ראיון עם הסוציולוג אנדריאה מובי בריגטי שחוקר את 'אמנות הטריטוריות' ומציע מבט חדש ומרענן על המושג טריטוריה ועל הזירה העירונית והביתית. במרחבים אותם הוא חוקר הוא מאתגר את ההנחה ההומוצנטרית ומסתכל על בעלי החיים שלוקחים חלק באקולוגיה המרחבית שבה אנחנו חיים. אולי העיר דלהי שייכת לקופים יותר מאשר לבני האדם? ראיון מעורר מחשבה 

בקיץ 2016, נפגשתי עם אנדיראה מובי בריגטי (Andrea Mubi Brighenti)  פרופסור לתיאוריה חברתית, מרחב ותרבות במחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת טרנטו, איטליה. אנדראה מתמקד בחקר המרחב הציבורי בעיר, יחסי גומלין בין אנשים בעיר ותפיסות של נראות.  הוא פרסם ספרים רבים ומאמרים בין השאר: The Ambiguous Multiplicities: Materials, episteme and politics of some cluttered social formations (Palgrave Macmillan, 2014), Visibility in Social Theory and Social Research (Palgrave Macmillan, 2010) (Ed.) Urban Interstices. The Aesthetics and Politics of Spatial In-betweens (Ashgate, 2013). In preparation (Co-ed. with Mattias Kärrholm) Urban Walls. Political and Cultural Meanings of Vertical Structures and Surfaces.

אנדריאהאנדריאה הוא תיאורטיקן המתאפיין בחשיבה בלתי שגרתית. עבורו הנחות רבות הנתפסות כאקסיומות, כמו למשל שבני האדם הם החיה הדומיננטית האחראית לייצור העיר, אינן ברורות מאליהן. נפגשתי אתו במסגרת בית ספר קיץ שארגן עבור דוקטורנטים (הוזמנתי כפרופ' אורח) שבו עסקנו בין השאר בהמשגה הדינמית של המרחב. עבור אנדריאה אחד מן המושגים החשובים להבנה של החברה העכשווית הוא הטריטוריה. אמנם כישראלים אנחנו מתדיינים עם המושג הזה בלי סוף, במיוחד על רקע הכיבוש ופרקטיקות הכוח אותן אנו מפעילים על הפלסטינים, אולם דווקא ההמשגה של אנדראה מציעה כיוון אחר. כיוון שיש בו גם כוח באתגור של המצב הקיים.

ביקשתי ממנו שיספר לי על הפרויקט שלו שעוסק בטריטוריות. ובמיוחד איך הוא מבין את הקונספט של טריטוריה?

זו שאלה קשה אבל מעניינת, קובע אנדראה.  "אפשר לומר שהגעתי ומצאתי עניין ראשוני בתוכן הזה בשל המשיכה והעניין שלי בספרות, במיוחד מקריאה של סופרים כגון פרנץ קפקא. אני שבוי ברעיון של קפקא שאנחנו 'מחוברים' ('hooked') אחד לשני בדרכים שהן לא תמיד נוחות. לכן, אנשים יוצרים מרחבים משונים כמו ה'טירה."

הערת ביניים: הטירה היא רומן בלתי גמור של קפקא שראה אור לאחר מותו. הרומן מציג את הקיום המבולבל של האדם בחברה המודרנית. הספר מספר על ק', מודד קרקעות, אשר זומן לכפר על ידי השלטון המקומי היושב בטירה. העלילה מתרכזת במפגשים של ק' עם דמויות שונות, אשר אף אחת לא מבינה אותו, והוא אף לא מבין אותן. ק' חווה את איימי הבירוקרטיה בעודו מנסה להבין את מעמדו ומקומו. בדרך הוא חווה אירועים המביאים אותו לשפל.

אנדריאה מבקש להסתכל על הסיפור דרך המושג טריטוריה. כפי שהסביר לי "בסיפורו הקצר והמפורסם של קפקפא, יש שבילים ודרכים מרובות אבל ללא מרכז, וזה קשה לצפות מה יקרה כאשר תתקל באדם אחר בתוך הטירה. טריטוריה היא יצור מורכב שנוצר מתוך אריטקולציה (היבור) של מרחבים ספציפיים.  אבל בו בעת טריטוריה מניחה מערכת יחסים מדומיינת, שותפות מדומיינת עם האחר. מערכת יחסים עם השכן, מישהו שהוא קצת כמונו אבל לא לחלוטין דומה לנו. למעשה, אנחנו לעולם לא יודעים אם הוא כמונו או לא- וזו קפקפאיות טהורה. אני מתחיל מהרעיון הזה שאתה תמיד קשור במישהו, והמישהו הזה במדעי החברה נקרא ה'סוציו' (socius), המשמעות של האחר, של הרע, החבר שממנו מגיע המושג חברה."

המעניין בעבודתו של אנדראה, ואולי גם פחות צפוי עבור הישראלי, הוא החיבור בין המושג טריטוריה לאמנות. "אני חוקר את הרעיון הזה ואני מגבש את הנושאים הללו לספר שאני כרגע מכנה "אומנות הטריטוריות". ראשית, משום שהגעתי להבנה שנכון יותר לחשוב על טריטוריות ולא  טריטוריה. טריטוריות קיימות ומתהוות, הן לא דבר אחד קבוע ואחדותי. הייצור של טריטוריות הוא תהליך מתמשך כך שבמקום אחד אתה יכול למצוא יותר מטריטוריה אחת. טריטוריות משקפות רעיונות מורכבים, פרויקטים, דמיונות, מערכות יחסים, נורמות, ציפיות, חוקים, תשוקות, כל אלה יכולים להיות מוחדרים בטריטוריות. שנית, הרעיון של אמנות הוא גם רלוונטי משום שאמנות, לדעתי מורכבת משלושה אלמנטים מרכזיים. ביוון העתיקה אמנות היא ה"טכני" (thence), ולכן בבסיס של הטריטוריה יש משהו מאד טכני-טכנולוגי. ישנן טכנולוגיות, חומרים, דרכים שבהן מסדרים את החומרים הללו. שנית, הייתי אומר שאמנות זה אומנות (craft). יש מימד של עבודת יד, של יצירה בגיבוש טריטוריות, ולכן אני קורה לזה אמנות הטריטוריות במקום מדע הטריטוריות. אנשים כל הזמן צריכים  להסתגל לטריטוריות, להשתנות, זה דורש הסתגלות מתמדת. לא מדובר פה בפיזיקה גרעינית, יש תמיד פאטצ'ים, עבדות טלאים. האומנות גם באה לסמן משהו אחר. את הצורך בסטודיו, בסדנא לעבוד בה, במקום.  ושם במקום יש מורה, מאסטר של אותה אומנות שאתה לומד ממנו באמצעות חיקוי, באמצעות עשייה, התבוננות וחיקוי של מישהו שעושה את הדברים טוב ממך".

כמובן כישראלית החיבור שאנדראה מציע בין "אמנות" ו"טריטוריה" נדמה לי ככמעט נאיבי. הטריטוריה נתפסת כיפה כנעימה, כמשהו חיובי. אבל במושגים ישראליים טריטוריה הוא מושג טעון משמעות פוליטית ומאבק. לכן אני מקשה עליו, אתה לא חושב ש"אמנות הטריטוריות" הוא מושג נאיבי? אנדראה אינו מתרגש.

"אני מבין את כוונתך. ישנו בהחלט הסיכון שזה ישמע נאיבי, במיוחד היום כאשר אנחנו רואים כל כך רבה קונפליקטים טריטוריאלים סביבנו. אני מסכים איתך שהרבה מונח על הכף כשאנחנו חושבים על טריטוריות שאנשים נעשיים אובססיביים לגבי הטריטוריות שלהם, מוכנים להילחם עבורן, לרצוח זה את זה כדי להשיג, לכבוש ולהגן על פיסת אדמה. כלומר, תמיד יש שני צדדים של ייצור הטריטוריות, מצד אחד ישנו הצד הקר, שהוא בדיוק התוצר הטכנולוגי שדיברתי עליו קודם. ישנו מרחב שמוגדר כטריטוריה שמייצר יחסים. מן הצד השני יש את הצד החם של טריטוריות, וזה מדבר את השפה של שייכות, היקשרות ותשוקה. הביטוי הזה של טריטוריות מסביר למה אנחנו רוצים טריטוריות- ישנה התשוקה לטריטוריה, וזה למעשה מייצר הרבה מהמורכביות והבעיות שהזכרנו קודם. המבט המתקדם אינו רואה טריטוריות כאקסקלוסיביות, כבהכרח "אני או אתה". אנחנו יכולים לחשוב על ריבוי טריטוריות במרחב אחד במקום על טריטוריה כיחיד. זה מוביל אותנו לתובנה השלישית בנוגע לטריטוריה וזה הטריטוריה כאומנות בצורה המילולית ביותר, הכוונה היא שיש לך טריטוריה לא באופן פשוט ומיידי מעצם כך שאתה שולט במרחב מסוים או מארגן אותו, אלא להפך. טריטוריה מתהווה, קורת כאשר אתה הופך את המרחב למשהו אקספרסיבי, שאומר משהו על הקיום, על ההמצאות עם האחר."

להמחיש את רעיונותיו אנדראה משתף פעולה עם מתיאס קארהולם, אדריכל שוודי (Mattias Kärrholm), עמו הוא עובד על כרך שנקרא 'לימודי טריטוריות' או תורת הטריטוריות (Studies in territoriology).

"בספר אנחנו נוגעים שם בסוגים שונים של טריטוריות, ממוזיאונים דרך גני משחק עירוניים ועד המרחב הביתי הפרטי. לדוגמא, בשדה האנתרופולוגי אנחנו מוצאים דברים מאד מעניינים שנוגעים בטריטוריה הביתית. אנחנו לרוב חושבים על בית כעל 'מיקרו-טריטוריה', שנשלטת לרוב על ידי הסדר הפטריארכלי, ואפילו אם הסמכות הזו מאותגרת אנחנו רואים שבית בבסיסו הוא מרחב מאורגן. למעשה, האנתרופולוגיה מראה שברוב האגדות העממיות בעולם הבית הוא מקום מושבם של יצורים קטנים, כך שיש עוד עולם של יצורים שחיים בבית, באותו הבית שלנו, שהם בלתי נראים וחיים שם לצד הדיירים הרשמיים. הם יצורים מבולגנים, הם משנים את הסדרים שלנו, מזיזים דברים ממקומם ובתרבויות רבות נהוג להשאיר לאותם יצורים בלתי נראים אוכל. אז אנחנו מבינים שה'בית' שאנחנו רגילים לחשוב עליו ככלכלה מסודרת, הוא למעשה מרחב מאד רוחני, טריטוריה אנושית (an animistic territory). טריטוריות ביתיות לא עוסקות בכוח, בחוקים, בארגון אלא בהתמודדות עם גבולות השליטה – שוב, עם תהליכים אסוציאטיביים שבמקרים רבים הם משונים, ובמקרים מסוימים מטרידים".

Detroit_Stuffed_Animal_House Fen Labalme

"אנחנו מסתכלים גם בקנה מידה גדול יותר על הקונטקסט העירוני. בפרקטיקה, המטרה היא לחקור את המרחב העירוני והחוקיות שלו אבל מתוך הנחות מוצא שונות מאלה של התאוריה העירונית הקלאסית. היום, אנחנו יודעים שערים הן אקולוגיות ושהעיר איננה מורכבת רק מהאנושי. במאמר שכתבתי עם שותף שלי ד"ר אנדרה פאבוני (dr. Andrea Pavoni), אנחנו מנתחים את הטריטוריאליות העירונית של חיות הפרא. אפשר גם לספר את ההיסטוריה העירונית כהיסטוריה של חיות המחמד- ערים תמיד מלאות בעכברושים וג'וקים. לכן, יש את הרעיון שבני האדם והחיות הם אקולוגיה, אקולוגיה אחת, אבל בו בעת יש ביניהם מערכת יחסים מורכבת. לפעמים זה נהפך למלחמה- לדוגמא עם הג'וקים זו בהחלט מלחמה, יש פה תכנית השמדה. ופה אנחנו שוב חוזרים לקפקא לספרו 'הגלגול'. אבל יש גם אינסוף משאים ומתנים עם חיות עירוניות, הם הפכו להיות  חיות המחמד והליווי שלנו, המלווים שלנו. העיר דלהי לדוגמא יכול להיות שהיא יותר שייכת לקופים מאשר לאנשים. אנחנו רואים שם את המורכבות של ייצור הטריטוריות, בצורה שאיננה נועדה להפחית את ההתנהגות האנושית להתנהגות חייתית. הטענה שלנו היא לא רדוקציה, אנחנו שואפים לבטא את מגוון של גאומטריות טריטוריאליות.  זה טעות לחשוב שלבני אדם יש היסטוריה בעוד החיות נטועות בטבע. היום, אנחנו יודעים שבני אדם וחיות מתפתחים בצורה משותפת ומורכבת. העיר היא לא אבסטרקציה שיכולה להתקיים ללא חיות, ערים הן, ותמיד היו,  טריטוריות של יצורים מרובים, והשיח עם שליטה כאן שוב הוא קריטי- תמיד כאשר אנחנו מתמודדים עם טריטוריות אנחנו מתמודדים עם גבולות השליטה.

Russ Bowling- delhi

הגישה המרובדת שמציע אנדראה למושג טריטוריה אינה ברורה מאליה. האם היא אפשרית בהקשר הישראלי? האם ניתן להמשיג את המרחב שבו אנו חיים לא דרך האו/או אלא דרך הריבוי? האם כפי שהוא מבקש להצביע, האדם אינו החיה הבלעדית המעצבת ואחראית לתהליכי הייצור בעיר? אין ספק שהשאלות הללו, שנוגעות באפיסטמולוגיה של המושג, מבקשות למקם אותנו כבני האדם במקום הראוי לנו, כבני חלוף, כחלק ממערכת גדולה יותר.