הנושא של הזיכרון והמקום שלו בחיינו היא סוגיה מרכזית בזהות הישראלי והיהודית. ויכוח סביב אנדרטה בדיסלדורף, מעורר מחשבה לגבי הנוכחות של זיכרונות טראומתיים בחיי היום יום שלנו.

האוניברסיטה למדעים יישומים (Applied sciences) בדיסלדורף עברה לא מכבר למעונה החדש שעל עיצובו הופקד משרד האדריכלים Nickl + Partner Architekt​en AG ממינכן. האדריכלות של הבניינים כמיטב האופנה האדריכלית. מערכת של מבנים כסופים, עם צלונים חשמליים המתכווננים לפי כיוון השמש. פנים המבנים, מונכרוניסטי, בטון חשוף, משטחים אפורים למעט צבע יחיד, אדום/כחול/ירוק, שנבחר בקפידה לכל אחד מן המבנים בהתאמה ומופיע במשקופי הדלתות גרם המדרגות ופרטים נוספים. גם המרחבים הפתוחים בין המבנים מעוצבים בקפידה.

מבט לאחד המבננים בקמפוס (צילום: טלי חתוקה)

מבט לאחד המבננים בקמפוס (צילום: טלי חתוקה)

בתוך השקט האסתטי של הקמפוס,  בולט בניין אחד בצורה יוצאת דופן בחריגותו. מבנה הספריה. מבנה הספרייה שימש בעבר כבית מטבחיים לבקר. אולם למבנה, כמו הרבה מבנים בגרמניה יש היסטוריה. במקרה הזה, בשנות הארבעים הקודמות של המאה ה-20, כ-6000 יהודים התבקשו לחכות במבנה לפני גירושם למחנות הריכוז. כאשר שמע נשיא האוניברסיטה על ההיסטוריה של המקום הוא ביקש מפביין וירצו (Fabian Virchow), פרופ' לסוציולוגיה הפוליטית ואחראי על היחידה העוסקת במחקר של קבוצות ימניות קיצוניות בגרמניה, ומספר חברי סגל נוספים לחשוב על ההנצחה של האירוע במקום.

 

אולם הספרייה והירידה למפלס התחתון (צילום: טלי חתוקה)

אולם הספרייה והירידה למפלס התחתון (צילום: טלי חתוקה)

ההחלטה התקבלה והוקמה אנדרטה כחלק מחזית הבניין. כך כל מי שנכנס לספרייה רואה את החזית השקופה ממנה ניבטים הפנים של המגורשים. הבירוקרטיה הגרמנית שימרה היטב את הרשימה של המגורשים וניתן היה למצוא את תמונותיהם בקלות יחסית. עם הכניסה לבניין, ניתן להיכנס לספריה או לעבור דרך האנדרטה. הרעיון האדריכלי של מתכנני האנדרטה היה שתנועת המבקרים תעקוב אחרי התנועה של הבקר והיהודים במבנה. במעבר יש מעין ארכיון דיגיטלי של הנספים, הניצולים והאחראים מטעם המשטר הנאצי על המקום והגירוש. בחזית הבניין קיימים שלטים המתארים את האירוע ומספקים פרטים על ההקשר. האנדרטה מתוכננת באופן מאופק אך אפקטיבי מאוד, היא חלק מהמבנה וחיי היום היום של הסטודנטים. היא מתחקה אחרי מה שהתרחש במקום באופן שדורש מהמבקר לעבור בדרך בו עברו המגורשים, והדרך בה נע הבקר.

האנדרטה היא חלק מחזית המבנה. הבחירה בחזית שקופה מנכיח את האירוע לבאים ושבים (צילום: טלי חתוקה)

האנדרטה היא חלק מחזית המבנה. הבחירה בחזית שקופה מנכיח את האירוע לבאים ושבים (צילום: טלי חתוקה)

הפנים של המגורשים מלווים את המבקר בירידה לחלל התחתון (צילום: טלי חתוקה)

הפנים של המגורשים מלווים את המבקר בירידה לחלל התחתון (צילום: טלי חתוקה)

הספריה עצמה  אסתטית מאוד, עוד דוגמא לדרך שבה שימור יכול לייצר מרחבים אסתטיים גם בסביבות טעונות וקשות. אבל פרט אחד בתוך המקום מעורר ויכוח ואי נחת. בתוך הספרייה בחרו המתכננים של האנדרטה להשאיר חלק מהאֵבוּס ששימש להאכלת הבקר במקום. האֵבוּס, בטון יצוק, היא תזכורת לאירוע בתוך האירוע. היהודים ששהו במקום, והמתינו שעות רבות, בחרו להניח את ילדיהם בתוך האֵבוּס שהיה נקי יחסית לרצפה המזוהמת. ליד הפרט הממוקם בתוך הספרייה, הסבר על האובייקט. באופן לא מפתיע, שאולי זכה לסיקור לא הוגן בתקשורת, הספרניות (אחת מהן יהודייה), טענו שהפרט מטריד מאוד, מביא את הרצח של היהודים קרוב מאוד ומקשה על תפקודן בספרייה. הם גם הרגישו כי אינן מוכשרות לתת הסבר על כך לסטודנטים.

האבוס והטבעת בה קשרו את הבקר, נוכחותם מעוררת אי נחת בקב הסטודנטים (צילום: טלי חתוקה)

האבוס והטבעת בה קשרו את הבקר, נוכחותם מעוררת אי נחת בקב הסטודנטים (צילום: טלי חתוקה)

הירידה המתחקה אחרי התנועה של הבקר והיהודים בערב הגירוש (צילום: טלי חתוקה)

הירידה המתחקה אחרי התנועה של הבקר והיהודים בערב הגירוש (צילום: טלי חתוקה)

הבקשה עוררה ויכוח ער בתקשורת ובאונבירסיטה. פביין שאחראי מטעם האוניברסיטה על המקום,  ובמסגרת תפקידו גם אחראי על  מיזמים וחשיפה של האנדרטה לסטודנטים, סיפר כי עם ההקמה של האנדרטה עמדו בפניהם שלוש חלופות: למקם את האֵבוּס בכניסה לספריה, בתוך ספריה או להתעלם מן האוביקט. מסיבות של בטיחות החלופה הראשונה ירדה מהפרק. במהלך העבודה על הפרויקט, מספר פביין, הוחלט כי מדובר באלמנט מרכזי, וסטודנטים ומבקרים צריכים להתעמת עם זה. כך התגבש רוב למיקום של האֵבוּס בתוך הספרייה. הם הקימו קבוצת עבודה אבל גם קבוצת תמיכה שתסייע לספרניות לתת מענה בנוגע לשאלות על האֵבוּס.

פביין טען שכאשר נחשף הנושא בתקשורת, הוא הוצג באופן לא הוגן כלפי הספרניות, כאילו הן לא מעוניינות בשום זיכרון. וזה ממש לא היה נכון. באופן אישי, הוא היה מעדיף, שהאובייקט יהיה ממקום באזור מרכזי עוד יותר, בכניסה לספריה, כדי שיעמת את האנשים עם הזיכרון ולאו דווקא במיקום הנוכחי, שנראה כאקראי, וניתן להתעלם ממנו. מה שלא ניתן לדבריו זה להתעלם מהאנדרטה בכללה, והם רואים שאנשים נחשפים לטקסטים בחוץ ונכנסים לאנדרטה. אבל זה לא אידאלי. לאחרונה גם שוחחו עם הספרניות והגיעו איתן להסכמה כי תתקיים פגישה נוספת, בה ינסו לברר האם המיקום, או שנדרש שינוי בנוגע למיקום.

תכנית אתר ההנצחה

תכנית אתר ההנצחה

מיקמו של האבוס בספרייה (צילום: טלי חתוקה)

האבוס בתוך בספרייה (צילום: טלי חתוקה)

התקשורת חגגה, והאירוע קיבל תשומת לב מפוליטיקאים שביקשו למנף את ההזדמנות.

הסיפור הזה מעלה סוגיה מורכבת על הזיכרון ועל המיקום שלו בחיי היום יום. האם אנו צריכים להתעמת בכל רגע עם ההיסטוריה הקשה והכואבת? האם הבחירה למקם את הזיכרון כחלק מחיי היום יום מייצר זילות של הזיכרון. התשובות על הנושא אינן חד משמעיות. באופן אישי, כפי שאמרתי לפביין, אני הייתי ממקמת את האוביקט בחלל ההנצחה עצמו. כחלק מן האנדרטה והחזית של המבנה. המחשבה שילדים קטנים מחכים יחד עם הוריהם על השוקת בדרך למחנות הריכוז היא מזעזעת וקשה לשאת אותה יום יום.

במובן הזה אני מבינה את הספרניות, העובדות במקום. האֵבוּס יכול לייצר אי שקט נפשי קבוע, קשה.