גבולות פיזיים, מיקום, קנה מידה, צורה וסטרוקטורה, סמלים, ונורמות חברתיות – כולם תורמים לארגון המרחבי והחברתי של מחאה. מחאה תמיד קשורה למקום, ולבחירה במקום כלשהו לשם פעולה של מחאה יש משמעות רבה הן עבור המשתתפים, והן עבור הצופים בהם. לקראת פתיחת התערוכה "הכוריאוגרפיה של המחאה".

כל מחאה היא מופע הכולל התייחסות מוקפדת לכוריאוגרפיה של הגוף, זה האישי, היוצר את המסה של ההמון. הכוריאוגרפיה היא מסר אידיאולוגי, אמצעי ללכידות חברתית, דרך לעורר תשומת לב, משאב אסתטי, כלי בייצור של סדר חדש. הכוריאוגרפיה של המחאה, ככלי המעצים את השפעתה, בולטת בחלק ניכר מההפגנות העכשוויות ברחבי העולם ומצביעה על ההכרה של האזרחים בכך שהמרחב והגוף הם כלים משמעותיים שיש לעשות בהם שימוש קפדני. הכרה זו חוצה מדינות ומאפיינת אזרחים במשטרים דמוקרטיים ולא-דמוקרטיים כאחד, שנעשו מודעים יותר לכוחם ולכוריאוגרפיה הסוציו-מרחבית כאמצעי אשר עשוי להעצים את התמיכה בטענותיהם.

בהגדרתה המחאה היא אירוע קבוצתי המאפשר להתכנס יחד וליצור אשליה של קהילה. במילים אחרות, המחאות הן אירועים בעלי מאפיינים צורניים המתווכים בין האינדיבידואל לקולקטיב (האבסטרקטי) והופכים את הפרט לחלק ממשהו גדול יותר. חשוב לציין כי המחאה, גם אם היא מתארגנת באופן ספונטני, מבוססת על סדר נבדל מזה של חיי היומיום, סדר המודגש באופן מוחצן. מנקודת מבט אדריכלית-תכנונית, הכוריאוגרפיה של המחאה, הכוללת הבניית סדר ויחסי כוח בין המשתתפים, מושפעת מהמרחב הממשי ומהגיאומטריה האדריכלית, ובייחוד מִקנה המידה של המקום. לאלו השפעה מכרעת על היחסים בין המשתתפים ועל צורת הדיאלוג שהם מבקשים לקדם עם המשטר ועם הציבור הרחב.

באופן כללי, בבניית הכוריאוגרפיה של המחאה מובאות בחשבון שתי זירות. האחת היא זו החיצונית, קרי הקהל ומקבלי ההחלטות שאליהם מפנים המפגינים את דרישותיהם; כאן לכוריאוגרפיה תפקיד מרכזי בהאחדה ובעיצוב של מסר ברור. הזירה שנייה היא זו הפנימית, קרי המשתתפים הנוטלים חלק באירוע; כאן לכוריאוגרפיה תפקיד חשוב בהגברת תחושת הסולידריות הפוליטית והרגשית ביניהם. על מנת להשיג מטרות אלו, הכוריאוגרפיה של המחאה מביאה בחשבון גורמים רבים נוספים הקשורים זה בזה (לוח זמנים, מספר המשתתפים, מיקום האירוע, מעקב וכדומה), גורמים התורמים להשלכות הפיזיות והתרבותיות של המופע. מבין סך כל המשתנים הרבים של הכוריאוגרפיה של המחאה העכשווית ארצה להתייחס לשני משתנים בולטים תלויים, שלהם השפעה מכרעת בהעברת המסר של המחאה: הראשון – הצורה המרחבית של ההתכנסות; והשני – המבט עליה, קרי הדימוי של המחאה בעיני הצופה הממוקם מחוץ לאירוע. למרות הנטייה לחשוב כי קנה המידה של האירוע הוא המשתנה המשמעותי בבניית הכוריאוגרפיה של המחאה, הרי שמספר רב של משתתפים בהפגנה הוא בגדר "בונוס" אך אינו הכרחי למבט עליה.

האזרחים מכירים בכך שהמרחב והגוף הם כלים משמעותיים שיש לעשות בהם שימוש קפדני. הפגנה בלונדון, בריטניה (צילום: טלי חתוקה)

האזרחים מכירים בכך שהמרחב והגוף הם כלים משמעותיים שיש לעשות בהם שימוש קפדני. הפגנה בלונדון, בריטניה (צילום: טלי חתוקה)

הצורה המרחבית של המחאה

ההחלטה העיקרית בדבר הכוריאוגרפיה של כל הפגנה נוגעת לאינטראקציות המרחביות בין המשתתפים ולמשמעות הסימבולית שלהן. החלטה זו הכרחית לעיצוב הסולידריות בין המשתתפים. לדוגמה, ברמה הבסיסית ביותר, דובר העומד בלב מרחב מעגלי מעביר מסר של שייכות לקהל כמי שצמח מתוכו, בשונה מדובר שעומד על בימה גבוהה בקצהו של מרחב גיאומטרי מוקפד, המעורר תחושות של היררכיה ותיאטרליות. כיום ניכר כי הפגנות מסוימות בוחרות באופן מכוון להימנע מיצירתו של מרכז פעולה ברור, דוגמת ההפגנות של קיץ 2011 בישראל, בניו יורק ומקומות נוספים בעולם. הן גם לא היו מבוססות על ארגון פירמידלי של יחסי כוח בין המשתתפים, וחוסר ארגון זה שיקף את היחסים בין קבוצות המשתתפים השונות ויצר בתורו מבנה כוח רשתי, מקוטע ורב-מוקדי. למערך שכזה יתרון רב באיגוד של קבוצות מתחרות רבות; המנהיגות במקרה כזה (אם קיימת) נותרת מפוזרת, או שהיא מגבילה את עצמה למטרות מסוימות. המבנה המורכב הזה, הרשתי, המאפיין מחאות עכשוויות רבות, מחזיק מעמד הודות לשימוש בתקשורת הווירטואלית ככלי להעברת מידע המוסיף נדבך של הומוגניות, אך בייחוד הודות לכוריאוגרפיה המייצרת נופך מאחד, שפה של גוף במקום.

כל מחאה נטועה במקום ובזמן. לפיכך את הכוריאוגרפיה המרחבית של המחאה יש לבחון גם ביחס למשתנים פיזיים כמו טופוגרפיה, גבולות, תחבורה ושימושים (למשל מבני ממשלה, מסחר ומגורים). בחירת מיקום ההפגנה אינה מביאה בחשבון רק את מספר האנשים הצפוי והרצוי, אלא גם את מרכיבי האירוע הצפויים (כמו צעידה, התאספות, שירה, ביגוד ואף מועדו ומשכו של האירוע). סך ההתייחסות לכל הפרמטרים הללו משקף את האופן שבו המשתתפים רואים את עצמם – כתומכים בסדר חברתי דומיננטי או כמתנגדים לו.

אם כן, היחסים שבין המופע למקום נותנים למחאה את אופייה וצבעיה. מחאות רבות-משתתפים, כאלו המתרחשות בכיכרות מרכזיות בערים, כוללות ארגון קפדני של פעולה. הכוחות המארגנים (כמו מפלגות פוליטיות, איגודי עובדים, ארגונים חברתיים) מגדירים את הפרישה המרחבית של האירועים, את תוכני המחאה ואת מהלכה, ומופקדים על התיאומים עם הרשויות ועם מנגנוני הביטחון. במחאות מסוג זה ניתנת תשומת לב קפדנית ליחס בין המרחב לבין מספר המשתתפים ולאמצעים נוספים העשויים להגביר את תחושת ה"ביחד" והסולידריות ביניהם. במקומות רשמיים שבהם מרוכזים סמלי המשטר – כמו למשל כיכר אל-תחריר בקהיר, כיכר רבין בתל אביב וכיכר טרפלגר בלונדון – ההפגנות נוטות להיות רבות-משתתפים, אך אין בכך כדי להבטיח בהכרח אפקט לאומי ועולמי. אפקט משמעותי מושג באמצעות המבט של המשטר, של הצופה המרוחק, של הגולש באינטרנט ושל הקהל היושב בביתו מול מקלט הטלוויזיה.

אם קבוצה יוצרת דפוס ברור ומובחן של התאספות, הדבר יכול לסייע לה בהיקף החשיפה שתזכה לה; התייחסות חדשה לסמלים קיימים עשויה להגביר את השפעת האירוע על דעת הקהל. דוגמה לכך ניתן לזהות עם המחאה של האימהות מכיכר מאי (Mothers of Plaza De Mayo) בארגנטינה, אשר במשך יותר משלושה עשורים נלחמו על זכותן להתאחד מחדש עם ילדיהן ש"נעלמו" במהלך תקופת המשטר הצבאי בשנים 1983-1976. מאז 30 באפריל 1977 ועד היום הן מתאספות בכל יום חמישי אחר הצהריים בכיכר מאי לפני הארמון הנשיאותי (Casa Rosada). אף על פי שהמשטר הצבאי אסר על הפגנות, הן צעדו סביב האובליסק בכיכר ולראשן מטפחות שעליהן רקומים שמות ילדיהן, בתוואי מעגלי, בדממה, שתי נשים בכל פעם, חושפות כיצד הפעולה שלהן, כמופע מרחבי המתייחס לעיצוב של המקום, מצליחה לאתגר את ההגבלות המשפטיות על מפגינים נגד השלטון.1 דוגמה זו מראה כיצד קבוצות יכולות לאתגר את גבולות המרחב ואת חוקי המשטר באמצעות מופע אשר כולל פירוש חדש למקום.

דוגמה נוספת לפעולה במרחב מספקת קבוצת "נשים בשחור" הישראלית, המנכסת באופן זמני מרחבים ציבוריים לא רשמיים על ידי עמידה בצומתי תחבורה ראשיים ברחבי ישראל בכל יום שישי אחר הצהריים. "נשים בשחור" הוקמה בעקבות האינתיפאדה הראשונה (1987) על ידי קבוצה קטנה של נשים מירושלים שהפגינו נגד הכיבוש. הארגון, שהחל כהתכנסות שבועית של נשים לבושות שחור, העומדות בדממה ונושאות בידיהן שלטים הקוראים "די לכיבוש", הפך לרשת ארצית המקיימת כשלושים התכנסויות שבועיות ברחבי ישראל. בשיא פעילותו מנו ההתכנסויות בירושלים, שהיו הגדולות ביותר, כ-400-350 משתתפות. לאחר מלחמת המפרץ (1991) חווה הארגון ירידה תלולה במספר המשתתפות, וכן לאחר הסכמי אוסלו (1993). כיום פועלות ארבע קבוצות בירושלים, בחיפה, בתל אביב ובגן שמואל. הכוח והיתרון של הפעולה בקבוצות קטנות אלו טמונים בחופש הפעולה בנוגע לפרישתן המרחבית, לאקט הפרפורמטיבי ולאמצעי הפעולה שינקטו. 

היחסים שבין המופע למקום נותנים למחאה את אופייה וצבעיה. הפגנה באתונה, יוון, 2007 (צילום: טלי חתוקה)

היחסים שבין המופע למקום נותנים למחאה את אופייה וצבעיה. הפגנה באתונה, יוון, 2007 (צילום: טלי חתוקה)

כוחו של המבט על המחאה

מפגינים ואקטיביסטים הפנימו זה מכבר שהמעקב הפך לחלק ממציאות חיינו היומיומית, ולכך שהסדר נשמר ומוגבר על ידי מצלמות ומנגנוני ביטחון, ואף הפכו זאת למקור כוח. כך למשל במקרה של האימהות של כיכר מאי, שפעלו תחת דיקטטורה שפיקחה ישירות על הפגנתן. בבסיס, כל מחאה מכוונת להיראות, והנראות היא המאפשרת את החשיפה של הקול, כלומר מאפשרת גם להישמע. לכן, אין ספק שמעקב וניטור של המרחב הציבורי משמשים כאמצעי לשליטה, אך במסגרת מחאות פוליטיות הם יכולים להפוך גם לאמצעי של שחרור ותיווך.

יתרה מכך, מעבר ל"היות נראה ונשמע", המבט של פרקטיקות בקרה (של גופי המשטרה, הצבא וכדומה) גם מגביר את תחושת הביטחון בקרב המפגינים. מנקודת המבט של המארגנים, התפרצות של אלימות בהפגנה עלולה להבריח תומכים אקטיביים ופסיביים ולהפחיד צרכני חדשות ברחבי העולם – כך שבמקרים רבים בקרה משרתת את המפגינים. ההיסטוריה מראה שהפגנות המוניות לא אלימות המאורגנות במשטרים לא דמוקרטיים מסוגלות למשוך מספר רב של אנשים ונוטות להצליח, דוגמת ההפגנה בלייפציג ב-1989 וההפגנות הראשונות בכיכר אל-תחריר בקהיר. כך שתחושות הביטחון והסולידריות מאפשרות למשתתפים להרגיש, אפילו באופן זמני, שהם שייכים לקהילה מדומיינת, תחושות המטפחות תקווה לעתיד טוב יותר.

אולם לתקשורת תפקיד מעצב ומכריע במחאה, לא רק במהלכה או ביום שאחרי, אלא גם קודם לכן, באופן שבו היא עוקבת אחר ארגון המחאה ומפיצה מידע עליה. עיקר המאמץ של האקטיביסטים הוא ללכוד את המבט התקשורתי במהלכה על מנת להגיע לצופה המרוחק. מאמץ זה תואם את הצורך של התקשורת באספקה שוטפת של סיפורים ודימויים יוצאי דופן. בשונה מהמבט המקומי של כוחות הבקרה, למבט של התקשורת תפקיד כפול: היא אוספת את המידע, מארגנת מחדש את ההתרחשות, מתווכת בין ההתרחשויות המוצקות והממשיות, עורכת את הנרטיב מחדש ומפיצה אותו לצופים המרוחקים ברחבי העולם. דוגמה טובה לאופן שבו התחברו צורת ההתאגדות והתקשורת יכולה להימצא בפלישה לעיראק (15 בפברואר 2003); ההפגנה הייתה אירוע מתוכנן שבו הפגינו מיליוני אנשים בו בזמן בכ-800 ערים מסביב לעולם. אירוע זה היה חסר תקדים, הן מבחינת קנה המידה שלו והן מבחינת שיתוף הפעולה בין המפגינים ובינם לבין התקשורת. התקשורת מילאה תפקיד מכריע בשידור האירוע הבינלאומי לעולם.

אם כך, המבט ותפקידיו המרובים מובאים בחשבון ונחווים כרכיבים מכריעים עבור יכולתם של מפגינים לחולל שינוי. מסיבה זו, מפגינים אינם מודאגים מהמבט המפקח אלא משחקים עמו. הם מעצבים את ההפגנות במרחב הציבורי באופן מודע לקיומו, ומשתמשים בו כמקור לכוח. לעתים הם אף מחליפים תפקידים ומעצבים הפגנות שבהן המבט מופנה לפעולות הייצוגיות של הממשל. דוגמה לכך היא פעולתן של נשות מחסום ווטש, ארגון התנדבותי של נשים ישראליות המפקחות על מחסומים ישראליים בגדה המערבית וכן על משפטים של פלסטינים הנערכים בבתי משפט צבאיים. חברות מחסום ווטש פועלות במשמרות של צוותים קטנים המונים שתיים או שלוש אקטיביסטיות, שבעה ימים בשבוע. במהלך המשמרת הן לובשות תגי זיהוי ובסוף כל משמרת מנסחות סיכום של הפעילות ומפרסמות אותו באתרן. פעולותיהן מדגימות מודעות אזרחית לכוחו של המבט וליכולת של המפגין להיות בקשר עם השלטון.

לסיכום, המחאה על צורותיה המרחביות המגוונות היא פעולה סוציו-מרחבית, מופע המנסה לאתגר סדר חברתי, אידיאולוגי, תרבותי, של משטר קיים. המחאות הן מקומות של תקשורת באמצעות סמלים שממקמים את המשתתפים במקום אידיאולוגי מסוים ונותנים לו משמעות מעבר לזו היומיומית. להצגתם של הסמלים במרחב הפיזי חשיבות רבה, ולא במקרה חלק ניכר מאירועי המחאה מתרחש בשעות הלילה, אז השימוש בתאורה מעצים את העיצוב הדרמתי של הסמלים. הסמלים והכוריאוגרפיה של המחאה מחוללים אירוע בזמן ובמרחב ומהדקים את הזיקה בין המקום למחאה, בין ההמון לפוליטיקה ובין הפוליטיקה לאסתטיקה של המחאה. כך שהכוריאוגרפיה והאסתטיקה של המחאה רתומות תמיד לפרקטיקה הפוליטית שלה. קשר זה מעלה דילמות ושאלות באשר לתהליך האסתטיזציה של המחאה, ובייחוד מתחדדת השאלה אם קשר זה מאפשר להמון לשפוט את סדר היום הפוליטי של המחאה לפי האופן שבו היא מיוצגת או לפי מעמדה האתי.

מפגינים אינם מודאגים מהמבט המפקח אלא משחקים עמו. הפגנה בבקה אל גרביה, ישראל, 2009 (צילום: טלי חתוקה)

מפגינים אינם מודאגים מהמבט המפקח אלא משחקים עמו. הפגנה בבקה אל גרביה, ישראל, 2009 (צילום: טלי חתוקה)

לקריאה נוספת:

Hatuka, "Negotiating Space: Analyzing Jaffa Protest's Form, Intention and Violence, October 27th 1933", Jerusalem Quarterly 35 (2008): 93-105.

Baykan, T. Hatuka, "Politics and Culture in the Making of a City-Center: The Case of Taksim Square, Istanbul", Planning Perspectives 25 (1) (January 2010): 49–68 (Prize for Best Paper of Planning Perspectives, 2010-2012).

Hatuka, Violent Acts and Urban Space in Contemporary Tel Aviv: Revisioning Moments, University of Texas Press, 2010.

Hatuka, "Civilian Consciousness of the Mutable Nature of Power: Dissent Practices Along a Fragmented Border in Israel/Palestine, Political Geography 31 (6) (2012): 347-357.

Hatuka, "Transformative Terrains: Counter Hegemonic Tactics of Dissent in Israel", Geopolitics 17 (4) (2012): 926-951.

Hatuka, "The Challenge of Distance in Designing Civil Protest: The Case of Resurrection City in Washington Mall and the Occupy Movement in Zuccotti Park", Planning Perspectives (Online, June 2015).

Hatuka, The Design of Protest, University of Texas Press (Forthcoming).

 

הכוריאוגרפיה של המחאה –The Choreography of Protest

פתיחה: יום ה', 3 בדצמבר 2015, בשעה 20:00

נעילה וערב עיון: יום ה', 22 בינואר 2016, בשעה 20:00

הגלריה בבית האדריכל

רחוב המגדלור 15, יפו

שעות פתיחה: א', ג', ד', ה' 10:00-17:00; ב' 10:00-19:00

להורדת ההזמנה לתערוכה לחצו כאן

להורדת קטלוג התערוכה לחצו כאן

למידע נוסף, אנא בקרו באתר התערוכה http://designprotest.tau.ac.il

  1.  בתקופת הדיקטטורה נאסר על האזרחים להפגין. מפגשים במרחב הציבורי נתפסו כמאיימים. הנשים שנפגשו בכיכר התבקשו על ידי השוטרים במקום לנוע (to circulate) – כך נוצר דפוס התנועה המעגלי של נשים בזוגות.