מה אנחנו רואים כשאנחנו מדמיינים את העתיד העירוני? אילו קטגוריות השפיעו על עיצוב המסגרת השיחנית, דרכה אנו דנים בעתיד? רשימה זו תסקור את המאמר עתידים אורבניים שמראה כיצד השיח הנוכחי התעצב כחלק ממסורת היסטורית מורכבת של כינון הסדר הקולוניאלי המודרני.

בימים אלו, מתהווה קונצנזוס שהעתיד הגלובלי הוא עתיד אורבני. הקשר בין המרחב העירוני לאנושות מתהדק כשלראשונה בהיסטוריה רוב אוכלוסיית העולם גרה בערים. גופי מדיה, חוקרים באוניברסיטה, חברות טכנולוגיה, עוסקים בתרחישים ופתרונות עתידיים למרחב האורבני. מגפת הקורונה אף האיצה את העיסוק בעתיד. המגפה הציבה בפנינו מראה, החיים האורבניים כפי שאנו רגילים להם אינם עוד מובנים מאליהם. ניתן לדמיין עתיד אחר ולחשוב מה תהיה העיר האידיאלית בעידן שלאחר המגפה. חוסנה העירוני יכול להוביל להתאוששות מהירה מסגרים ואיומים נוספים. מנגד, עלו שאיפות לשנות את העיר מהיסוד, לדמיין אותה ללא זיהום אוויר, עם קשר משגשג לטבע ולחיות הבר ואף עם צדק חלוקתי גם בעתות מצוקה. הקטגוריות השיחניות של מחשבת-עתיד ועשיית-עתיד הפכו לדומיננטיות בשיח הציבורי.

המאמר עתידים אורבניים (Urban futures), שנכתב ע”י אוסטין זיידרמן (Austin Zeiderman) וקתרין דווסון (Katherine Dawson) גורס כי צורת החשיבה הנוכחית על העתיד העירוני, המכוונת דמיון ושאיפות אוטופיות, לא צמחה יש מאין, אלא עוצבה ע”י מסורת שלמה של חשיבה והגות כחלק מהתהליך ההיסטורי של כינון הסדר הקולוניאלי המודרני. החוקרים עורכים קריאה וניתוח בטקסטים היסטוריים משמעותיים כדי להבין את האופן בו עוצבו מחשבת-עתיד ועשיית-עתיד סביב המרחב האורבני.

נקודת מוצא: העתיד כעיסוק אובססיבי של האדם

בני אדם מארגנים וחושבים על העתיד באופן קבוע. הם מלאים בתקווה, בשאיפה להשיג חיים טובים יותר, לצד חששות ורצון להימנע מדברים מסוימים. אתגרים פוליטיים ואתיים רבים באים לידי בביטוי בתכנון העתיד. חשוב להבחין בין ‘פוליטיקה של הסתברות’ ל-‘פוליטיקה של אפשרות’. המושג הראשון רואה את העתיד כמשהו שיש לשלוט ולנהל אותו, התחום של ממשלות ופעילות כלכלית. המושג השני מתרכז באופן בו בני אדם רגילים מדמיינים, מצפים ושואפים לעתיד מסוים באופן יומיומי. ישנן דרכים רבות לחשוב ולדמיין את העתיד ובין דרך אחת לשנייה קיים מתח מתמיד. עיצוב מחשבת-עתיד היא פעולה שיחנית כוחנית, שבבסיסה לעיתים עומדות שאיפות נסתרות.

ריימונד וויליאמס טוען שהיכולת לדמיין את העתיד תלויה בחוויה העירונית עצמה. הסוכנות המשותפת של קולקטיב והחוויות החברתיות שצמחו בעיר הם אלו שמאפשרים להבחין ביכולת להשפיע ולעצב את העתיד. העתיד מפסיק להיות תוצאה של גורל בלבד, אפשר לשנות אותו. המשברים שהביאו התיעוש והעיור המואץ ללונדון הוויקטוריאנית, לצד התנועות לשינוי חברתי שצמחו בעיר, הם אלו שאפשרו חזונות אוטופיים ודיסטופיים. במאה העשרים, סופרים כמו ג’ורג’ אורוול ואלדוס האקסלי דמיינו ויצרו עתיד בדיוני מתוך וביחס לחוויה העירונית. העתיד הוא לא רק מושג תרבותי, הוא גם מושג אורבני.

החוקרים מזהים שלוש קטגוריות מרכזיות שהתוו את אופי השיח: אידיאליזציה- העיר כמחולל של עתיד טוב יותר, קפיטליזציה- העיר כמשאב כלכלי שיש למקסם את ערכו, וביטחונ-יזציה- הצורך המתמיד להגן על העיר מפני איומים. שלושת הקטגוריות יוצרות יחד דפוסי חשיבה שממשיכים להשפיע על האופן בו אנו תופסים את עיר העתיד. השיח הנוכחי מהווה רק חלק מרצף היסטורי.

1. עיר טובה מובילה לעתיד טוב

הקטגוריה הראשונה שמתווה את השיח על עתיד העיר היא האידיאליזציה, השאיפה לשפר את האדם והעולם מתחילה מהעיר. עוד מימי קדם, העיר חוברה לקידמה האנושית. אפלטון גרס כי קיים קשר בין סידור המרחב העירוני והמערכת הפוליטית לבין שלמות הנשמה. גם אריסטו חשב שבן אדם יכול לשאוף להגשמה רק במסגרת העירונית. בימים האלו, מתבסס גם היסוד לדיכוי השיחני שמסתתר מאחורי הקטגוריות, מי שיכול להגשים את עצמו בדמיון היווני הקלאסי הוא גבר לבן ובעל רכוש. האידיאליזציה של העיר סבוכה בהגדרה של הסובייקט הנכון, שמסוגל ליהנות מיתרונותיה ולהפוך אותה למקום טוב יותר.

היכולת לדמיין ערים כהמצאה שחורגת מדפוסי העבר טמונה בכתיבה האוטופית של תומס מור. הוא, למעשה, הראשון שניסה לדמיין עתיד חדש, לחשוב בצורה פרדיגמטית על סידורים אלטרנטיביים לחברה ולמרחב. צורת החשיבה הזאת ממשיכה עם הוגים כמו וויליאם מוריס בתחילת המאה ה-20, ששאף לפתור את הבעיות של לונדון, בעזרת מודל חדש, המבוסס על איזון הרמוני בין גנים לערים קטנות, בדומה למודל עיר הגנים של אבנעזר הווארד. הם דמיינו יישות אורבנית חדשה שחורגת מהתצורות הקודמות של העיר, כחלק מתפיסה של העיר כאורגניזם חי הזקוק לאיזון ומאפשר שיפור של התנאים החברתיים והסביבתיים בעיר.

השאיפה ליצור עיר אידיאלית המבוססת על סדר חברתי מרחבי חדש באה לידי ביטוי גם בתפיסות נוספות. העיר הקולוניאלית שאפה לסדר ולשפר את המרחב והתאפיינה לעיתים קרובות בסגרגרציה. האידיאליזציה של העיר מתבטאת בפועל כדיכוי גזעני, שמזכיר לנו שהאידיאלים לעולם לא יגיעו לכל האוכלוסייה. עם זאת, גם בערים פוסט-קולוניאליות שהשתחררו מהדיכוי, השיח הזה שוכפל לרוב. הרצון ליצור עיר חדשה, אידיאלית, שתחרוג מהדפוסים הפוליטיים הדכאניים, הומשג באותה מחשבת-עתיד כמו העיר הקולוניאלית. לה קורבוזייה והתכנון המודרני שאפו אף הם ליצור סדר עירוני חדש במטרה לשפר את האינדיבידואל. בתפיסה הזאת, דמות המתכנן הוא למעשה הכוח מאחורי השאיפה המודרנית הזאת, הוא מי שיוצר את העתיד האידיאלי. השיח סביב העיר החכמה הוא המשך ישיר של השאיפה הזאת. הטכנולוגיה אמורה לאפשר פתרון של כל בעיות העיר ויצירת יישות חדשה ומודרנית.

2. העיר כמשאב כלכלי

קטגוריה שנייה במחשבת-עתיד על העיר מסמנת את העתיד העירוני כפוטנציאל כלכלי ליצירת רווח, כחלק מתפיסה קפיטליסטית, ששואפת למקסם את הערך הכלכלי של משאבים וסחורות. המרחב האורבני עצמו הופך לסחורה. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי בעיצוב מחדש של פאריס במחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי הברון האוזמן. האוזמן בנה מערכת דרכים חדשות מתוך חזון של ייעול מעבר של אנשים וסחורות. העיר מוחקת את העבר החברתי שלה והופכת למרחב שנועד לשרת את השיטה הקפיטליסטית. המהלך הזה לא ייחודי לפריס. בערים קולוניאליות, כמו מרוקו ומדגסקר, קיימת השאיפה להרוס את הישן ולהעלים את בעיותיו כדי למקסם את פוטנציאל הרווח. גם לאחר הדה-קולוניאליזציה, הדפוסים האלו שוכפלו לרוב, הסגרגציה בין האליטה ליתר האוכלוסייה נשמרה, והשאיפה של העיר נוסחה במונחים של מיקסום רווחים. אף כיום, המחשבה האקולוגית על תיקון ושיפור העיר והשאיפה לשלב ארכיטקטורה ירוקה, מבוססים על שיח כלכלי, שמקדש יזמות ופתרונות סביבתיים כדרך להבטיח את החוסן הכלכלי של העיר ואת המשך רווחיה. למעשה, בכמעט כל דמיון של עתיד העיר, באה לידי ביטוי השאיפה הכלכלית למקסם את הפוטנציאל של המרחב.

3. האיומים על העיר

קטגוריה שלישית במחשבת-עתיד על העיר הוא הצורך המתמיד להגן עליה מהכאוס והקונפליקטים שמאיימים לפרוץ מעבר לפינה. התפיסה הזאת רואה את העיר כמרחב שנועד לספק ביטחון באמצעות ניהול ומזעור סיכונים. מישל פוקו מדגיש את האופן בו ערים התבססו על הפרדה מהמרחב סביבן באמצעות חומה שמנעה את כניסת הלא רצוי. גם בפנים העיר, התכנון והארגון של המרחב הבנוי שימש כדי לפקח ולכוון את ההתנהגות הרצויה של התושבים. בהמשך, הערים גדלו ועלה צורך לפקח בלי לפגוע בפעילות היומיומית. נוצרו מערכים שהפכו איומים, כמו מגפות ורעב, לתרחישי עתיד משוערים במטרה להתכונן אליהם בצורה אופטימלית. המרחב העירוני הופך לחלק ממנגנון שליטה שנועד להתמודד עם איומי העתיד.

המגמה הזאת המשיכה לבוא לידי ביטוי בערים רבות. ערים קולוניאליות עוצבו סביב הצורך להגן עליהן מאיומים שונים, כמו אוכלוסייה עוינת ומגפות. פרנץ פאנון טען שהשאיפה הזאת להתמודד עם איומים, הובילה ליצירה של ערים מחולקות והיררכיות, בהן רק חלק מהאוכלוסייה נהנית מאותה הבטחה לביטחון. כמו כן, המבט העכשווי על ערים בדרום הגלובלי מנוסח במונחים של ניהול סיכונים כנגד איומים כמו טרוריזם, פשע מאורגן, מחלות וחוסר יציבות פוליטית. אף בראשית השיח הסביבתי, הפחד מערים ומהאיומים שבהן היה משמעותי, עם הסימון של פיצוץ אוכלוסין כבעיה חמורה שעלולה להוביל למשברים אקולוגיים ורעב. על מנת להתמודד עם האיומים השונים, בעיקר זה האנושי, נוצרו מנגנונים פיזיים, כמו קהילות מוקפות חומה וארכיטקטורה עוינת שנועדה להרחיק מסביבתה אנשים לא רצויים. החשש מהאיומים השונים מוביל למשטור מרחבי של התושבים ולעיתים אף להפרדה של ממש. כך נוצר מצב שהסיכונים אף פעם לא מתחלקים בצורה שווה בין כל התושבים, יש את אלו שנהנים מתחושת הביטחון ויש את אלו שנתפסים כאיום שיש להתגונן מפניו.

משבר האקלים אף הוא מבוסס על שיח שרואה את העתיד כסדרה של איומים שעלולים לשבש ואף להרחיב את המרחב האורבני. כדי להכיל את האיומים החדשים והלא צפויים, עלינו לנסח את העתיד במונחים של ניהול סיכונים ולעצב מחדש את מערכות הניהול והתשתיות הפיזיות והחברתיות של העיר. הטכנולוגיה שמביאה העיר החכמה, המנגנונים שמגבירים את היכולת לפקח ולשלוט, אמורים להיות מחלק מהכלים להתמודדות עם האיומים האלו, אך הם טומנים בחובם איומים נוספים שיש לנהל, כמו פגיעות פרטיות ומתקפות סייבר. מחשבת-עתיד על העיר שואפת ליצור עוד כלים ומנגנונים לפיקוח ושליטה, המגבירים את המתח בין הביטחון האישי (שלא מחולק בצורה שווה בין כל התושבים) לאיומים חדשים, כמו המודעות הגוברת לאיום הטמון בכוח ובידע של השלטון על התושבים.

העתיד העירוני עוד לפנינו

לסיכום, הקשר בין העתיד לעירוניות צפוי להמשיך להוביל את השיח על העתיד ואת השיח על העיר. השיחים האלו מבוססים על תפיסות היסטוריות. קטגוריות כמו מחשבת-עתיד ועשיית-עתיד מתהוות בתהליך דינמי ודפוסי החשיבה שאפיינו אותן בעבר ממשיכות לעצב את שיח על תכנון ועיצוב העירוני גם כיום. שלושת הקטגוריות המרכזיות, אידיאליזציה, קפיטליזציה וביטחונ-זציה, שסומנו במאמר, עוזרות לנו להבין כיצד דמיינו את העתיד העירוני בעבר וכיצד אנו ממשיכים לדמיין אותו עד היום. הקטגוריות לא מתקיימות במנותק אחת מהשנייה, הן קשורות בקשר עבות. השאיפה ליצור מקום טוב יותר מתחברת עם הרצון למקסם את הרווחים, ושני אלו תלויים ביכולת להפוך את העיר למקום בטוח מפני איומים עתידיים. עם זאת, יש לזכור שהקישור בין עתיד לעיר הוא לא אוטומטי ומובן מאליו, הוא מבוסס על פעולה שיחנית כוחנית שמקטינה את טווח הדיון ומכוונת אותו למחוזות ספציפיים. לא בטוח שצורת חשיבה שמבוססת על שלושת הקטגוריות מסוגלת להתמודד עם האתגרים העכשוויים בחיים העירוניים. בעידן של אי ודאות אקולוגית ואפידומולוגית, הכרחי להסתכל מעבר לעיר ולדמיין עתיד מחוץ לעולם האורבני. החוקרים קוראים לבחון שיחים נוספים, מעבר לרעיונות המערביים שהוצגו במאמר, בעולמות שמחוץ להגמוניה ובתנועות שצומחות מלמטה. הארכיון טומן בחובו עוד ספרה שלמה של רעיונות, נשכחים או לא מוערכים מספיק. החוקרים גורסים כי חשיבה שמודעת לגבולות השיח ומנסה לפרוץ מבעדם, תאפשר דיון מורכב יותר בערי המחר.

האם ההכרה בגבולות השיח על העתיד מספיקה? מה לגבי תכנים חדשים? פרדיגמות חדשות? במידה מסוימת, החוקרים חוטאים באותה בעיה שניסו להצביע עליה. הם תוחמים את עצמם בתוך גבולות שיח מאוד מסוים, אקדמי פוסט קולוניאלי ליברלי. גם השיח המתואר במאמר התעצב בתהליך היסטורי ספציפי והוא מלא בהנחות מוצא וקטגוריות. למשל, ההנחה כי תנועות שצומחות מלמטה הן בהכרח דבר טוב ומתקדם יותר. הבעיה היא שלא באמת ניתן לצאת ממעגלי הביקורת השיחנית וממעגלי הדיון על הפעלת כוח ודיכוי. אחרי הכל, צריך לזכור כי כל פעולה תכנונית, באשר היא, טומנת בחובה מחשבת-עתיד והפעלת כוח. השאלה המרכזית עבור כל מתכנן, אינה רק מה העתיד, אלא מה העתיד הרצוי או העתידים הרצויים. על כך המאמר לא נתן מענה.