התארגנות אזרחית יכולה לשנות את הכלכלה

מה בן גוריון חשב על הרעיון של “עצמאות כלכלית”? כיצד יוזמות עצמאיות יכולה לקדם רעיונות כלכליים? ומה המקום של הקהילה הפוליטית בעיר? מחשבות על תפקיד הכלכלה בחברה ובעיר הישראלית – הרהורים לקראת הבחירות לכנסת.

מה היה תפקיד הכלכלה בשנותיה הראשונות של המדינה? דוד בן גוריון מבקר במפעל פלדה בעכו, 1962 (צילום: פריץ כהן, לע”מ)

אני רוצה לחזור בזמן לשנותיה הראשונות של מדינת ישראל אז חשבו על תפקיד הכלכלה ועל הקפיטליזם באופן שונה לחלוטין מאיך שאנו תופסים זאת היום. לעיתים אנו זקוקים למבט אל העבר על מנת להחזיר לתודעה הקולקטיבית תפיסה כלכלית שנראה כי חלפה לה מן העולם.

אך לפני כן כדאי להתחיל עם התפיסה שלנו את הקפיטליזם. ההיסטוריון הצרפתי פרנן ברודל (Braudel) הגדיר את הקפיטליזם כזכות יתר של מעטים, אך הדגיש כי השיטה הכלכלית אינה יכולה להתקיים ללא השתתפות פעילה של החברה.¹ כלומר אנחנו. כך שבאופן כלשהו, לרוב באופן מודע, על החברה כולה לקבל את הקפיטליזם וערכיו. קרי, הקפיטליזם הוא בהכרח תוצר של הסדר החברתי-פוליטי המאפשר את המשך קיומו.

דבר חשוב נוסף שהסביר ברודל הוא, שכל חברה בנויה ממספר “מכלולים”: כלכלי, פוליטי, תרבותי, חברתי. אי אפשר להבין את הכלכלי אלא בזיקה לשאר ה”מכלולים”. כך למשל המדינה המודרנית, אשר מעודדת את הקפיטליזם ועוינת אותו לסירוגין; פעם היא מניחה לו להתפשט ופעם היא שוברת את אמצעיו. ברודל מציין כי הקפיטליזם יכול להשתלט על כל מכלול, או רובד בחיים, אם לא מרסנים אותו. ההגדרה זו של הקפיטליזם נוגעת בקושי הערכי הטמון בו ומשפיע על לכולנו. מצד אחד הקפיטליזם מאוד נוח לרובנו ומצד שני, רובנו (אין מה לעשות) לא נזכה לגרוף את רוב ההון במשחק הקפיטליסטי.

מדוע כל זה רלבנטי? כיוון שבעשורים הראשונים של מדינת ישראל הקפיטליזם היה נוכח לא פחות מאשר היום, אבל אז ניסו להתמודד אתו ביתר תעוזה. באותם ימים אף אחד לא קרא תיגר על חוקי הכלכלה, אבל השתמשו בחוקים אלו למטרות שונות לגמרי; אם היום הכלכלה משמשת לטובת הגדלת ההון ליחידים בודדים ומעטים, אזי באותם הימים הכלכלה היתה מגויסת למטרות לאומיות וחברתיות.

את מי משרתת הכלכלה? אילו מטרות? (צילום: zeevveez אתר flickr)

בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה תפס המונח “עצמאות כלכלית” מקום מרכזי בשיח הכלכלי, המקצועי והציבורי כאחד.² מבחינה כלכלית טהורה אפשר להגדיר את העצמאות הכלכלית באמצעות גודלו של הגירעון המסחרי- הפער בין הייבוא לייצוא. אולם המשמעות ההיסטורית של מונח זה והתפקיד שמילא בשיח הכלכלי הישראלי ובתהליך קביעת המדיניות בישראל חורגים מהגדרתו האקונומטרית. המונח “עצמאות כלכלית” היה לא רק מונח מקצועי, אלא כונן אתוס לאומי כלכלי. מונח זה כלל שלושה רבדים: לאומי-מדיני, כלכלי-מקצועי וחברתי-ריבודי.

הוא הציע חזון לאומי, מטרה לאומית ואסטרטגיה להשגת מטרה זו – על המדינה לעודד ענפי ייצוא ותחליפי ייבוא לשם צמצום התלות הכלכלית בהון החיצוני. מטרה זו היתה מגובה בתיאוריה כלכלית שראתה בתקציב ממשלתי מאוזן, באינפלציה נמוכה, ביעילות כלכלית ובתחרות עם שווקים חיצוניים תנאים הכרחיים לפיתוח כלכלי בר-קיימא. בשנת 1951 עם ניסוחה של התכנית כלכלית החדשה של שר האוצר דאז דב יוסף, ראש הממשלה דוד בן גוריון המשיך להגן על אתוס הפיתוח המהיר ועליית ההמונים, והתייחס לרעיון של “עצמאות כלכלית”:

“…אין וודאות שנגיע בארבע שנים לעצמאות כלכלית מלאה. אנו רוצים להגיע לביטחון כלכלי, המקנה לכל פרט את ההרגשה שקיומו מושתת על קרקע מוצקת, שהוא מקיים רמת חיים גבוהה, לפיכך יובטחו חינוך לכל ילד, שירותי בריאות לכל אזרח וערך חסכונותיהם של בני כל השכבות.“³                                                       

כל אחד מאיתנו אחראי על המערכת הכלכלית שלנו. דוד בן גוריון מסייר במפעל שימורים בבאקה אל גריבה, 1959 (צילום: משה פרידן, לע”מ)

איפה אנחנו היום ואיפה הבטחתו של בן גוריון? נראה כי הצעירים החיים בימינו בישראל מתקשים לחוש את ההרגשה שבן גוריון דיבר עליה. הלוואי והיינו יכולים להרגיש שקיומנו מושתת על קרקע מוצקה ושאנו חיים ברמה גבוהה.

בן גוריון ממשיך ואומר באותה ההזדמנות:

“כל אחד מאיתנו, בלי יוצא מהכלל, איש ואשה, זקן ונער, תושב עיר וכפר, כל מקצוע, כל סוג ומעמד שותף לה יום יום בכל הליכות החיים, בטיב העבודה, במזוננו ומלבושנו, בהנהלת משקנו הפרטי והכללי, בחוש החיסכון, במניעת הבזבוז, ביחסינו איש לחברו וביחס כולנו למדינה, ביושרה, ביעילותה, בתשלום המיסים. ברישום האמיתי של הכנסות בכל המקצוע, בחריצות עקרת הבית, בדיוקנו בזמן ובעוד אלפי דברים. אין כמעט אף תנועה ופעולה אחת הנעשית על ידינו יום יום שאינה קובעת המערכה הכלכלית שלנו.“⁴

הקפיטליזם יכול להשתלט על כל רובד בחיים, אם לא מרסנים אותו. מחאת יוקר המחייה, קיץ 2011 (צילום: Galit אתר flickr)

להפגין זה חשוב, אבל לא מספיק בכדי להביא לשינוי ממשי. מחאת יוקר המחייה, קיץ 2011 (צילום: Galit אתר flickr)

לעומת בן גוריון מה אתנו? אנחנו יושבים ומתבכיינים בזמן שיוקר המחייה הורג אותנו. יש לנו את כל הכלים לעבוד לבד, להתארגן ולפעול בעצמנו להורדת יוקר המחייה. חשוב לומר, לצאת להפגנות זה לא מספיק. כפי שראינו אלו לא מצליחות להביא לשינוי ממשי כיוון שמי שיושב שם למעלה הוא בעל אוזניים ערלות. לכן אנו צריכים להתחבר קבוצות קבוצות, לפעול באופן עצמאי ולקדם יוזמות עצמאיות. בתחומי הנדל”ן והכלכלה יוזמות אלו יכולות להיות קבוצות בנייה וקבוצות רכישה לשם הורדת מחירים. במקביל עלינו לדאוג ללובי רחב בקרב הכלכלנים היושבים בממשל המרכזי, משרד הפנים, משרד האוצר, משרד השיכון וכו’.

הרעיון של התארגנות אזרחית לקידום רעיונות כלכליים עולה בעבודתו של המתכנן ג’ון פרידמן, המציע שאזרחים מקומיים ישתמשו בעיר על מנת לקדם את האינטרסים האישיים שלהם (חלקנו עושים זאת בהצלחה רבה יותר מאחרים) אבל גם כאזרחים של קהילה פוליטית.⁵ לפי תפיסה זו, אזרחים מקומיים יכולים להתבסס על קהילתם הפוליטית כבסיס לשגשוג כלל האזרחים. זוהי “טובת הכלל” והשאיפה להשגתה היא אחת החובות העמוקות ביותר של אזרחות מקומית.

אם נאמץ תפיסה זו, נחשוב כיצד אנו יכולים להשתלב בסדר יום הפוליטי, ונפעל בדרכים שציינתי לעיל, אני מאמין שיבוא היום ובו נצליח להגיע לרווחה שאליה אנחנו שואפים. כמו שבן גוריון אומר. זו האחריות של כולנו.

אזרחים מקומיים צריכים להשתמש בעיר על מנת לקדם את האינטרסים שלהם. מחאת יוקר המחייה, קיץ 2011 (צילום: Galit אתר flickr)

לקריאה נוספת:

 – “מה קרה כשבועת הנדל”ן התל אביבית התפוצצה?“, מאת יוסי גולדברג

– “עתידו של הדיור הציבורי“, מאת טלי חתוקה

– “מאיפה הכסף?“, מאת חן רוזנק

– “הכלכלה שמאחורי התכנון“, מאת עמרי שורץ