ארז צפדיההאם חוסר מדיניות היא למעשה מדיניות לכל דבר? השבוע יתקיים כנס של עמותת בׅמקום אשר יידון בחללי התכנון או באי התכנון כמדיניות מרחבית סדורה וישאל מהן המטרות וההשלכות של מדיניות זו על אוכלוסיות שונות, על המרחב ועל כולנו? העמותה שנוסדה על מנת לכרוך בין תכנון לבין זכויות אדם מקדישה את הכנס לברור המחירים של אי התכנון כפגיעה בזכויות
היעדר מדיניות, אוזלת יד מדינית, התעלמות והפקרה – כל אלה הן מדיניות לכל דבר, רק באמצעים אחרים. לא תמיד היה קל למדעני חברה לעכל תובנה זו כיוון שהניחו את כוליותה של המדינה המודרנית, יכולתה לחדור לכל תחומיי החיים ולנהלם בהתאם לערכיה, אינטרסים פוליטיים ומאבקיי כוח. אוזלת יד והפקרה חורגים, כך היה נדמה, מריבונותה המוחלטת של המדינה המודרנית.
אף-על-פי שאמונה זו התערערה לאורך השנים וכיום מדעני חברה מודעים לעובדה שהיעדר מדיניות והתעלמות היא מדיניות, מתכנניי ערים וחוקריי מרחב עדיין מתקשים להכיר בקיומם של חללי תכנון כמדיניות מרחבית סדורה עם מטרות ברורות. לדידה של הפרספקטיבה התכנונית, מרחבים בלתי מתוכננים או מרחבים שמעוצבים ללא הלימה עם תוכניות מתאר מבטאים חולשה יחסית של מנגנוני השלטון, לרבות מערכות התכנון, לייצר מרחב נשלט ומאורגן למען תושביו. רוב המתכננים וחוקריי המרחב קושרים חולשה זו עם מגמות גלובליזציה וניאו-ליברליזם, ששוחקות את כוחה של המדינה אל מול כוחות מלמעלה ומלמטה (למשל, Davis הציג תזה זו בספרו Planet of slums). תוצאתה של חולשה יחסית זו, כך לטענתם, בהתפשטות תופעת הסלאמס וגידול מואץ ובלתי נשלט של ערים – בעיקר בדרום הגלובלי ובאופן הולך וגובר גם במדינות מפותחות.
משתמע מכאן כי התפיסה הרואה בתכנון מרחבי כעשייה מקצועית שחותרת להיטיב עם החברה דוחה על הסף את האפשרות של היעדר תכנון כמדיניות. גם הגישות הביקורתיות שכורכות תכנון עם כוח ושליטה נזהרות לקבל את רעיון ההפקרה המרחבית כמדיניות שליטה, שהרי הצעדים המעשיים הכרוכים בהפקרה נתפסים לא אחת כעדות לחולשה – וחולשה היא האנטיתזה לעמדת התכנון כשליטה.
אך עמדה זו מתערערת לאחרונה כתוצאה מהצבר של עדויות לגבי מדיניות אקטיבית ביחס למרחבים שמאופיינים בריק תכנוני. הצבר זה חושף את כוונותיה של מדיניות ההפקרה, אוזלת היד וההתעלמות – השגת שליטה במרחב, ההפרדה המרחבית ושחיקת זכויותיהן התכנוניות של אוכלוסיות מיעוט. הנה חלק מהעדויות לכך כפי שפגשנו בישראל לאחרונה:
- תגובות אלימות של הממסד המדינתי כלפי מרחבים של ריק תכנוני – ריק שכמובן מתמלא בעזרת תכנון מלמטה בידי קהילות מיעוט מקומיות. אלימות זו מתבטאת בהרס בתים ופינוי (Eviction) כפוי, לרוב לשם החלפת אוכלוסייה מקומית באוכלוסייה מועדפת – כפי שנוכחנו בגבעת עמל, באום-אל-חירן ובסילוואן – שלוש עדויות שעל-אף שונותם, מייצגות תופעה מרחבית זהה – פינוי הלא רצויים לשם אכלוס מרחביהם ברצויים יותר. עדויות אלה מגלות שמדיניות ההפקרה של מרחבים אינם מבטאים אוזלת יד כחלק מהיחלשותה של המדינה אל מול כוחות גלובליים, וכחלק ממציאות ניאו-ליברלית. ההפקרה נועדה לשחוק את זכויותיהן המרחביות של קהילות מקומיות כצעד ראשון להכשרת מעשה פינוייהן. לעתים, כפי שאנו עדים בשטחי אש בגדה, יצירת ריק או שמירה על ריק באמצעים שונים מאפשרות בהמשך מילוי של אינטרסים פוליטיים או כלכליים שהמדינה חפצה בקידומם, למשל ההקפדה על “ניקוי” פלסטינים משטחי אש במקביל לתמיכה והכרה במאחזים שנבנו באותם שטחי אש. דוגמא לכך מספק שטח אש 918 (כתם חום בתצלום האוויר) המראה את צווי ההריסה שהוצאו ובחלקן בוצעו של בתי פלסטינים (נקודות אדומות) ומאחזים (נקודות ירוקות), האופק התכנוני שנקבע על ידי צוות קו כחול. אופק זה מגדיר מחדש גבולות של אדמות מדינה ומייעד אותן להתנחלויות ומאחזים (קונטור כחול).
כך גם בעניין תכנון גנים לאומיים בתוך המרחב הפלסטיני בירושלים המזרחית הוא מתכון לשמירה על ריק תכנוני לשם מימוש אינטרסים פוליטיים (מאזן הדמוגרפי ושמירה על רצף טריטוריאלי של הנוכחות הישראלית ומנגד, קטיעת הרצף האורבאני הפלסטיני). הקהילות הפלסטיניות סבורות שקביעת שטח כגן לאומי הינה שלב ביניים בלבד לקראת פיתוחה של שכונה יהודית בירושלים המזרחית.
- תגובות סובלניות ואף אוהדות של הממסד כלפי מרחבים של ריק תכנוני – ריק שכמובן מתמלא בעזרת תכנון מלמטה בידי קהילות בעלות עוצמה או בידי גופים עסקיים. סובלנות זו מתבטאת בנטיית הממסד להגיע ל”פשרות” עם גופים עסקיים על חריגות בנייה – כפי שקורה בכמעט כל מגדל מגורים או משרדים בערים הגדולות, או בהירתמות פוליטיקאים לצד הקהילות לשם ניהול מאבק להישארותם במרחבי הריק התכנוני – כפי שנחשף למשל בפרשיית עמונה, ובחוות הבודדים בנגב.
תצלום אוויר משנת 1997 ללא עמונה
תצלום אוויר משנת 2016 עם עמונה
Prof. Ananya Roy, Blum Center for Developing Economies, Wikimedia
מי שתרמה יותר מכל להתגבשות תובנות אלה היא פרופ’ אנניה רוי – אורחת הכבוד והדוברת המרכזית בכנס עמותת בׅמקום: מתכננים למען זכויות תכנון. במחקריה פורציי הדרך על הסלאמס היא חשפה את הפוליטיקה, האינטרסים ומאבקיי הכוח שמתגלמים בהחלטה איזה תכנון ייחשב כחוקי ואיזה כבלתי חוקי. לדידה של רוי, החלטה זו היא היא העדות לכוחה הריבוני של המדינה, ולא עדות לאוזלת ידה וחולשתו של הממסד המדינתי ובמיוחד התכנוני אל מול כוחות הגלובליזציה והכלכלה הניאו-ליברלית. בהמשך, כפי שנלמד מדבריה בכנס, הפינוי של הסלאמס הוא המשכה של פוליטיקה כוחנית זו, שמערערת את זכויות היסוד של קהילות לקיים אורח חיים בטוח ומוגן במרחביהן.
תובנותיה של רוי משתלבות בעשייתה ופעילותה העכשווית של במקום: מתכננים למען זכויות תכנון. העמותה כרכה בעת הקמתה את התכנון עם זכויות אדם. עתה היא מסמנת את היעדר התכנון, את ההפקרה התכנונית, כסכנה המוחשית לשלומן של קהילות וזכויותיהן. במקום מבקשת אפוא לקדם פעילות תכנונית מקדמת זכויות אדם וזכויות קהילתיות לאורן של התיאוריות התכנוניות הביקורתיות העכשוויות – בדיוק כפי שעשתה לאורך שנות פעילותיה. פעילות זו תיחשף ותובא לדיון בכנס העמותה, ימקא ירושלים, 18 במאי, 2017.