"מפות הזיכרון" של העיר הן מורכבות ומבטאות את האופן שבו הזיכרון היה לאמצעי במאבק החברתי על הנרטיב של המקום. מהן האסטרטגיות של הזיכרון העכשוויות בערים והאם אנחנו זוכרים יותר מידי?

לעיתים קרובות, חוקרים מוזמנים לכתוב טקסטים לספרים ערוכים המיועדים לפרסום בשפה מקומית. קשה לדעת מה עולה בחייהם של הטקסטים הללו, יש להם חיים משלהם. כזה הוא טקסט שכתבתי עבור ספר שפורסם בפורטוגזית בברזיל. ספר שדן באובססיה סביב נושא הזיכרון. כמי שחושבת שהשימור תופס נפח משמעותי מידי בחיינו ובכלל אנו נוטים לשמר מידי, לזכור מידי, ויש מקום גם לשכוח, כתבתי את הטקסט הזה בניסיון להסביר ולמפות את האסטרטגיות של הזיכרון העכשוויות. הרשימה שלפניכם היא תקציר של עיקרי הרעיונות שהוצגו במאמר.

++

פרקטיקות מרחביות המתמקדות בזיכרון אינן תופעות חדשות. בעיר המסורתית (עתיקה, ימי הביניים או רנסנס), הזיכרון העירוני היה חלק מתדמית העיר שאפשר לאזרח להזדהות עם העבר וההווה שלו. דימוי העיר לא היה "המציאות" של העיר ולא "אוטופיה" דמיונית, אלא מפה מנטלית מורכבת של המקום. מבחינה פיזית, יצירתה של רשת אנדרטאות (זיכרון) בעיר סייעה בבניית הנרטיב של המקום יחד עם עיצוב האופי החברתי והפוליטי של העיר.

עם זאת, כיום, "מפות הזיכרון" של העיר הן מורכבות ומבטאות את האופן שבו הזיכרון היה לאמצעי במאבק החברתי על הנרטיב של המקום. כיום, לערים מפות זיכרון מרובדות, הממשיכות להיווצר בתהליך אינסופי של ייצור. ברור כי חלק ממפות הזיכרון והייצוגים הפיזיים שלהן לא יחזיק מעמד זמן רב. אין מספיק סוכנים פעילים כדי לשמור ולשמר אותם במוחם של האנשים או הון כלכלי כדי לשמור על הקיום שלהם במרחב הפיזי. מצב דברים זה, של עודף מונומנטים, מעלה מגוון רחב של תגובות. הציניקנים טוענים שהזיכרון הפך לעסק, האופטימיים אומרים שזו דרך לדמיין מחדש את המקום, והפרגמטיים יטענו שזהו דחף אנושי ומרבית מפות הזיכרון ייעלמו או יימחקו. אכן, תפקידו של הזיכרון העירוני הוא מורכב, ויש איזו אמת בכל התשובות הללו. זיכרון הוא עסק, אבל זה יכול לשמש גם ככלי לשינוי. שתי שאלות עולות מתוך הדיון על תפקיד הזיכרון בערים בנות זמננו: ראשית, מהן האסטרטגיות שבהן משתמשים אנשים בפיתוח מפות מרחביות-נפשיות של זיכרון? שנית, מהם הזיכרונות שנגזר עליהם להיעלם?

++

אסטרטגיות פעולה בעיר

ייצוגים של זיכרונות בעיר יכולים להתפתח באמצעות שיטות רבות, אולם כיום בולטות שלוש אסטרטגיות מרכזיות: הנצחה, שחזור ופרקטיקות יומיומיות. כל אחת מן האסטרטגיות הללו נוקטת גישה שונה כלפי המרחב וביחס להשתתפות האזרחית.

הנצחה. ההנצחה היא האסטרטגיה השכיחה ביותר בכל הנוגע לזיכרון הקולקטיבי, וניתן למצוא אותה בעיר העתיקה, בעיר של ימי הביניים או בעיר הרנסאנסית. ההנצחה יזומה, לרוב, על ידי הרשויות ונוטה להיות מונומנטלית ובעלת מימד סימבולי. מונומנט ההנצחה הוא לרוב גירסה "רשמית" (לא בהכרח מוסכמת) לאירוע, אנשים או שניהם. עם זאת, שני שינויים גדולים התרחשו בעידן הנוכחי ביחס למונומנטים של הנצחה. הראשון הוא חברתי, אם בעבר אתרי הנצחה היו יוזמה של מנהיגים או שחקנים מרכזיים אחרים בחברה, הרי שבתקופה המודרנית של אנדרטאות הנצחה מתקיים לעיתים קרובות תהליך של משא ומתן, או לפחות דיון פתוח, על הנרטיב והייצוג של הזיכרון. מבחינה פיזית, ביטויי הזיכרון עברו גם הם שינויים, כאשר אנדרטאות הנצחה כיום נוטות להיות ביטוי מופשט ולא פיגורטיבי של מושא הזיכרון. לעיתים קרובות האנדרטאות מציעות חוויה מאזכרת באמצעות סמלים,  מה שמאפשר לצופה גמישות בפירוש הזיכרון של האירוע.

דוגמא לאנדרטת הנצחה שמייצגת את השינויים היא האנדרטה המנציחה את אירועי הפיגועים ב -11 בספטמבר 2001 ואת חייהם שאבדו בפיגועים. האנדרטה, הממוקמת באתר מרכז הסחר העולמי, על המיקום הקודם של המגדלים התאומים, שנהרסו במהלך ההתקפות, היא תוצאה של תחרות בינלאומית פומבית. התחרות הייתה פתוחה למשתתפים מרחבי העולם, והציגה את תשומת הלב הציבורית והדיונים. עיצוב האנדרטה (על-ידי מיכאל ארד ואדריכל הנוף פיטר ווקר) כולל שתי בריכות הממוקמות בתוואי של מגדלי התאומים. כל בריכה משתרעת על פני שטח של דונם, ושתי הבריכות יחד נועדו לסמל את אובדן החיים, את החלל הפיזי והרגע המסוים הזה בהיסטוריה של העם האמריקני.

האנדרטה לזכר אירועי ה11 בספטמבר היא דוגמא לאתר של הנצחה במרחב בהעירוני (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

האנדרטה לזכר אירועי ה11 בספטמבר היא דוגמא לאתר של הנצחה במרחב בהעירוני (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

האנדרטה כוללת שתי בריכות הממוקמות בתוואי של מגדלי התאומים ונועדה לסמן את הפער שנפער בעם האמריקאי (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

האנדרטה כוללת שתי בריכות הממוקמות בתוואי של מגדלי התאומים ונועדה לסמן את הפער שנפער בעם האמריקאי (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

שחזור. בשונה מאנדרטת ההנצחה המתמקדת לעתים קרובות באירוע או בבני אדם, השחזור מבקש למלא/להשיב מקום בעבר שאבד. השחזור נשען על זיכרונות המורשת של החברה ובאמצעותו מבקש לחזק את המקומי או הלאומי. עם זאת, כפי שציין ריצ'רד באומן, למרבה הצער, איננו יכולים להחזיר את שאבד, למרות שאנו חפצים בכך. במובן זה, השחזור למעשה מייצר "גני עדן אבודים" אליהם אנו מבקשים לחזור. המרחב הפיזי הוא תזכורת לחיפוש המתמיד אחרי דרכים שיביאו אותנו לשם. שחזור וחיזוק תחושות של הקהילה וחברת הלאום היא פרקטיקה מקובלת של המדינה, כמו גם קבוצות חברתיות שמטרתן לקדם אידיאולוגיה או עידן מסוים. השחזור כרוך במאמץ רב ודורש הרבה מאמצים משמעותיים להגשמתו. לכן הוא מובל לעתים קרובות על ידי המוסדות של החברה. אחת הדוגמאות המרתקות לשחזור ניתן למצוא בעיר דרזדן. לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכם מחקו כוחות בעלות הברית עד 80% מהמבנים ההיסטוריים בערים המרכזיות בגרמניה (כולל ברלין, קלן, לייפציג, מגדבורג, המבורג, קיל, לובק, מינסטר , מינכן, נירנברג, זנטן, וורמס, ברונסוויק, הנובר, פרייבורג ודרזדן), החלו בעיר תהליכי שיקום. עם זאת, מה שאפיין את השלב האחרון של תהליך זה הוא נוסטלגיה גוברת והשתוקקות להיסטוריה, למסורת, למרכזים עירוניים המספקים אוריינטציה ותחושת זהות בעיר. דוגמה לפרויקטים שהעלו ויכוח רב היתה שחזורו של Dresden's Frauenkircher , או כנסיית הליידי שלנו. הפרויקט בתחילה זכה להתנגדויות רבות ומבקרים טענו שמדובר ביצירת דיסנילנד ההיסטורי. אבל גל של תמיכה עממית דחף את אישור התוכנית. פרויקט נוסף הוא בנייה מחדש של בניינים בסגנון הבארוק ב Neumarkt של דרזדן, שטח שנמחק לחלוטין על ידי ההפצצות של כוחות הברית. פרויקטים של שחזור ושיקום עוסקים הרבה בזיכרון אבל גם בשכחה או מחיקת חלקים מן העבר אשר אין עניין לזכור בהווה. פעולת השחזור היא תמיד גם בנייה מחדש של נרטיב. מתכננים ואדריכלים הם שחקנים מרכזיים בתהליכים אלו ולעתים קרובות מופעלים כמגשרים בין קבוצות ואינטרסים שונים ולכן יש להם תפקיד משמעותי בכתיבה מחדש של ההיסטוריה. אבל השאלה היא כמובן, כפי ששאלה אדריכל פיטר קולקה, יליד דרזדן: "למה אנחנו צריכים לרצות את הקשישים של העיר החפצים לראות את העבר שלהם פעם נוספת?"

פרקטיקות יומיומיות. בשונה מהנצחה והשיקום, שבדרך כלל מובלים ומיושמים על ידי מוסדות, הפרקטיקות נוטות לאפיין תושבים הפועלים מלמטה למעלה, וניתן לראות אותה כצורה יצירתית שבה אנשים מעבירים מידע. זוהי למעשה חלק מהמסורת הארוכה של ההיסטוריה שבעל פה. גישה זו שירתה, ועדיין ממשיכה לשמש, כאמצעי להעברת ידע בין קבוצות, פומבית. עבור חסידי האסטרטגיה הזאת, הזיכרון אינו נתפס עוד כרשומה שקופה של העבר, אלא כמעשה חברתי רב משמעות, הדורש שימוש מודע בגוף, פולחן זמני שיש לו ביטוי קונקרטי בחלל. במילים אחרות, עבור המשתתפים בסוג זה של פעולות/טקסים, הזיכרון אינו ניטרלי, אלא הוא תחום של משמעות דינמית, כי הוא פועל ומופעל ללא הרף. דוגמה מובהקת של פרקטיקות זיכרון היא המחאות של אמהות מפלאזה דה מאיו בבואנוס איירס בארגנטינה, שילדיהן "נעלמו" תחת הדיקטטורה הצבאית בין השנים 1976 ל -1983. במשך יותר משלושה עשורים נלחמו האימהות על הזכות להתאחד עם ילדיהן החטופים. מאז 30 באפריל 1977 ועד היום, הן מתאספות בכל יום חמישי אחר הצהריים בפלאזה דה מאיו מול ארמון הנשיאות קאסה רוסדה. אף על פי שהדיקטטורה אסרה על מחאה, בתקופת הדיקטטורה הן צעדו במעגלים, שתי נשים בכל פעם, ועקפו את המגבלות המשפטיות על מחאה נגד המשטר. דינמיקה זו, אפשרה להן באמצעות גופן ליצור מרחב זיכרון ופעולה חדשה בחלל. לאורך השנים הפעילות של האימהות והמטרות שלהן במאבקן השתנו כמו גם הטקס שקיימו. במובן זה הפרקטיקות היומיומיות של הזיכרון מאפשרות גמישות רבה יותר ורפלקסיביות.

מחאת האמהות מפלאזה דה מיו, הנשים עוטות את המטפחות שהפכו לסמל. צילום משנת 2017 (צילום: Colores Mari, Flickr)

מחאת האמהות מפלאזה דה מיו, הנשים עוטות את המטפחות שהפכו לסמל. צילום משנת 2017 (צילום: Colores Mari, Flickr)

שלושת האסטרטגיות, ההנצחה, השחזור והפרקטיקות היומיומיות, הן חלק מן הדרכים בהן מעצבים מוסדות ציבור ותושבים את הזיכרון בעיר. המשותף לכולן הוא מעמדן הזמני בעיר, הן ביחס לביטוי הפיזי והן ביחס למשמעותם הסמלית. כך ולמרות שחלק מן הזיכרונות שלנו בעיר בנויים מבטון וחקוקים באבן, כולם ניתנים להחלפה, בין אם בשל אירוע כפוי (כלומר, מלחמה או סכסוכים אלימים), שינויים שיחניים (כלומר שינוי באידיאולוגיה) או אפילו מימון. זמניות זו מזכירה לנו כי כל מעשה זיכרון נושא עמו ממד של בגידה ושכחה.

האובססיה לזיכרון ומה אפשר לעשות עם זה?

המאה ה -21 מאופיינת בהנכחה של הזיכרון בעיר. הלך רוח זה מבטא את המאבק בין קבוצת חברתיות ואת הגמשת הגבולות השיחניים הממסדיים. גמישות זו מייצרת מטריה גדולה תחתיה שחקנים נוספים, ארגונים, אזרחים, קהילות, רשויות המדינה, קואליציות בינלאומיות כלולים ותורמים להיווצרותן של היסטוריות וסיפורים חדשים. דינמיקה זו הופכת את הזיכרון לא רק לאמצעי של תיעוד, שחזור והנצחה אלא גם לכלי לגיוס, ולכלי מאבק על משאבים וכוח.

אך האובססיה לזיכרון בערינו מנכיחה את ההיעדר וצריכה גם להדאיג. אנחנו חייבים להיות זהירים לא למלא את ערינו במקומות של היעדר עירוני, במקומות היסטוריים, מיתיים. העיסוק האובססיבי בזיכרון יכול גם לפגוע; לתרום לרדוקציה של המורכבות ההיסטורית, להשעיה של ההווה (פרקטיקות היומיום) ושל העתיד (הגבלה של פעולה המבקשת לשנות את המרחב לטובת חיי היום יום). ואכן ולמרות שמנהגי הזיכרון העכשווי יוצרים הזדמנות גדולה יותר לדיון פתוח, לשינוי וריבוד של השיח הממסדי, איננו יכולים למלא את הערים שלנו בהיעדר. עלינו להיזהר לא לשכוח את העתיד. אנחנו זקוקים לעבר ולעתיד על מנת לבטא את חוסר שביעות הרצון הפוליטי, החברתי, והתרבותי שלנו ממצב העולם הנוכחי. אובססיה סביב זיכרון יכולה להוביל להתמכרות עצמית, קיבוע מלנכוליה והתמקדות בממד הטראומטי של החיים ללא אפשרות לדמיין את העתיד.

ובאופן ישיר יותר, הזיכרון צריך להיות אמצעי כדי לחשוב על מקום בדרכים חדשניות. זה רחוק מלהיות מחיקה, זה לחשוב ולדמיין את העתיד של המקום.