רחובות של פשע

האם פשיעה במרחב העירוני מתקיימת בהכרח בשכונות המזוהות עם עוני? האם משטרה יכולה למגר פשיעה עירונית? וכיצד מתפזרת הפשיעה ברחבי העיר? הקרימינולוג דיוויד וייסבורד, עיצב מחדש את התפיסה של הפשיעה בעיר ופרקטיקות שיטור בכך שהציב במרכז את השאלה היכן מתבצעות העבירות, הוא מציע גישה מיקרו-גאוגרפית להתמודדות עם פשיעה

פרופ’ דיוויד וייסבורד הוא קרימינולוג אשר מציב בלב המחקר שלו את השאלה – היכן מתקיימת הפשיעה במקום השאלה השכיחה יותר- מי מבצע עבירות. בשונה מהקרימינולוגיה הקלאסית, המתמקדת בניסיונות להבין מיהם העבריינים ומה מניע אותם, וייסבורד מבקש להבין מהם המקומות שבהם מתרחשות עבירות. “כשחושבים על מקומות חושבים על שכונות וקהילות, אבל צריך לרדת לרמת הרחוב ולא לדבר על קנה מידה של שכונה. פשיעה מתמקדת באזורים ספציפיים ברמת הרחוב”. כך הוא מסביר בהרצאה בג’ורג’ מייסון בארצות הברית, שם הוא מלמד לצד היותו פרופסור באוניברסיטה העברית במכון לקרימינולוגיה. המחקר שלו ניפץ הנחות רווחות בנוגע לאזורי פשיעה וחלוקה בין ‘שכונות טובות’ ל’שכונות רעות’ בהן ישנן רמות פשיעה גבוהות. הנחה נוספת שניפץ היא שהמשטרה אינה יכולה למנוע פשיעה והראה כי היא אכן מסוגלת באמצעות שיטות שיטור מכוונות מקום למגר אותה.

Prof. David Weisburd

“לפני 30 שנה, כשהתחלתי, עיקר העיסוק של הקרימינולוגים היה בשאלה למה אנשים עוברים על החוק. לכן השאלה שלי איפה זה נעשה ולא מי עושה זאת, היתה שינוי רדיקלי. כמו קרימינולוגים אחרים יש לי שתי מטרות עיקריות- הראשונה היא להבין פשיעה, אבל מפרספקטיבה של מקום ולא של אנשים, והשנייה, שלה לא שותפים כל הקרימינולוגים, היא לא רק להבין פשיעה אלא גם לנסות למנוע אותה”. בתחילת הקריירה שלו, ההנחה הרווחת בקרב הקרימינולוגים הייתה שהמשטרה איננה יכולה למנוע פשיעה. “לי הייתה אינטואיציה אחרת- שדרך השאלה איפה זה קורה אפשר למנוע את זה. מבחינתי המחקר הוא לא רק תאורטי, השאיפה שלי הייתה שלמחקר יהיו  גם אלמנטים יישומיים”. נקודת המוצא המחקרית של וייסבורד אינה מובנת מאליה, וכך גם תפיסתו כי תפקידו כחוקר הוא לחולל שינוי, להוביל למניעת פשיעה.

בניידת משטרה ברחובות ניו יורק

עם סיום הדוקטורט באוניברסיטת ייל החל וייסבורד במחקר במשטרת ניו יורק אודות השיטור הקהילתי. העבודה במכון בניו יורק הוציאה אותו אל השטח למחקר משתתף. “העבודה שלי הייתה להסתובב חמישה ימים בשבוע עם שוטרים ברכבי הסיור שלהם. כל יחידה מנתה עשרה אנשים ולכל אחד היה אזור מוגדר של 15-20 בלוקים. ואלה היו מה שנקרא ‘שכונות רעות’. התלוויתי אליהם לסיורים וראיתי שני דברים מעניינים; הראשון, ששמונים אחוז מהזמן שלהם הם התמודדו ברחוב אחד או שניים. השני, שבזמן שהם עבדו באותם שני רחובות חלה בהם ירידה באלימות, בסמים ובזנות. הממצאים האלה עמדו בקונפליקט לתפיסה הרחבה, שרווחה אז בתחום הקרימינולוגיה, שהמשטרה לא באמת יכולה להשפיע על רמות הפשיעה. הבנתי שהבעיה היא שהמשטרה לא עובדת נכון, היא צריכה לשנות את הפרספקטיבה שלה בנוגע לפשיעה ולעבור לשיטת עבודה של מיקרו-גאוגרפיה”.

ביחד עם קולגה, לורנס שרמן (Lawrence W. Sherman) מקמברידג’, שביצע מחקר במיניאפוליס, בירת מינסוטה, הם הבינו כי המפתח להבנת הפשיעה ומניעתה טמון בגאוגרפיה שלה. שרמן במחקרו פילח את הרחובות שמהם מגיעות קריאות למשטרה במיניאפוליס. “זה הוביל אותנו לחשוב שאם יש אחוז גדול של פשיעה באחוז קטן מאד של רחובות בעיר, אז צריך במקום לפזר את השיטור בכל העיר, למקד אותו בנקודות ספציפיות, hot spots (‘נקודות חמות’ מעתה ה.צ.). היינו צריכים להראות שאם משנים את שיטות השיטור אפשר לשנות את הפשיעה. אך לשם כך צריך מחקר חזק שיוכיח זאת. בנינו מחקר שבו לקחנו 110 נקודות חמות במיניאפוליס וחילקנו אותן ל- 55 נקודות שזכו לטיפול מיוחד ו-55 שנמצאות בקבוצת הביקורת (בחלוקה רנדומלית). הנקודות שהיו בטיפול קיבלו משהו כמו 2-3 שעות סיור יותר בכל יום. זאת אומרת שהיה בהם יותר שיטור. התוצאות הראו שהייתה פחות פשיעה בנקודות הטיפול לעומת קבוצת הביקורת. אחת המסקנות שלנו הייתה שהטענה שלמשטרה אין באמת איך לטפל בפשיעה- שגויה”. בעקבות מחקר זה (1991) צמחו המחקרים רבים בנושא ‘נקודות חמות’ וכיום ישנה הסכמה לגבי האפקטיביות של הטיפול בהן.

לדברי הצלם בשנות השבעים התרחשו בסמטה זו בלבד באפ-טאון שיקגו עשרות רציחות, מעשי שוד ועבירות סמים שהקנו לה את השם ‘סמטת הדמים’ (צילום: chicago crime Scenes, Flicker.com)

השאלה המתבקשת היא האם הפשיעה לא עוברת פשוט מעבר לפינה, או בשפה המקצועית, האם אין התקה של הפשיעה, ותשובתו המפתיעה של וייסבורד היא שלא. אך הוא מסייג זאת ממקרים בהם למשטרה יש אינטרס להעביר את הבעיה למקום אחר, למשל במקרים של זנות¹. במחקר על פשיעה של בני נוער בסיאטל ² הוא מסביר מדוע לא מתקיימת התקה: “מצאתי בסיאטל שיש ריכוז מאד גבוה, 83 קטעי רחוב³ היו אחראים ליותר משליש מהפשיעה של בני הנוער. זה ריכוז פנטסטי ולמה זה כל כך ריכוזי? בדרך כלל לבני נוער אין אזורי פעילות רבים, אין להם כלי רכב. לכן המקומות שהם ‘נקודות חמות’ לפשיעה של בני נוער הם אזורים של חנויות, של אוכל, בילוי, משחק, קולנוע. בני נוער אינם יכולים לעבור לאזור ליד, כי בבלוק אחר אין להם מה לחפש. זאת אומרת אין את אותן הזדמנויות לפשיעה שיש בנקודה הספציפית הזו באזורים הסמוכים”.

מלבד ההסבר של השוני בהזדמנויות לפשיעה, מחקר על התערבות משטרתית באזורי סמים ואזורי זנות⁴ העלה הסבר נוסף לכך שהפשע לא עובר בקלות לרחוב הסמוך. ראיונות עם נשים בזנות וסוחרי סמים חשפו את ההסבר הבא: “בדרך כלל אנחנו חושבים שקל לעבריין לעבור ממקום למקום אבל המרואיינים הסבירו שזה לא פשוט לעבור ולבנות את העסק שלהם מחדש, למשל בסמים נאמר לנו, אם אני צריך לבנות את הביזנס שלי מחדש, יהרגו אותי כי אני בעצם פולש  לאזור אחר. גם במקרה של הזונות זה אינו קל, זה דורש מאמץ לעבור. אחת מהן הסבירה שהיא לא יודעת באזור החדש מי הטובים ומי הרעים, ‘אני לא יודעת מי שם עשוי להתקשר למשטרה’. אישה אחרת בזנות שנשאלה – למה את לא עוברת רבע מייל יש שם עוד מקומות של זנות? השיבה:They are not my type of girls. אנחנו שוכחים שגם מי שעוברים על החוק הם אנשים כמונו,  יש להם פחדים, בחירות רציונאליות, העדפות, כל מיני שיקולים. לא כל כך פשוט לעבור מקום והפשע לא בקלות עובר לפינה הסמוכה”.

מיגור הפשיעה בעידן הנוכחי מקבל סיוע וגיבוי טכנולוגי. התיאוריות של פשיעה מוכוונת מקום והחרדה הגוברת מפשיעה וטרור ברחובות מגויסים לא אחת לרישות המרחב הציבורי בעיר במצלמות. האם לדעתך זה יעיל בהפחתת פשיעה?

“זה בזבוז של כסף לשים מצלמה בכל רחוב. עדיף לשים אותן באחוז קטן של רחובות שיש בהם ‘נקודות חמות’. אבל זה בעיקר משמש להרתעה והרתעה היא זמנית, אם אתה רוצה להשתמש בשיטור של נקודות חמות (hot spot policing) זה זמני, זה לא לטווח ארוך. אתה לא משנה את המצב במקומות כאלה אלא אם אתה עושה בהם איזושהי פעולה שמשפיעה ומשנה את הגורם לפשיעה, מה שנקרא שיטור מוכוון בעיה  (problem oriented policing)”.

מצלמות מייצרות הרתעה אבל הן לא פותרת את הבעיה (צילום: Jonathan McIntosh Flicker.com)

סטיגמטיזציה של אזורי פשיעה

ההנחה טרם הראיון הייתה כי הפשיעה בישראל שונה דרמטית מזו שבארצות הברית. ייתכן שזו הנחה המבוססת על סדרות פשע אמריקאיות שמזינות את עולם הדימויים שלנו. מחקר השוואתי שערך וייסבורד על חמש ערים בעולם⁵, מצביע על דפוס דומה ומרתק בין הערים השונות: “5% מקטעי הרחוב בכל העיר הם הגורם לחמישים אחוז מהפשיעה, ואחוז אחד של קטעי רחוב בעיר אחראי ל- 25% מהפשיעה. היו הבדלים בין הערים אבל בטווח מאד קטן, כך שברובו מצאתי דמיון בין תל אביב, ניו יורק, סינסטי, סיאטל וסקרמנטו. יותר מכך, מצאתי שיש יציבות לאורך ההיסטוריה, זאת אומרת שלאורך השנים יש יציבות במגמות הפשיעה באותם אזורים. בתל אביב היו לי נתונים של שלושים שנה שמצביעים על יציבות באזורי הפשיעה”.

נוכח השאלה המתבקשת – מהם הרחובות הספציפיים בתל אביב שבהם יש ‘נקודות החמות’ – הוא משיב בהסתייגות: “היית שואלת אותי על שמות אם היה מדובר באנשים? אז למה ברחובות ישר שואלים?” ההסתייגות אינה מובנת מאליה, הלא שם הרחוב הוא מידע ציבורי ואינו פוגע או מכפיש איש. אך וייסבורד מסביר את הרגישות והדילמה האתית החבויה בשאלה זו: “הלמ”ס והמשטרה פוחדים מאד להביא נתונים ברמה של הרחוב, ואני מבין אותם, גם אני לא נוטה לפרט את שמות הרחובות, אני לרוב מדבר על ‘נקודות חמות’ מבלי להזכיר את שם הרחוב וזה בגלל שאני לא רוצה ליצור סטיגמות כלפי מקומות. יש מתח בין השקיפות והזכות של אזרחים לדעת מה קורה בעולם שלהם לבין האלמנטים האתיים”.

the criminology of place book cover

המחקרים של וייסבורד מסייעים לפרק את ההבניה של ‘שכונות רעות’ ו’שכונות פשע’. “אחרי שעשיתי את המחקר בסיאטל, הוא קיבל הרבה תשומת לב וראש עיריית סיאטל העלה בבלוג שלו תמונה שהוא מבלה את סוף השבוע בקריאת הספר שלי “The criminology of place”.⁶ אני חושב שראש העיר והבכירים ברשויות התחילו להבין שאין מקום להשתמש במושגים של ‘אזורים קשים’, ‘שכונות רעות’ או ‘שכונות פשע’  (bad neighborhood, crime neighborhood). כאשר מבינים שהפשיעה מרוכזת רק במספר מקטעים בנקודות חמות ברחובות ספציפיים, זה מחדד את השאלה- למה להטיל סטיגמה על כל השכונה? למה לצייר את כל האזור כמוכה פשע? עוד משהו שחשוב לזכור שעולה מהמחקר זה שיש “נקודות חמות” גם בשכונות ואזורים שנחשבים “טובים” בעיר. בהתאם להזדמנויות פשיעה שיש ברחובות כאלה אם זה קניון, אזור של חנויות, תחנות אוטובוס, תחנות רכבת. אז הסטיגמה היא בכלל לא נכונה, היא בעייתית”.

אמנם בתחילת דרכו הוא ביקש להתרחק מהסברים סוציולוגיים בנוגע לפשיעה אבל כפי שהוא מסביר, דרכו המחקרית החזירה אותו לשם וכעת המחקר שלו מבקש להבין את הטבע של ‘נקודות חמות’ של פשיעה. במחקר רחב יריעה בעיר בולטימור, בשיתוף המשרד הלאומי לטיפול בסמים והמשרד הלאומי לבריאות הציבור הם אוספים נתונים הנוגעים לדיירים החיים באותם רחובות. “זו תהיה פעם ראשונה שמחזיקים נתונים מסוג זה ברמה מיקרו-גאוגרפית ויש בכך לסייע בהבנת בעיות רבות ולחשיפת בעיות חדשות. לדוגמא, מצאתי כי ישנו קשר בין בעיות נפשיות לבין נקודות חמות. זה הוביל לשיתוף פעולה בין אנשי משטרה לבין מומחים לטיפול בבריאות הנפש בבולטימור”.

התובנות שיעלו ממחקר זה כמו ממחקריו הנוספים, יוכלו בעתיד לשמש מתכננים עירוניים, סוציולוגיים עירוניים וגאוגרפים בניסיונם להתמודד עם אלימות ופשיעה עירונית. יתרה מכך, הם יוכלו לסייע לנו החוקרים את העיר, לפרק את השימוש הפוליטי שנעשה לא מעט בהכפשת אזורים שלמים כאזורי פשיעה. טיעונים אלה הזורעים פחד ומייצרים סטיגמות משמשים לא אחת מוטיבציות שונות, כגון הרס, פינוי בינוי והגברת פיקוח ושיטור באותם מרחבים אם על ידי מצלמות ואם על ידי ארכיטקטורה של פחד.