בתור עוד דמות המייצגת סט רעיונות שיכול להיות מנוגד אל סט הרעיונות של הקבוצה שלנו. זו נטייה אבסטרקטית למדי, לתפוס אנשים כהתגלמות של קולקטיב רעיוני, אך זה אולי מה שמייחד אותנו כבני-אדם.

 ובכן, רעיונות גדולים ככל שיהיו… כולנו הולכים לישון, קמים ושוב פעם הולכים לישון. אנו חיים את היום-יום. כל יום ביומו. אנחנו אוהבים שאנחנו מרגישים טוב ושונאים שאנחנו מרגישים רע, יש לנו חובות ורצונות, ואנו מנסים להספיק הכול במהירות ויעילות, לעתים אנו מצליחים ויש פעמים שלא. כך, שאם נבחן בקירוב את המרחב המשותף ואת הפעולות שמרכיבות אותו, נגלה כי השגרה היומיומית של כולנו די דומה ובהרבה מקרים אף זהה. לא משנה מה דת הוריך, מאיזה מקום הגעת, מה המחנה הפוליטי שלך ולאיזה לאום את.ה משתייכ.ת. רובנו נצחצח שינים ונשתה קפה ולאחר מכן נתחיל את יומנו. נלמד, נעבוד, נשב עם חברים, נתעדכן בחדשות, נאכל ואז נעשה זאת שוב. בקמפוס זה אפילו בולט יותר. נגיש את אותן מטלות, נלמד לאותם מבחנים, אנחנו מנסים לשלב לימודים עם עבודה, בתוספת חיי חברה. בסך הכול אפשר לומר שאנחנו די באותה סירה. אנחנו פשוט חיים.

כוונתי היא שיש לנו יותר מכנים משותפים מאשר לא משותפים. אכן, זהו משפט ידוע, אך אין זה מוריד מערכו, פשוט צריך להבין את חשיבותו.
בעזרת “זום-אין” נראה את הפעולות הקטנות, השגרתיות שכולם עושים ולרוב הן מגיעות מאותם מניעים. ואז אולי המרחב המשותף לא יראה כל כך חסר היגיון ובלתי אפשרי. עם זאת, ברגע שנעשה “זום-אווט” נגיע לעולם אחר, לעולם של רעיונות שרחוקים מארוחת הבוקר, בו האדם מולנו הופך לייצוג של רעיון. ועל פני השטח, המרחב המשותף הופך לזירת קרב.

אינני טוענת כי מרחב הרעיונות חסר חשיבות ואין להתייחס אליו כלל, אך אני סבורה כי יותר קל להתעמת איתם ולדון בהם ביחד, רק כשמבינים שהדמיון עולה על השוני. אז זה כבר לא המצב של שני מחנות שונים הנלחמים על כוח ושליטה, אלא מרחב אחד בו אנשים חולקים רעיונות וערכים ומתאמצים לגשר על פערים.

כשנשב יחדיו לארוחת צהרים, לפני שנציג את האידיאולוגיה שלנו ואיזה פתק שמנו בקלפי, אפשר לדבר על הספר שקראנו אתמול בלילה, על היום העמוס שהיה בלימודים, על סוף השבוע הרגוע, על הבילוי האחרון עם החברים או המשפחה, ואפילו על הארוחה עצמה.
נגלה כי במרחב המשותף הזה, שאנו במילא חיים, יש יותר מכנה משותף משחשבתם. שוב, אולי הוא בעל כורחנו אך אם כבר זה המצב, לא כדאי לעשות מהלימונים לימונדה?