דן פרייסשכונת רמת אביב א’ תוכננה ברוח הרעיונות האוטופיים של האדריכלות המודרניסטית. גם כיום כאשר מסתובבים בשכונה יש תחושה של תכנון אידאליסטי, רצף השטחים הירוקים, החניות המאורגנות במתווה של רחובות ללא מוצא (cul-de-sac) מאפשרים מרחב תנועה ללא מכוניות. על רקע הדיון המחודש היום בשכונות ירוקות, רשימה זו בוחנת את תפיסת התכנון שעיצבה את שכונת רמת אביב א’ בשנות ה- 50. ברשימה הבאה נבחן האם היא עומדת במבחן התקנים העכשוויים של שכונות ירוקות (LEED-ND)
ראשיתה של רמת אביב מתחילה בהחלטה שהתקבלה באגף השיכון במשרד העבודה, בראשות גולדה מאיר, ליזום את תכנון השכונה על שטח של 716 דונם, מתוכם 396 יוקצו למגורים. השכונה שתוכננה על ידי האדריכלים רוברט בנט ויצחק פרלשטיין, זכתה בפרס רוקח בשנת 1958, והתאפיינה, כפי שמציין אבא אלחנני, בתכנון קפדני ש”כלל התייחסות לטיפוסי מבני המגורים השונים, לתכנון מבני הציבור ומבני המסחר ולמערך השטחים הפתוחים בשכונה.”1 אדריכל השכונה רוברט בנט סיפר כ: “זאת הייתה שכונת תפנית. עד אז תכננו שכונות לא על פי פרוגרמה, ולא מתוך התייחסות אל השכונה הפיזית ככלי לפתרון בעיות חברתיות אנושיות אשר מאפשר התהוות של חברה. למעשה, משרד השיכון וחברות השיכון שפעלו אז, בנו בתים ולא שכונות, בניגוד למה שהיה עד למלחמת העולם השנייה ב’שיכוני עובדים’ כשהדגש היה בעיקר על הצד החברתי”.2 המילים של גולדה מאיר, לימים תושבת השכונה, משקפות את הגישה החדשה לתכנון השכונה: “לי היה ברור בהחלט שאזרחות טובה, תחושה אמתית של שייכות… ויצירת חברה טובה… תלויה במידה מכרעת בצורה שבה אנשים מתגוררים.” 3
אם כן, מהם העקרונות התכנוניים המרכזיים של השכונה? כיצד הם משפיעים על הדינמיקה בתוך השכונה? על מנת להבין את האיכויות של השכונה נפרוס להלן חמישה עקרונות תכנון מרכזיים, אותם נבחן ברשימה הבאה ביחס לתקנים העכשוויים של שכונות ירוקות.
- פריסת הרחובות והסמטאות
בתקופה שפטריק גדס עבד על תכנית האב של תל אביב, 4 התכתבו גדס וממפורד. התכתבות מעניינת זו מאירה את התלבטויותיהם בתכנון מערכי תנועה ושטחים ציבוריים פתוחים (שצ”פ). גדס תאר מודל של שכונה מוגדרת בין ארבעה כבישים ראשיים. מכל כביש חודר לתחום השכונה רחוב שמצטלב עם הרחובות האחרים. מערך זה יצר מעין רשת שבילים המאפשרת גישה מוטורית מבלי לעודד מעבר של תנועת כלי רכב דרך השכונה (איור מס’ 2). ממפורד התנגד למבנה זה והמליץ על חדירה לשכונה ברחוב ללא מוצא (cul-de-sac) בהשראתו של קמילו סיטה (Camillo Sitte). חשוב כאן להבחין בין שתי התפיסות. הגינה השכונתית, לפי התכנון של גדס, נמצאת בלב ה”בלוק השכונתי” והיא מנותקת בהגדרתה מגינות השכונות הסמוכות. התכנון הוא אורבני מאוד. בהצעת התכנון של ממפורד, לעומת זאת, הרחובות חודרים לתוך הגינה שנמצאת בהיקף השכונה. כך שבתכנון של ממפורד קיימת אפשרות של המשכיות השטחים הירוקים בין שכונות. גישה תכנונית זו אופיינית לפרברי ארה”ב. (איור מס’1) שני האיורים של גדס מתייחסים לגן רות. איור מס’ 1 נמצא בתכנית מוקדמת יותר ואיור מס’ 2 בתכנית הסופית.
יתכן שבהשראת ממפורד וקמילו סיטה,5 קבע בנט את מערך התנועה ברמת אביב א’. פריסת הרחובות כללה מערך של סמטאות ללא מוצא. סמטאות אלה מתנקזות לשני רחובות שכונתיים טבעתיים (רידינג וברודצקי), שהם עצמם מתנקזים לשני רחובות ראשיים הסוגרים את הטבעת (איינשטיין וחיים לבנון). הרחובות יחסית צרים ומעוגלים, כדי לצמצם את מספר כלי רכב הפרטיים הנעים בהם וכדי למתן את מהירות נסיעתם. הסמטאות ללא מוצא מונעות תנועה מוטורית עוברת ותורמות גם לשקט היחסי ולבטיחות בדרכי השכונה.
רציפות והמשכיות השטחים הציבוריים
תכנון השטח הציבורי הפתוח ברמת אביב א’ הוא משמעותי ביותר לקיימות הסביבתית והחברתית שלה. ראוי אפוא לבחון את מקור ההשראה של המתכננים בשיח המודרניסטי ואת מתודולוגיית יישום התכנון.
הסביבה הפיזית העירונית מורכבת מישויות מרחביות שונות הנמצאות ביחסי גומלין: בעלויות קרקע, שימושי קרקע , שטחים בנויים ושטחים פתוחים. בשטחים הבנויים, חלק הארי של השטח אטום, בשטחים הפתוחים, חלק הארי של השטח מחלחל ולעיתים שתול ונטוע. הבדל זה קובע את התפיסה המרחבית הוויזואלית ואת האפשרות לקיום מערכת אקולוגית מקומית.
חניה ברח’ הרטגלס (2011), מקור: אדר’ ג’ולי פלד
מתכננים רבים עסקו בגודל ובצורה הפיזית של השטח הציבורי הפתוח. ממפורד כתב: “במרחב נחלת הכלל… העצים, מעל לכל, הם חלק חשוב של הארכיטקטורה: בקיץ הם קולטים את הלחות ונוסף על מתן צל הם מצננים את האוויר, ובחורף הצמרות הענקיות משמשות לריסון חלקי של משאבי הרוח וליצירת כיסוי עלים השומר כראוי על אדמת המדשאות מפני הקור.”6 למרות הזדהותם עם החשיבה האקולוגית בתפיסתם של ממפורד וגדס, בנט וצור הבינו שפארק מוגדר ולא מחובר אינו יכול לתמוך במערכת אקולוגית בת קיימא.
בתכנון רמת אביב א’ המתכננים לא רק השכילו להקצות שטחים נרחבים לגינות ציבוריות ולחורשות, אלא גם חיברו את השטחים הציבוריים הפתוחים והפכו אותם לרצף ירוק. הרצף וההמשכיות של השטחים הציבוריים הפתוחים העצים הן את חשיבותם הסביבתית והאקולוגית והן את תפקידם בהתנהלות חיי הקהילה. המתכננים הבינו שרצף והמשכיות השטח הציבורי חשוב יותר מגודל השטח, וחיברו את השטחים הציבוריים זה לזה כדי להשיג יעדים סביבתיים:
- קרבת הצמחייה למבני המגורים מצמצמת את תופעת איי-החום ומצמצמת את הפרשי הטמפרטורה בכל רחבי השכונה.
- רצף השטח הציבורי מאפשר קיום של מערכת אקולוגית ייחודית ומגוון בצמחיה ובעלי חיים
פארק מרכזי ומיקום המבנים הציבוריים
“שכונה זקוקה למקומות ציבוריים בטוחים שמתאימים לאספות קהל ופעילות פוליטית, מקומות המזוהים עם לב השכונה. מקומות אלה, ‘חדר המגורים’ של השכונה, נמצאים במרחק הליכה נוחה מאזורי המגורים העיקריים, ובדרך כלל משתנה צפיפות המגורים ממרכז השכונה עד לקצה.”7 “המרכז” אינו חייב להיות במרכז הגיאוגרפי של השכונה ויכול להיות לאורך הקצה או קו תחבורה ציבורית ראשית.
בנט מיקם את הפארק הגדול (35 דונם) במרכז השכונה. בשולי המרחב נבנו שלושה בתי ספר (היום אליאנס, אורנים ואילנות), מרכז מסחרי ובו בית קולנוע, קופת חולים, משרדים ומשרדי מפלגת העבודה, בתי כנסת ובית הגמלאים. פארק ראשי זה ממוקם בין הרחובות הראשיים (ברודצקי ורידינג) וכל קווי התחבורה הציבורית (ותחנת המוניות) עוצרים בשוליו.
בצילומים: חורשת כפר יונה וחורשת רידינג מקור: אדר’ ג’ולי פלד (2011)
גבולות בין מגרשים בשכונה
בתכנון המרחב העירוני מקובל שהשטחים הציבוריים הפתוחים נמצאים בתחום נחלת הכלל ומנוהלים ע”י הרשות המוניציפלית, ואילו השטחים הפרטיים הרשומים והמוגנים משפטית בזכויות קנייניות מנוהלים על ידי בעליהם. מבחינה אדריכלית ואקולוגית, המרחב הוא אחד. ליישום של קו הגבול, קרי אופן המפגש הפיזי בין שימושי הקרקע השונים, משמעות רבה לאיכות הסביבה ותפיסת המרחב של המבקרים והמתגוררים במקום. לאופיו ולממדיו של סימון הגבול יש השלכות מיידית על אופי הסביבה (לדוגמה, סימון בנטיעות עצים או גדרות חיות לעומת התקנת גדרות רשת או בניית קירות אטומים). גם לגדרות נמוכות יש השלכות של קיטוע המרחב הפתוח למקטעים ללא זרימה חופשית של נגר עילי, המקשים על מעבר של בעלי חיים קרקעיים דוגמת קיפודים.בתכנון המרחב בקיבוץ, בהעדר רכוש פרטי, אין צורך בהגדרת גבולות. לסימון גבולות המגרשים בעיריש משמעות כלכלית מובהקת הנובעת מהבעלות על שטחים והאחריות על תחזוקתם. המתכנני רמת אביב יצרו פרשנות חדשה של בעלות משותפת ו/או ציבורית על כל קרקעות השכונה: שכונה ללא שטחים פרטיים גם במקרה של מבנים צמודי קרקע. בחלוקת הפרצלציה מוגדרים המגרשים כרכוש משותף באחריות ועדי הבתים המשותפים, או רכוש ציבורי באחריות מוניציפלית. תו ייחודי לתכנון הוא תכנון פרישת המגרשים כך שהמגרשים המשותפים נמצאים כאיים בים של שצ”פ ואין גבולות משותפים בין מגרשים משותפים.
מפת סימון יעודי השטחים וגבולות המגרשים: ניתן להבחין כי המגרשים “צפים” בשטחים ללא בניה – חלקם שטחים משותפים פתוחים וחלקם שטחים ציבוריים פתוחים.
בנט וצור התבססו על סעיף 9 בתכנית ל’ שהקנה לועדה המקומית זכות לתת התרי בניה לקירות או לגדרות הגובלים ברחובות בלבד. תב”ע מס’ 406 של רמת אביב א’ אינו מקנה לבעלי מגרשים את הזכות להקים גדרות בין מגרשים. סימון הגבול בין השטחים המשותפים הפתוחים (גינות הדיירים) והשטחים הציבוריים הפתוחים (פארקים ו”אצבעות ירוקות”) בוצע, אם בכלל, על ידי גדר רכה בנטיעות עצים או שתילת שיחים, ובעיקר כדי להגדיר לרשות המקומית את גבולות השטחים שהיא אחראית לתחזוקתם. השטחים המשותפים והשטחים הציבוריים התחברו למרחב פתוח אחד ירוק וחי. גדרות חיות אפשרו זרימת אוויר ונגר עלי, ובתוך כך מנעו את פיזור האבק במשבי הרוח. מבנה זה אפשר יצירה של בתי גידול לבעלי חיים קטנים רבים ועודד בניית מערכת אקולוגית שכונתית מורכבת שהייתה נושא למחקרים רבים.
מבט על השטח הציבורי הפתוח. רמת אביב א’, ללא גדרות בגבולות של מגרשי המגורים (צילום: מתוך פרסום של משרד הבינוי והשיכון, שנות ה-50).
סמטה בשכונה (2011), מקור: אדר’ ג’ולי פלד
שביל גישה (2011), מקור: אדר’ ג’ולי פלד
ההשפעה של התכנון המרחבי על חיי החברה והסביבה
להחלטות אלה היו השפעות מרחיקות לכת על החיים החברתיים והסביבתיים של השכונה. ללא גבולות קשיחים, התפקוד האקולוגי של השטח הפתוח הקרקעי חוצה ייעודי קרקע וזורם עד לחיץ בלתי עביר כגון מבנה או כביש. בהעדר קירות תומכים וגדרות בנויות, ניתן להזרים את מי נגר העלי מכל המבנים לכיוון השצ”פ. כך, רוב מי הגשם מחלחלים לקרקע ואינם זורמים למערכת העירונית ולירקון. לעומת זאת, מי גשם הזורמים בכבישים זורמים בצנרת עד לרח’ רידינג ומשם במערכת עירונית לנחל הירקון. בתכנון המקורי, גם מתחמי הציבור לא היו מגודרים וחצרות המוסדות נפתחו גם הן ללא חציצה לשטח הפתוח הציבורי כדי להגדיל את תפיסת המרחב הפתוח. הגינות המשותפות של מגרשי המגורים וחצרות המוסדות נמצאות בנגיעה ישירה עם השצ”פ. מיון מורפולוגי של השכונה לשטחים בנויים ושטחים פתוחים מבהיר את תפיסת המרחב הייחודית . האיור משקף את המצב בו שטחים ציבוריים משתלבים בשטחים המשותפים. תכנון זה מקנה לתושבים את החוויה העוטפת של הימצאות במרחב ירוק.
אין פלא, ולמרות שתושבי השכונה אינם יודעים כי תכנון הקיבוצים השפיעה על מתכנני השכונה, תושבי השכונה מרבים לכנותה “קיבוץ רמת אביב”8. בגלל צביון מרחב נחלת הכלל בשכונה ותחושת הקהילתיות שבה, שאותה מייחסים בדרך כלל לקיבוצים. השאלה הנשאלת האם זהו מודל שיש ללמוד ממנו גם כיום? האם הוא עומד בתקנים עכשוויים של שכונות ירוקות? ובמילים אחרות האם בעבר ידענו לתכננן טוב יותר שכונות? שאלות אלו יענו ברשימת ההמשך אשר תעסוק בבחינה של השכונה ביחס לתקן ה-(LEED-ND)
- אלחנני, א., “האדריכלות הישראלית במאה ה- 20”, משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1998, עמ’ 68-70. ↩
- “תגובות הדיירים במפעלי חיסכון לבנין ברמת אביב”, עמ’ 2. ↩
- מאיר, ג. “חיי”, ספריית מעריב, תל אביב, 1975, עמ’ 192-193. ↩
- גדס הכין תכנית אב לתל אביב. התכנית עיצבה את מבנה העיר מרח’ שינקין בדרום ועד לגדות הירקון ואושרה בוועדה המקומית של תל אביב ב-1927. ↩
- קמילו סיטה ידוע בין היתר בפיתוח השימוש ברחובות ללא מוצא (cul-de-suc). ↩
- Lewis Mumford, Sticks and Stones, pp. 9-10. ↩
- Charter of the Congress for the New Urbanism, www.cnu.org/charter, 1996 ↩
- מתוך ראיונות עם תושבי השכונה, דן פרייס. 2% מ-46 תושבים נשאלו על מקור הכינוי של השכונה ידעו את שמות מתכנני השכונה ↩