גשר עצום מימדים נישא מעל בתיה הפסטורליים של העיר פורטו שבפורטוגל, ומעליו נמתח אחד מקווי הרכבת הקלה במטרופולין. זהו מחזה מעורר מחשבה, המעודד אותנו לשאול כיצד היום, בעידן הניאו-ליברלי, על הרשות ועל המתכננים לקדם פרוייקטים גדולים של תשתיות ציבוריות במרחב העירוני
המרחב העירוני צומח ומתפתח במהירות, עתודות הקרקע אוזלות, הצורך בתשתיות מתקדמות שיתמכו בכל המתגוררים בעיר עולה. המשמעות היא פשוטה: מרחבים בצפיפות נמוכה נהרסים ומפותחים מחדש לטובת פרוגרמה עדכנית, מרחבים שנוכסו שלא כחוק מפונים (בין אם ברצון ובין אם בכוח) לטובת פרויקטים חדשים. שינויים אלו לא תמיד מתקיימים באתר עצמו אלא בסמיכות לו, ובאים על חשבון אלו המתגוררים במקום אשר במקרה הטוב זוכים ליותר רעש וכאב ראש בעקבות הבנייה או הפיתוח החדש.
לעיתים צרכים חדשים יוצרים מצבי קיצון עירוניים. בישראל, הנטייה היא לזהות את המצב הזה עם התחנה המרכזית החדשה אשר התשתית הכבדה שלה חוללה נזק קשה ברקמה של המגורים בשכונה. ספרים ומאמרים רבים שנכתבו בנושא ממחישים את הנזק שנעשה עבור החיים במקום.1 אולם, לא רק התחנה המרכזית בתל אביב: תמונות מהעיר פורטו בפורטוגל מאירות בעיה דומה. קו רכבת קלה חוצה וממוקם מעל ובסמיכות למבני מגורים. מצב שאינו אידאלי כלל ועיקר. ממבט מלמעלה נראה המצב כמעט פסטורלי, אך מבט חזיתי חושף את הקושי (בלשון המעטה).
מה ניתן לעשות? קשה להכריע בסוגיה זו. בפיתוח של תשתיות חדשות עומדת לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות טובת הכלל, תושבי העיר. מצב עניינים זה, מעצים את הדילמה של היחיד אל מול הרבים. האם ניתן להימנע מפיתוח? מה היחס בין הפרט (שצמח וגדל במקום) לבין הכלל (הצרכן של התשתית)? אלו הן שאלות לא פשוטות ומתכננים רבים בעולם נדרשים (לעיתים קרובות) לבחור בין הגרוע לגרוע ביותר. יתירה מזו, בעידן הניאו ליברלי, בו כולנו נדרשים להיות אזרחים יעילים ויצרנים, השאלה הזו נדמית כמיותרת. הכלכלה העירונית מבוססת על פיתוח תשתיות יעילות. אנו רק חיילים בתוך המערכה הזו המנווטת על ידי השוק.
אז מה כן ניתן לעשות? ראשית, לבחון חלופות תכנוניות יצירתיות אשר יפגעו כמה שפחות באנשים החיים במרקם והמבקשים להישאר בו. שנית, לבנות מנגנון ליווי שכולל פיצויים, תמיכה וסיוע לתושבים אשר נפגעים מההקמה של תשתיות בעיר. מנגנון מסודר אשר אינו מונע ממניפולציות פוליטיות או אחרות של מקבלי ההחלטות או התושבים עצמם.
חשוב לומר, מצבים קיצוניים בסביבה העירונית אינם תופעה חדשה, החדש הוא צורתם ועוצמתם. אך מה שעשוי להיות חדש באמת הוא האופן של הטיפול במקומיים. שהרי כאשר לפני המתכנן טובת הכלל לעומת הבודד(ים) הנפגע(ים) הוא יבכר את טובת הציבור, את טובת הכלל. הוא התחנך לכך וזו חובתו.
- ראו: שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: בבל, 2005. ↩