המערכתהוויכוח על קיום אירועים בתחנה המרכזית החדשה הוא ויכוח ער וכואב בין אורחים לרגע, הנהנים מן הצבע של המקום, לאלה החיים ופועלים בו שנים. לעירייה צד באירועים אלו כמרוויחה העיקרית מן המיתוג המחודש. הכנס השנתי של איגוד המתכננים צפוי להתקיים שם השבוע – האם מדובר ביוזמה המצטרפת למבט האקזוטי על המרחב ה’מחוספס’? או במפנה משמעותי של קהילת התכנון הקורא לה להתמקם ולהפנות מבט אל השוליים?
לאחר שנים שבהן מתקיים כנס איגוד המתכננים באוניברסיטאות שונות, החליטה הוועדה המארגנת של הכנס לצאת אל השטח ולקיים אותו השנה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, תחת הכותרת ‘עירוניות מחוספסת-האתגר’. בניית התחנה היה פרויקט בעייתי מהעת שהונחה אבן הפינה הראשונה לבניית התחנה “הגדולה מסוגה בעולם” בשנת 1968 ועד ימינו. מדובר בפרויקט של יזם פרטי בלב שכונת מגורים שכלל גלגולים רבים של דחיות, קיפאון ולבסוף כישלון.1 התחנה נפתחה בשנת 1993 לאחר עשרים וחמש שנה בהן חיו אנשי השכונה וסביבותיה באתר בנייה מוזנח, מסוכסך ורווי אכזבה שהוביל לדרדורה של השכונה והרס מרקם החיים בה. התושבים הרגישו כי הוזנחו והופקרו על ידי העירייה והמדינה.2 הם חשים כך עד היום.
גם לאחר שנפתחה התחנה המרכזית החדשה היא לא הצליחה לממש את הבטחה לשגשוג וקידום אזור דרום תל אביב. לאורך העשורים שחלפו מאז, המשיך המבנה לשמש מאות אוטובוסים ונוסעים מדי יום וכן קהילות שונות החיות בסביבתו. במהלך השנים, קמו קבוצות שונות, לרוב של פעילים מחוץ לשכונה, אשר גילו את המבנה וקיסמו ועשו בו פעולות שונות במטרה לעוררו או לחולל בו דבר מה. אך אלו לרוב נותרו יוזמות זמניות ומתחלפות שלא הצליחו לשנות את סדר היום הפוליטי-עירוני ובתוך כך את גורלה של התחנה המרכזית, שכניה ומשתמשיה. כעת מצטרף לכך גם איגוד המתכננים אשר החליט לקיים את האירוע השנתי שלו בתחנה המרכזית החדשה ולהביא לשם ליום אחד כ-800 מתכננים בקירוב. השאלה היא למה?
ההזמנה לכנס השנתי של איגוד המתכננים בתחנה המרכזית החדשה (צילום: יורם ינאי, עיצוב: רוני בלושטיין-לבנון)
על ההחלטה לקיים את הכנס בתחנה המרכזית החדשה
“בדרך כלל יש לנו פורמט מאד ממוסד”, מסבירה אורית נבו, דוברת האיגוד, “השנה הובילו קבוצה של אנשים שאמרו שצריך להסתכל על זה קצת אחרת ואולי פעם אחת לצאת ממגדל השן ולעשות את זה באיזשהו מקום אחר. התחנה המרכזית בתל אביב היא סמל לכישלון, לתכנון שרמס את האוכלוסייה והציבור. ואולי אף מקום שלא בטוח שהייתה בו חשיבה תכנונית. זה צעד מאד אמיץ הבחירה לעשות את זה בתחנה המרכזית”.3
את הקרדיט לרעיון יש לתת לד”ר רחל קטושבסקי, מלשכת התכנון ומרצה באוניברסיטת בן גוריון. היא סיפרה כיצד במהלך סיור שנערך בתחנה המרכזית לסגל החוג לגיאוגרפיה, החל מתגבש אצלה הרעיון. הסיור כדבריה חשף אותה ואת חבריה לעולם שלם, נסתר ולא מוכר: “יש שם הכל, מעבר לתחנת אוטובוסים מרכזית, יש שם פאבים, משרדי עורכי דין, מוזיאון, תיאטראות, סטודיו של אמנים, כנסיות, גני ילדים. יש שם חיים שלמים במקום הזה. חשבתי שזה מקום מאד מאד מעניין ושהרבה אנשים לא יודעים מה יש שם. זה חלק ממה שמתכננים לדעתי צריכים להכיר”.
מאילו טעמים?
קטושבסקי: “מהמקום של לצאת מהנקודות הקלות של התכנון שאנחנו מתעלמים מהם בתהליך התכנון. גם כשאנחנו עושים את התוכנית באזור התחנה אנחנו לא מכירים את החיים הפנימיים הנורא מלאים שיש שם. צריך לדעת לטפל, זה השוליים האחוריים, החצרות האחוריות”. ההגדרות והמינוחים בהן משתמשת קטושבסקי מראש ממקמים את כל האנשים החיים שם כשוליים, מסגור המאפיין את מבטו החיצוני של המציץ לרגע.
לרעיון היו תומכים נוספים. ד”ר נורית אלפסי, ראש החוג לתכנון ערים באוניברסיטת בן-גוריון, מתארת מה דחף אותה לתמוך בקיום הכנס בתחנה המרכזית החדשה:
“מיד נדלקנו על זה… התחנה היא איזושהי סוגיה תכנונית לא פתורה, כישלון תכנוני מהדהד. מצד שני ב- bottom up המקום הזה מתמלא בהמון המון תוכן. היינו מופתעות לשמוע שבמקום עובדות מכללות, תאטראות, בתי תפילה, כנסיות, בתי כנסת, זה בנוסף למסחר, אוטובוסים וגרפיטי. יש שם אפילו שמורת טבע של עטלפים. מתוך המקום המאוד מתוכנן ונשלט הזה צץ משהו שהוא מאד לא מתוכנן. שקראנו לו ‘מחוספס’. וזה הדליק אותנו, רצינו להפנות זרקור למקומות שצומחים לא מתחת לפנס של המתכננים, באופן שהוא הפוך או שונה לגמרי מהתכנון. הכוונה היא לדבר דרך זה על הבעיות של התכנון, על המוגבלויות שלו. חשבנו שגם ההקשר המקורי של התחנה- תחבורה ציבורית מאד רלוונטי היום למה שקורה בעיר. גם הנושא של מרחב ציבורי, חיבור של אוכלוסיות של מהגרים, סיטואציות קונפליקטואליות שקורות בהרבה מאד ערים בעולם וכמובן בתל אביב. רצינו את כל הדברים האלה, התחושה שלנו הייתה שהתחנה המרכזית היא מין hub לכל הנושאים האלה”.
מה היו התגובות לבחירה הזו?
אלפסי: “היינו צריכות להתגבר על התנגדויות וחששות. התדמית של המקום, כמקום ירוד ומוזנח ולא מזמין. הנוחות של האקדמיה כמובן לא קיימת במקרה הזה, צריך היה להכשיר את המקום. ההנהלה של התחנה המרכזית ישר נרתמה לעניין והיו נכונים לשפץ שירותים, עזרו מאד לנקות, להכשיר ולהשיג חללים”.
“סוגיה תכנונית לא פתורה”. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (צילום: איגוד המתכננים בישראל)
לוקיישן “מדליק”. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
מדהים שעבורכם סידרו את השירותים ולא לאלפי המשתמשים הקבועים של התחנה. לאורך השנים בתחנה נעשו בה הרבה פעילויות אד הוק של כל מיני קבוצות שהגיעו מבחוץ, אמנים, פעילים שונים והשאלה היא מה נשאר מכל זה? עבור מי?
אלפסי: “ברור לנו שאנחנו עובדים על שני מישורים, יש משא גדול מאד שאנחנו מצפים שיישאר אצל האנשים. נקודת מבט שתישאר חיובית ממקומות שהם מגה סטרוקטורות שנשארות אחרי שהמתכננים יוצא להם איזה משהו מתחת ליד. גם קונקרטית בקשר לתחנה וגם באופן כללי, מטאפורי בקשר למגה סטרוקטורות מהסוג הזה. אני יודעת שהיו אנשים, אומנים שפעלו וכו’ אבל איכשהו האנשים עם החליפות והעניבות לא מגיעים למקום הזה ואותם רצינו להביא, אנשים מהממסד, ולא אנשים צעירים או אומנים שמחפשים אמירה בשולי החברה. במישור השני אני כן חושבת שהפניית המבט אל התחנה גם משאירה משהו בה. אין לנו אפשרות להיכנס ולעשות בה משהו מתמשך. אז מהבחינה גם אנחנו באיזשהו אופן “מנצלים” אבל אני מקווה שזה כן באיזשהו אופן ניצול לטובה. לא הייתי רוצה שמכל הדברים שנצא איתם יהיה רק שירותים ציבוריים”.
דווקא שירותים ציבורים תקינים זה נראה לי הדבר הכי טוב וקונקרטי שאפשר לצאת אתו. שאפשר לומר שהציבור ירוויח מן האירוע הזה. כפי שאמרת צומחות בתחנה המרכזית כל מיני יוזמות, פעילויות בלי קשר לתכנון ולממסד. אולי זה אומר- תעזבו אותי, תניחו לי, אני יכול להסתדר בלעדיכם, אל תתערבו לנו…
אלפסי: “זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להראות, ללמוד לקחת צעד לאחור. הנה אנחנו לא צריכים להיות בכל מקום. אני מאד מאמינה בזה, בתור ראש החוג לתכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון אני אפילו מחנכת לזה: להקשבה, לסובלנות לצניעות”.
ארוטיזציה של עוני ו’אחרות’?!
בקרב הקולות השונים עולה סתירה מסוימת בין ההתייחסות למה שמתקיים בתוך התחנה כמשהו שיש לשמור עליו, לראות את ההתארגנות הטבעית שלו והצרכים מתוכם הוא צומח, ומאידך הרצון להפנות את מבטו של המוסד התכנוני למה שהן מכנות “חצר אחורית”. לא בטוח שכל המתגוררים בדרום רוצים שיכניסו אותם תחת הקטגוריה הזו. ובכלל, מדוע להביא את מובילי הממסד התכנוני בישראל לתחנה? האם אותם אנשים בחליפות שיראו כמה המקום מדליק או בעייתי לחליפין, עשויים להוביל מהלכים משמעותיים בזיקה למקום? האם בכנס יוצבו קריטריונים חברתיים ופוליטיים להתערבות עתידית?
הבחירה לצאת אל השטח ולקיים את הכנס באזור קונפליקטואלי עם יחס חשדני וציני כלפי התערבויות מבחוץ, מכניס את הארגון לא רק לשטח אלא גם לשטח האש של הביקורת. נדמה כי מעשה זה מצטרף לשורה של יוזמות פטרנליסטיות שונות המשנות צורותיהן בתחנה המרכזית החדשה. לא ניתן להתעלם כי יש בכך ניצול ציני של האקזוטיקה של התחנה המרכזית על קהילותיה השונות. בעשורים האחרונים תעשייה שלמה התפתחה סביב טרנד הסיורים בתחנה המרכזית וסביבתה במיוחד סביב עולם הפשע, הזנות והפליטות. במילים אחרות, לא רוצים לגור ליד החלש והמוכה אבל נהנים להסתכל עליו. כמו בגן חיות. פרקטיקה זו שנויה במחלוקת גם היא, יש הטוענים כי היא מעשה נכון שמטרתו לחשוף ולייצר מודעות, לעומתם יש הרואים בכך ארוטיזציה של העוני, של השונות ואף מיסחור שלה. ההליכה המאורגנת, המוגנת אל אזורי הסכנה, אזורים של עירוניות ‘מחוספסת’ כפי שמציע שם הכנס, משקפים במידת מה את יחסי התשוקה דחייה של ה’מהוגנים’ בעניבות אל המרחבים האפלים וה’מלוכלכים’ בעיר.
.jpg)
מרחב מלוכלך, מרחב נקי. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (צילום: Jorge Láscar, אתר Wikimedia Commons, תמונה ברשיון Creative Commons Attribution 2.0 Generic)
אלפסי מודה. “אנחנו אומרים ‘זה מדליק’ כי אנחנו באים ממקומות מאורגנים, מתוכננים, לא היינו רוצים לחיות במקומות כאלה כמו התחנה המרכזית ואנחנו מארגנים את זה כך שזה יתאים לנו, למשל השירותים הציבוריים. כך שיש בזה את המציצנות הזו, יש בזה התנשאות מסוימת, אני מודעת לזה, אנחנו לא נאמץ את זה כמרחב המחייה שלנו. אין ספק שאם נסתכל על מתכננים כאנשים שצריכים לקחת אחריות, למה שמתרחש סביבם אני רוצה לקוות שמלבד הארוטיזציה של המסכנות ושל העוני, והמציצנות יש גם את ההיבט של להגיד- אפשר במעורבות די פשוטה לעשות את המקום הזה להרבה יותר בטוח מכפי שהוא היום, הרבה יותר מוסדר. בטוח ובטיחותי ובתכלס לא צריכים להיות בתוך העיר חורים שחורים. יש כאן המון קסם והתלהבות אבל יש בו גם בעיה […] אבל להאיר את החשכה אנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו. מגיעים לשם אנשים ממשרדי ממשלה, ממחלקות התכנון ממנהל התכנון אנשים שעוסקים בתכנון ארצי ומדיניות ארצית, צריך שגם החורים האפלים יהיו נוכחים בשיח”.
הרפלקסיביות של אלפסי מעלה שאלות חשובות ומשקפת שוב את הסתירות הרבות בייחס למרחבים המאתגרים את השאיפה האוטופית למרחבים ‘נקיים’. דבריה מעוררים שאלות המאתגרות את התכנון העירוני: מהו תכנון לא מתערב, האם יש דבר כזה? מה פשר ‘להאיר את החשכה’, מי המאירים ומי המוארים? האמנם לא צריכים להיות חורים שחורים בתוך העיר? גם ההגדרה של ‘חורים שחורים’ דורשת ברור נוסף, מה מתקיים בהם, מדוע דווקא שם, מי זקוק להם? וכן הלאה. האם יכול להתקיים מהלך של הרשויות העירוניות והמתכננות, של ‘טיפול בחורים שחורים’ ללא ‘הלבנתם’? ללא דחיקה של המשתמשים מתוכם? לכן השאלה המהותיות היא אילו ערכים מובילים את ההתערבות ולמען מי היא נעשית. את זכויותיהם של מי מעגנים במרחב ואת מי מייעדים אותו לשרת.
את מי התחנה המרכזית נועדה לשרת? (צילום: David King, אתר flickr תחת רישיון CC BY-NC-ND 2.0)
מכונת עשן בלב שכונת מגורים
ששי בן מחנם, פעיל חברתי בדרום תל אביב, תושב ותיק באזור ויוזם פסטיבל אביב בשכונת שפירא, מסביר כיצד הוא רואה את התחנה והפעולות המזדמנות של קבוצות יזמיות שונות בתוכה:
“אישית לי בתור פעיל שאכפת לו ומעורב ביוזמות, כל מה שקורה בתחנה המרכזית החדשה בקונספט הנוכחי, לתת שם להמציא אותה מחדש ולהשפריץ בה זריקת עידוד, אני ועוד פעילים בשפירא לא מאמינים בקונספט הזה. לבוא ולשים את הפרחים על הקבר הזה. מצד אחד זה נחמד שבאים ועושים אירוע תרבותי אבל מבחינתי זו עטיפה מאד זולה. אני לא מזלזל באומנים, מבחינתם זה אומנות, אני מכבד אותם, אבל מבחינתי אם הם יעשו את זה במקום אחר זה יהיה יותר יפה. לבוא ולעשות את זה במקום שמייצג בעיות חברתיות סביבתיות ולשים על זה סומק בלחיים ולחשוב –’אה מגניב איזה יופי’, את זה אני לא אוהב”.
למה? איך אתה רואה את התחנה?
בן מחנם: “המקום הזה הוא בעיה. חושבים אה ה’תחנה מגניבה’, זה לא מגניב. התחנה הזו היא מכונת עשן שנמצאת בתוך שכונת מגורים אנשים נפגעו פה בריאותית, ילדים מבוגרים. כל יום אלפי אוטובוסים שהולכים ונכנסים לתוך שכונת מגורים ולקוחים את זה כמובן מאליו. הרעש, העשן, היא מביאה איתה כאוס אחד גדול הזנחה ופשע. אם יבואו ויעשו איזה משהו מחאתי נגד הזיהום אוויר מול התחנה או יבואו וייתנו חזון איך באמת צריך להיות מקום כזה בעיר, כמו מקומות נעימים שכיף להסתובב בהם בערב, בחשכה, לזה אני אצטרף בשמחה”.
“המרכז של המדינה”. סרטון תדמית לקראת פתיחת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב
ואתה לא חושש שזה יבוא על חשבון התושבים? בינתיים בתל אביב לא ראינו מודל של התחדשות עירונית ששומר על הדיירים המקומיים.
בן מחנם: “נעשו פה הבדלי מעמדות זה נכון. אני חבר היום בקבוצה מ’שכונת קיימת לשכונה מקיימת’ [של עיריית תל אביב], מגיעים גם חברה צעירים, החזון שלנו הוא לשמור על הקיים, לא רק על המחר […] יש לנו נטייה ללכת קדימה אבל השאלה היא מה היה בעבר, לזכור מה היה פה לפני 15 שנה. להסתכל על מה היה פה. מי עשה את המלחמות? מי נאבק כדי שיהיו פה חיים טובים יותר? למשל ‘פסטיבל אביב’ שזו היוזמה שלנו. אנשים שגדלו בנווה שאנן, בקריית שלום, הם יכולים להביא חזון אחר. אני הייתי רוצה לראות במקום התחנה המרכזית מקום כמו מתחם הבימה, מקום שמביא מסר תרבותי, ערכי שמחבר את העבר והעתיד. לשלב את זה עם דיור ועוד צרכים”.
ואולי זו האמירה החסרה של איגוד המתכננים כלפי הכנס. היעדרו של חזון חברתי ופוליטי כלפי התחנה המרכזית וסביבתה. לא ברור מה עומד מאחורי התוכניות של עיריית תל אביב שמובילה את הסיורים בכנס, אולי עוד קצת כותרות חיוביות בעיתון. נדמה שזה מה שנשאר בסוף אחרי כל אותן קבוצות אורחות לרגע במקום.