בחירות מעוררות השראה

על חציית הקווים מהובלת מאבק מקומי עצמאי להתמודדות בבחירות המוניציפאליות, ועל החשיבות שבהשתתפות בהליך הדמוקרטי. ראיון עם שני מועמדים שמנסים לשנות את סדר היום בעירם, הפעם מתוך המערכת.

אחת לחמש שנים מתעוררת הזירה הפוליטית המקומית, ובמשך כחודשיים לפני מועד הבחירות מתמלאים שלטי החוצות, המקומונים, הפידים בפייסבוק, ובת"א אף המפיות בפאבים, בפרצופים חדשים וישנים עם רשימות הישגים והבטחות לקדנציה הבאה. למרות זאת, לפי נתוני ההצבעה שהתפרסמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, רוב התושבים, ובעיקר בערים הגדולות, נותרים אדישים לנוכח מערכת הבחירות ברשויות המקומיות. אחוזי ההצבעה נמוכים בצורה מטרידה – לראיה, בבחירות האחרונות שנערכו ב-2008 היה שיעור המצביעים פחות ממחצית בעלי זכות הבחירה[1]. המשמעות של נתון זה היא שיותר ממחצית מהציבור לא טרח לממש את זכותו הדמוקרטית להשפיע על בחירת מקבלי ההחלטות שיעצבו את חיי היום-יום שלו.

עד אמצע שנות השבעים הפוליטיקה המקומית חסתה בצל הפוליטיקה המפלגתית הלאומית, אך מאז החלה להתפתח בהדרגה בנפרד ועסקה בנושאים מקומיים ייחודיים. התעצמות הפוליטיקה המקומית באה לידי ביטוי בהתחזקותם של מפלגות ומועמדים עצמאיים, בהגברת מעורבותם של אזרחים ביוזמות מקומיות ובהתגבשותה של אזרחות עירונית.[2] עם זאת, כאמור, עדיין בולט חוסר העניין הכללי של הציבור בבחירות המקומיות למרות החשיבות המכרעת שיש להן בעיצוב חיי היומיום של כל אחד ואחד מאיתנו.

הממשל המקומי משפיע על כל תחומי החיים של התושב ביישוב ובעיר. הוא בעל השפעה מכרעת על אפשרויות התעסוקה שלו, על עירוב והפרדה בין אוכלוסיות, על דפוסי הבילוי וצריכת התרבות, על החינוך של ילדיו, וכו'. התובנה הזו חלחלה בקרב ליאה שטיינברג מלוד ורונן רוטשטיין מרמלה, שבעברם הובילו כל אחד בנפרד מאבק משמעותי בעירם בניסיון לשנות ולהשפיע על חיי היומיום של כלל התושבים, וכעת חוצים את הקווים אל עבר הזירה הפוליטית ומתמודדים בבחירות למועצת העיר.

lia

קמפיין הבחירות של ליאה שטיינברג למועצת העיר לוד

שטיינברג, 53, פועלת בלוד בנושאי חברה, סביבה ומינהל תקין מזה חמש עשרה שנה. היא החלה את פעילותה במאבק מול העירייה וחברת לור"ם[3] סביב מחסור משמעותי בהקצאת שטחי ציבור בשכונת מגוריה בעיר. למאבק זה הצליחה לרתום את ארגוני הסביבה הארציים ויחד עימם הוגשה תביעה שהגיעה עד לביהמ"ש העליון, אשר צידד בעמדתם וביקר בחריפות את מוסדות התכנון.[4] בהמשך, הקימה שטיינברג יחד עם מספר תושבים את עמותת "תושבים למען מנהל תקין בלוד" ואף פעלה בשיתוף פעילים נוספים להקמת הגינה הקהילתית בשכונת נווה נוף, שבעקבותיה הוקמו שבע גינות קהילתיות נוספות בעיר. בשנת 2010, בעקבות אישור תכנית ממשלתית בנוגע ללוד, אשר גובשה ללא שיתוף תושבים וייצוגם, יסדה ליאה עם שלוש פעילות חברתיות ממגזרים וקהילות שונים בעיר את "מועצת התושבים העירונית", המונה כיום כמאה חברים.

כעת שטיינברג מבקשת להשתלב בשלטון המקומי מתוך תחושת אחריות כלפי עירה. "צברתי ניסיון והרבה תובנות בכל הקשור לניהול עירייה וחשוב לי להביא ידע זה למימוש", מספרת שטיינברג, "חשוב לי למשוך לעשייה הציבורית את הכוחות הטובים ביותר שיש בעיר, כך שלא נחזור למציאות טרום מינוי הוועדה הממונה[5], בה במועצת העיר יושבים אנשים אינטרסנטים. המטרה היא לעודד צמיחת מנהיגות ראויה שתוביל את העיר בעתיד. זה לא יקרה ביום אחד, מדובר בתהליך".

רוטשטיין, 42, הוא עו"ד ופעיל חברתי בעיר רמלה שלזכותו נזקפים, בין השאר, הקמתו וניהולו של מטה מאבק לקיצור זמני ההמתנה במחסומי הרכבת המכתרים את העיר. "מאז ומעולם הייתי מעורב בעשייה בעיר אך בשנים האחרונות אני מרגיש בשל גם להשפיע מבפנים, בעיקר לאחר ההצלחה הגדולה במאבק הרכבת", מעיד רוטשטיין. "הקמתי תנועה של צעירים שכולם אנשי עשייה והתנדבות וביחד איתם אני מתכוון להביא לשינוי ממשי בעיר בכל התחומים".

רמלה אחרת

קמפיין הבחירות של רון רוטשטיין למועצת העיר רמלה

רוטשטיין ושטיינברג החליטו לרוץ למועצת העיר, ברמלה ולוד בהתאמה, כדי להשפיע על סדר היום העירוני, הפעם מתוך המערכת. שניהם מבקשים להשתלב במערכת הפוליטית בערים הסובלות מדימוי נמוך כלפי חוץ ועומדות בפני שלל אתגרים. הבחירות המקומיות הן ההזדמנות של השניים להציע סדר יום אחר ולהאיר את הנושאים הזקוקים לטיפול.

"הזנחה רבת שנים יצרה פער עצום בין לוד לבין הישובים האחרים שמסביב, כמו שוהם, מודיעין ובאר יעקב, שהתפתחו ושאבו את האוכלוסיות החזקות יחסית מתוך לוד", מודה שטיינברג, "לוד היא עיר שחיות בה קהילות, קהילות, כל אחת מכונסת בתוך עצמה ויש לא מעט קונפליקטים בין הקהילות השונות". שטיינברג מתייחסת לעובדה שלוד שייכת לאשכול סוציו-אקונומי 4 ומסבירה כי "חלק נכבד מאוכלוסיית העיר נזקק לשירותים חברתיים וחינוכיים בהיקף נרחב". היא מצביעה על כך שרמת ההכנסות העצמיות של העירייה נמוכה והיא אינה מסוגלת לעמוד כיום במילוי צרכי התושבים ללא סיוע מסיבי מצד המדינה. לדבריה, לאחר חמש עשרה שנה של תכניות הבראה, עיריית לוד היא "בעלת יכולת תפקוד ירודה ביותר".

לעומת העיר לוד, שבה אין יציבות שלטונית מקומית מזה כ-15 שנה[6], ברמלה מכהן אותו ראש עיר כבר 20 שנה ברציפות. ההבדלים במצבו של השלטון המקומי משפיעים על הדגשים השונים שנותן רוטשטיין בבואו להצביע על האתגרים הניצבים בפני עירו. לדבריו, רמלה סובלת מ"תדמית בעייתית, הגירה שלילית, ירידה באחוזי הבגרות ובעיות אלימות ועבריינות". הוא מדגיש את הבעייתית בחסרונם של מקומות תעסוקה ובילוי, ומצביע על התחבורה הציבורית "הגרועה", ההזנחה וחוסר הניקיון כעל גורמים המפריעים להתפתחותה של העיר.

עירייתלוד

חוסר יציבות בשלטון המקומי בלוד. בניין עיריית לוד. צילום: מיכאל יעקובסון

האתגרים הרבים לא מרפים את ידיהם של רוטשטיין ושטיינברג, אלא להיפך, דווקא מעודדים אותם לנסות לשנות; הפעם לא באמצעות הצבעה בבחירות המקומיות כתושבים, אלא בהתמודדות למועצת העיר. שניהם תופסים את האוכלוסייה הצעירה כמחוללת משמעותית בהתפתחותן של הערים ועל כן מדגישים את הצורך לתת מענה לצרכיהם של הצעירים בכדי להשאירם או למשוך אותם חזרה לעיר. כמו כן, שניהם מבקשים להדגיש את הצורך בשיפור רמת השירותים בעירם ואת ההכרח לספק מקומות בילוי, צריכה ופנאי שחסרונם מורגש כיום.

שטיינברג מדגישה בדבריה את הצורך בבנייתו מחדש של השלטון המקומי ומאמינה כי יש צורך ב"רה-ארגון של העירייה" בלוד. לדבריה, מה שחשוב הוא לתגבר את העירייה במטה מקצועי יעיל, לשפר באופן דרמטי את רמת השירותים העירוניים ולפתח ולהסדיר את תשתיות העיר. הגדלת ההכנסות העצמיות של העירייה הם הכרח בעיניה. היא מעוניינת להחזיר את לוד להוות מרכז בילוי וקניות לתושבי כל האזור ולשפר את תדמית העיר כך שתיתפס כעיר צעירה ותוססת.

גם רוטשטיין מעניק חשיבות למיתוג העיר רמלה מחדש. לטענתו, "יש לעיר פוטנציאל אדיר שממומש רק בחלקו". הוא מציין את הצורך בהכנת תכנית מקיפה בתחום הנדל"ן שתכלול פתרונות דיור לצעירים ותמשוך אוכלוסיות חזקות. הוא מעוניין להכשיר מתחם לבילויים ומוסיף כי יש להקים מנהלות שכונתיות ולבצע שינויים במערכת החינוך, תוך חיזוק החינוך הלא פורמאלי ותנועות הנוער.

800px-Merce3059

בעל פוטנציאל תיירותי. שוק רמלה. צילום: תומר א., אתר ויקיפדיה

חשוב לציין כי לוד ורמלה הן ערים מעורבות, בהן מתגוררות קבוצות אוכלוסיה ממוצא שונה –  אתני, לאומי או דתי, המצויות לעיתים במצב של קונפליקט. כאשר נשאלו השניים בנוגע למדיניות שלדעתם יש לקדם בסביבות המגורים בעיר – הפרדה או עירוב בין האוכלוסיות השונות – הציגו עמדות שונות בנוגע למידת ההתערבות הרצויה מצד השלטון המקומי.

"לדעתי התהליכים האלה נוצרים מעצמם", אומר רוטשטיין, "וצריך לתת לכוחות בשטח להכתיב את סדר הדברים. לא ניתן לכפות עירוב ולבטח לא ניתן ליצור הפרדה. המציאות בשטח היא שתכתיב את מידת המעורבות בין האוכלוסיות השונות כשהצלחת העניין תלויה בשני הצדדים". עבור שטיינברג "מילת המפתח היא כבוד הדדי". לדבריה, "יש לאפשר מגוון של סביבות מגורים, כך שכל אחד יוכל למצוא לעצמו את המרקם המתאים לאופי חייו. לקבוצות אוכלוסייה דתיות, החוששות ממגע היום יומי עם אוכלוסייה אחרת, יש לאפשר מסגרת חיים קהילתיים. לעומת זאת, קיימת אוכלוסייה צעירה ומשכילה, הרואה ערך מוסף בחיים המשותפים של יהודים וערבים יחד, דרך לחנך את ילדיהם לסובלנות במרקם רב תרבותי. כאשר נגיע ליום בו העיר תהיה מספיק סובלנית להכיל בתוכה גם את אלה שרוצים לחיות זה בצד זה וגם את אלה המבקשים עירוב – לוד תהנה מפריחה".

ניכר כי תפיסת עולמם של השניים בנוגע לקידום מדיניות עירוב או הפרדה בעיר מעורבת כמו לוד ורמלה שונה- ליאה מדגישה בדבריה את האינטראקציות ומערכות היחסים הטעונות בין הקהילות, וחזונה מבקש לקדם סובלנות בעיר, אשר לדידה תביא לבסוף גם להקמתן של סביבות מגורים משותפות. לעומתה, לתפיסת רוטשטיין, יש לתת לדברים להתפתח באופן טבעי ללא התערבות שלטונית.

The_square_of_Synagogue_e_church_a_Mosque_(behind)

הפרדה או עירוב בין אוכלוסיות? ועד כמה השלטון המקומי צריך להתערב? מסגד, כנסייה ובית כנסת בעיר לוד. צילום: דניאל ונטורה (Daniel Ventura)

למרות הכשלים עליהם הצביע כל אחד בעירו שלו, ואולי בדיוק בשל כך, הם מפגינים גאווה ואמונה בעירם ומאמינים שעם המדיניות העירונית הנכונה ניתן להביא לשינוי אמיתי. "רמלה היא עיר מיוחדת ומגוונת לא רק בהשוואה לערים אחרות בארץ אלא בקנה מידה עולמי", מתגאה רוטשטיין, "מדובר בעיר עתיקה מאוד שמשופעת באתרים היסטוריים ושהמיקום הגיאוגרפי שלה הוא מהטובים בארץ". לדבריו, "קיימת בעיר אווירה מיוחדת. חיים בה תושבים חמים ומכניסי אורחים, יש בה דו-קיום מעורר התפעלות בין הדתות השונות, העדות הרבות והמגזרים השונים. בנוסף, השוק של רמלה הוא הטוב ביותר בארץ וישנן כמה מסעדות ייחודיות ובולטות". עבור שטיינברג היתרון הבולט ביותר של לוד הוא "האנשים שחיים בה ומיקומה".

גם רוטשטיין וגם שטיינברג מגיעים אל מערכת הבחירות המקומית עם חזון לעריהם ועם תפיסה ברורה של איך רמלה ולוד צריכות לתפקד בעתיד. "בעוד 20 שנה אני רואה את העיר רמלה כעיר מובילה ואטרקטיבית שזוגות צעירים רבים משתוקקים לעבור אליה ולגור בה", מצהיר רוטשטיין, "עיר תיירות מובילה שמושכת אליה תיירים מהארץ ומהעולם. עיר עם אחוזי בגרות גבוהים ועם אבטלה שואפת לאפס. עיר חזקה מבחינה כלכלית עם תושבים גאים. עיר שיש בה מכללה לאמנויות ושאמנים מגיעים אליה מכל הארץ. עיר משופעת במקומות בילוי מכל הסוגים שמהווה מוקד משיכה לבליינים מכל האזור. עיר מובילה בכל התחומים". עבור שטיינברג, לוד בעוד 20 שנה, צריכה להיות "עיר מקיימת ורב-תרבותית, שתושביה נהנים מאיכות חיים טובה ומהווה מודל ללימוד, כיצד תושבים חדורי אמונה, לא נכנעו, לא נטשו והצליחו בניגוד לכל הציפיות, להפכה לעיר מובילה".

רוטשטיין ושטיינברג לקחו את המאבק המקומי העצמאי צעד קדימה ויתמודדו למועצות המקומיות בעריהם ב-22 בחודש. אבל גם אם אתם נמנים עם אלה שמעדיפים להישאר הרחק מהזירה הפוליטית, אל תפספסו את ההזדמנות שלכם להשפיע – צאו והצביעו! הקול שלכם יקבע את סדר היום בערים וביישובים בהם אתם מתגוררים. ההשתתפות בבחירות המקומיות, כמועמד או כאזרח, חשובה מעין כמוה. היא יכולה להכריע איך תחוו את המרחב היומיומי שלכם בחמש שנים הבאות.

 

 


[1] שיעור המצביעים הכללי בבחירות לרשויות המקומיות עומד על 42% מבעלי זכות הבחירה. בתל אביב הצביעו 32.5%, בירושלים 36%, בחיפה 33%, בבאר שבע 40%.

[2] נעמי הימיין-רייש (2008), פוליטיקה מקומית וארצית, פרלמנט גליון 60.

[3] החברה לפיתוח אזור לוד ורמלה בע"מ (להלן – לור"ם) נוסדה בשנת 1964. בעלי המניות בחברה היו: מדינת ישראל – %95, ועיריית לוד – 5%. והחברה עסקה בייזום פרויקטים של בנייה למגורים, עבודות תכנון ופיתוח ופינויים – בעיקר באזורי הערים לוד ורמלה. ביולי 2003 הורתה ועדת שרים לענייני הפרטה לרשות החברות הממשלתיות לפעול להפרטת החברה. בספטמבר 2004 המדינה מכרה  את כל אחזקותיה בחברה בכ- 3.3 מיליון שקל לחברת אם.איי.אס.וי נכסים והשקעות. המדינה החזיקה בכ- 95% ממניות החברה וב-5% הנותרים מחזיקה עיריית לוד.

[4] ביהמ"ש העליון ביקר בחריפות בראש ובראשונה את הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – מחוז מרכז ותמה על כך שתכניות בנייה מאושרות במדינת ישראל ללא התייחסות נאותה לאיכות חייהם של התושבים העתידים להתגורר בשכונות החדשות. בסופו של דבר, הושג הסכם פשרה לפיו יסופקו ל-5,000 התושבים העתידיים של שכונת "גני יער" בלוד מכסת שטחים ציבוריים פתוחים העומדים בתנאי ההנחיות הממשלתיות – 7 מ"ר לנפש של שטח ציבורי פתוח. עוד נקבע, כי השטחים יפותחו באופן משולב עם בניית השכונה וכי נחל גזר ישוקם ויטוהר. להרחבה ראו: ברכה עמית, (2008),פרקטיקה מעשית של צדק חברתי, מעשי משפט, כרך א,  כתב עת למשפט ולתיקון חברתי.

[5] ועדה קרואה היא ועדה למילוי תפקידי ראש הרשות המקומית והמועצה, והיא מורכבת מאנשי ציבור ומאנשי מקצוע הממלאים את תפקידיהם של מועצת הרשות ו/או של ראש הרשות המקומית. שר הפנים ממנה ועדות קרואות במקרים חריגים שבהם רשות מקומית אינה מתנהלת כראוי ותפקודה נפגע במידה ניכרת. הוועדה הקרואה מכהנת על-פי רוב עד הבחירות לאותה רשות מקומית, ולפחות שנתיים ימים. מאז קום המדינה מונו ועדות קרואות יותר מ-60 פעם, לכ-10 עיריות ולכ-40 מועצות מקומיות. להרחבה ראו: דו"ח ועדות ממונות (ועדות קרואות), מרכז המחקר והמידע בכנסת, אורי טל, 13.02.2008

[6] לאורך שני העשורים האחרונים, כיהנו בלוד כשמונה סבבים של ראשי ערים, כאשר מקסים לוי ובני רגב נבחרו פעמיים. כשלושה מראשי הערים, כולל הנוכחי, מונו כיו"ר ועדה קרואה (אריה ביבי, אילן הררי ומאיר ניצן), ואחד מהם (בני רגב) אף הורשע בקבלת שוחד במהלך כהונתו.