תקלות, איכות הבניה והתשתית בישראל: את מי זה מעניין?

תאונות העבודה הרבות חושפות את מה שרבים בתחום כבר יודעים: שוק הבניה הישראלי סובל מבעיות חמורות שמסכנות את כלל הציבור. גם כאשר קמות וועדות מסקנותיהן לא נאכפות. אינג’ שי וקסמן ממקד את הכשלים ושואל: האם ניתן לשנות את תרבות הבנייה הישראלית?

בתהליך פיתוח של צעצוע או מכונית, נבנים אינספור דגמים, נעשים ניסויים עד הרס מוחלט, נערכות בדיקות מעבדה ונכתבים תקנים מחייבים לפני שמאשרים ייצור המוני לשימוש הציבור; לעומת זאת כל פרויקט של בניה ותשתית הנו בגדר ניסוי ישיר על בני אדם. לכל פרויקט הייחוד שלו, מיקום, תנאי התחברות לסביבה וממשקים עם רשויות ומשתמשים שונים. אין פרויקט גנרי. כך שמי שסובל מבעיות שנוצרות מחוסר ידע ופספוסים הם משתמשי הקצה, הנפגעים מתאונות, ליקויי בנייה והאיכות הנמוכה של התכנון והביצוע.

משק הבנייה הישראלי, שונה מהותית ממשקי הבנייה בעולם (אלו המתקדמים יותר ופחות). כדי להמחיש זאת, ניתן לציין את הנתונים הבאים: כמעט מדי יום קיימות תאונות באתרי עבודה, החל מתאונות “פשוטות” עד תאונות קשות וקטלניות,¹ שרק כעבור זמן מועט נמחקות מתודעת הציבור בשל אינטרסים חזקים של גורמים מעורבים. רק בתקופה האחרונה נזעק הציבור בנושא התאונה בחניון בהדר יוסף. זמן קצר לאחר מכן כיכב מנכ”ל החברה המעורבת בכנסים ציבוריים (בהם השתתפה החברה במימון). החברה אף המשיכה לזכות במכרזים ציבוריים. איש לא חשב אולי לעצור את תנופת החברה עד שיתבהר בדיוק עד כמה התאונה היא בתחום אחריותה, ועד כמה קשורה לתהליכי תכנון. חשוב לציין כי זו אינה התאונה היחידה המתרחשת באתרי העבודה של פרויקטים אותם מנהלת חברה זו.

לצפייה סדרת כתבות של “כאן” מרוסקים על תאונות עבודה ²:

כמעט שאין מסקנה מקצועית וארגונית של וועדת חקירה בתחום הבניה והתשתית (לרבות וועדת חקירה ממלכתית שהממשלה אימצה את מסקנותיה), אשר יושמה. כתוצאה מסיכום וועדת החקירה בנושא התמוטטות רצפת אולמי “וורסאי” בירושלים שגרמה להרג ופציעת המונים, נקבע “קוד בניה”, כדוגמת הקיים בארצות תבל רבות – ניו זילנד, אוסטרליה, קנדה, ספרד, ארה”ב. הקוד מונח על שולחן משרד המשפטים מזה כ- 6 שנים. המשרד עסוק מאוד בחוקים פוליטיים רבים שהציבור אינו זקוק להם. אבל קוד בניה זה, האמור להסדיר אחת ולתמיד את תקנות הבנייה מעלה אבק. היוזמה היחידה שגובשה אולם עדיין לא הופעלה, היא הקמתם של מרכזי בקרה על התכנון. אם וכאשר יוזמה זו תיושם היא עשויה להיות פתרון חלקי לאחד מנושאים רבים שוועדת החקירה החליטה עליהם לפני כ- 13 שנים. חשוב להזכיר כי קיימים כ-3 מיליון מ”ר של בניינים בישראל שנבנו בשיטת הבנייה של אולם “וורסאי”.  אין פלא, כפי שפורסם, שתקרת תותב (תקרה “אקוסטית” או מונמכת) באולם אירועים עמדה לקרוס, ובנס הקהל פונה שניות לפני האירוע.

וכמובן, כל דייר שנכנס לבניין חדש מגלה ליקויים רבים בדירתו או בחלקים האחרים בבניין. נזילות בצנרת, נפילת חלקי בניין כגון תקרות שונות, חיפויים פנימיים וחיצוניים, סדקים בקירות, חלונות לא מתואמים ולא אטומים ועוד. לא קיים מוסד או תקנה מחייבת המסדירה נושאים אלו ולא קיים תהליך מחייב של פיקוח צמוד תוך ביצוע שימנע שהם כלל יקרו כבר מהליך התכנון ועד להליך הביצוע.

תקלות בדירות המגורים בבניינים חדשים הן תופעה שכיחה שמעידה על האיכות הנמוכה של הבינוי. לתמונה אין קשר לנאמרף, אשקלון (צילום: עמוס בן גרשום, אוסף התצלומים הלאומי)

שורשי הליקויים, טמונים בכמה תחומים:

שחקנים הפועלים בשוק ללא ידע מקצועי. לאחרונה, שר הבינוי והשיכון רצה לייבא לישראל בניינים שלמים מסין, תוך התעלמות מתקנים ומפרטים טכניים ואנשי מקצוע (אדריכלים ומהנדסים) הצריכים לבחון ולאשר שבניינים אלו תואמים למקובל במשק הבניה הישראלי. זוהי צורה פופוליסטית להראות לציבור כיצד מזרזים את לוחות הזמנים של אספקת הדיור ויהי מה. הבעיה איננה בידיעת מקצוע הבנייה, הבעיה הינה ביישום המקצוע שלא תמיד נעשה על ידי בעלי ההסמכה והרישוי ועל פי תקנות מסודרות ומחייבות שכל מי שמעורב במלאכה.

חוסר הגדרה ובלבול כללי בהבנת תחומי האחריות. היעדר תקנות לבעלי התפקיד המנהלים ומבצעים את הפרויקטים – מנהל הפרויקט, מהנדס הביצוע, המפקח הצמוד, מנהל העבודה; נושא זה עולה באופן מפורט ומודגש בדו”ח וועדת זיילר בעקבות אסון אולמי וורסאי. אולם גם במקרה זה לא נעשה דבר. טיוטות הצעה לייחוד התפקידים נכתבו. אולם אלו מעלים אבק. רק לאחרונה פורסמו טיוטות לתקנות  התכנון והבניה בהן סמכויות למפקח מטעם בעל ההיתר שתפקידו לבדוק באופן אקראי אם שלד הבניין בוצע לפי תנאי היתר הבניה. אולם האם פרויקט מסתכם בשלד בניין? האם פרויקטים של כבישים, מסילות, תשתיות מים, ביוב, חשמל, פיתוח, נוף ועוד רבים אינם ראויים לבקרה ופיקוח? האם תשתיות האופניים, ותשתיות ציבוריות אחרות אינם ראויים לתקנות בקרה ופיקוח? אולם, עצם חוסר הגדרה היררכית נכונה של בעלי תפקיד, שגוררת בעקבותיה גם צורך אקדמי של הכשרה לתפקיד, רישוי מתאים לתפקיד, ריענון הידע השוטף בעקבות המחויבות לתפקיד והביטוח המקצועי המתחייב בגין אלו – עוברים ליד אוזניהם של המנהיגים מחד ונציגי הציבור של קהילת המהנדסים והאדריכלים מאידך. בין השאר כי אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם.

חוסר סדר והיגיון במערך החוקים והתקנות. חוק התכנון והבניה הוא משנת 1965, תקנות התכנון והבניה (חלק עיקרי) הן משנת 1970. נוספו הרבה מאוד עדכונים, תוספות ופרקים עד לימים אחרונים, שלא רק שהעצימו את אי הסדר, אלא גם שמעטים בקהילה המקצועית, האמורה להיות בקיאה בחומר זה, יודעים כלל על קיומם. ראייה לכך היא העדר יכולת לכתוב את חוק התכנון והבניה מחדש, על אף שנעשה ניסיון כושל לפני מספר שנים. הוכן תיקון 101 לחוק, בן מעל 130 עמודים, שהלימוד שלו, המחייב השוואת התיקונים המתייחסים לסעיפי החוק הקיים שורה מול שורה, יחייב תואר אוניברסיטאי שלישי למחקר לפחות בצדו. שלא לומר שתיקון זה עוסק רק בחוק, אינו מתקן או מעדכן את התקנות ועוסק רק בתחומים ספציפיים שהחוק הקיים עוסק בהם.

קיים היעדר תקנות ברורות וחלוקת אחריות בין מנהל הפרויקט, מהנדס הביצוע, המפקח הצמוד, מנהל העבודה וכן האלה. בעיה זו נידונה בוועדה ייעודית, אך כמו תקנות ומסקנות רבות לא יושמה (צילום: עמוס בן גרשום, ארכיון התצלומים הלאומי)

הפרטה פראית של משק הבניה והתשתית. אילו המשק היה מוסדר ומבוקר ע”י גורמים אובייקטיביים, יתכן שלא הייתה כל בעיה לאפשר לחברות פרטיות לקבל את הפרויקטים, להגדיר אותם באופן מפורט (אפיון תפעולי ואפיון הנדסי), לתכנן אותם ולבצע אותם. אולם מאחר שאין המשק ערוך לכך ואין המשק יודע לבקר את הגשת החומר הארגוני והטכני ע”י החברות הפרטיות, קיים חשש סיכון רב שהתכנון והביצוע על ידם יהיה מינימלי למען מקסום הרווח אם לא למעלה מזה.

הנציגות המקצועית של ציבור האדריכלים והמהנדסים בישראל. לבעלי מקצועות אילו קיימים מספר ארגונים – לשכת האדריכלים והמהנדסים, הסתדרות המהנדסים והאדריכלים וארגון האקדמאים העצמאיים. לכל אלו ישנם נציגים רבים בוועדות התכנון והבניה, וועדות התקינה במכון התקנים ובוועדות מכרזים ציבוריות אולם אף ארגון איננו ארגון סטטוטורי בעל סמכות והשפעה כמו לשכת רואי החשבון ולשכת עורכי הדין. ככאלו יש להם השפעה על הצעות למסלולי הכשרה ובקרת הכשרת הדורות הבאים בתחום האקדמי אולם אין להם כמעט השפעה על החלטות ממשלתיות באשר למינוי בעלי מקצוע לתפקידים מקצועיים בתחומים אלו, קידום ורישוי ספציפי לתחומים מקצועיים והשפעה מכרעת על תיקון תקנות מחייבות בתחום המקצועי.

ארגון המהנדסים, האדריכלים אינם בעלי סמכות והשפעה על החלטות ממשלה, מינוי אנשי מקצוע, קידום ורישוי. האין זה הכרחי לתת לאנשי מקצוע את הכלים הסטטוטורים בכדי שישפיעו על קביעת הסטנדטרים והביצוע בתחום? (צילום: Pixabay)

אבל נסו לחשוב על נושאים הרבה יותר משמעותיים. הידעתם שלחברות מקצועיות ממשלתיות יש “תקנים” משל עצמם? כגון “מקורות”, חברת נתיבי ישראל, רכבת ישראל ועוד? ולחברות אלו מינוי המנהלים שלהם נתון בידי השרים הפוליטיים והצהרות ריקות מתוכן שלהם על “וועדות איתור” הוא נושא ידוע בציבור. ולא פעם יימצא אדם בעל ניסיון ורקע לא רלוונטיים בראשות הנהלת חברה מקצועית ולא ברור כיצד הוא יכול לקבל החלטות מקצועיות או כיצד הוא בוחן מועמד לתפקידים מקצועיים בחברה כאשר אינו מבין בנתונים המקצועיים המוצגים לו. כך נגרמות “תקלות” (כלומר תאונות, ליקויי ביצוע חמורים, אי עמידה בהתחייבויות כלפי הציבור, כלפי התקציב ועוד) שהציבור כלל לא מבין מדוע קרו.

משק הבניה ותשתית בישראל חייב זעזוע עמוק. עד לא מזמן עסקו בו 7 שרים שונים, כעת עוסקים בו 7 שרים אחרים.³ לא רק שהציבור המקצועי (וגם הכללי) אינו יודע בכל פעם עם מי לעבוד ביישום הפרויקט אלא שכל ההחלטות נדמות כפוליטיות ופופוליסטיות. אולם, חשוב, לשפר את תחום הבנייה ולדאוג לתהליכים מקצועיים טובים ומבוקרים, זאת, לרבות ריכוז העיסוק בכלל תחומי הבנייה בידי סמכות אחת או שתיים לכל היותר ועדיף שעה אחת קודם.