גלגולי בתי העירייה של תל-אביב והחיפוש אחר זהות

מהו תפקידו של בניין העירייה? כיצד ראוי לתכננו? רשימה בשני חלקים על ההתפתחות בתי העירייה של תל אביב, לימים מרכז התרבות והעסקים של מדינת ישראל.

בנין העירייה, מבנה שאמור להיות סמל של העיר, מבטא את זהותה, ואת היחס בין התושבים למוסד הנבחרים שלו. כל בניין ציבור משמעותי נדרש למיקום מרכזי, חזות ייחודית מזוהה, ו”מרחב נשימה” סביבו, אלה הופכים אותו למוקד זיהוי ובמקרה הטוב גם מוקד הזדהות. כאשר מדובר בבניין העירייה, אותו מרחב פתוח, הוא גם “מרחב הנשימה” של האוכלוסייה, בו היא נותנת ביטוי לתחושותיה ביחס לגוף הנבחר-מושל ולתפקודו. בחינת גלגוליו של בניין העירייה בעיר שמחפשת זהות ומשתנה ללא הפסקה הוא בעל עניין רב, ובכלל זה בחינת ההחלטות להקמת בניין עירייה חדש- תפקודית, סימבולית, כלכלית, מיקום, חזות והקשר.

בית העירייה: הימים הראשונים  באחוזת בית, השכונה הראשונה של תל אביב, הבניין המונומנטאלי של גימנסיה הרצלייה, הוקם בקצה רחוב הרצל. בדומה למקומה המסורתי של הקתדראלה או הארמון, כך גם גימנסיה הרצליה שלטה על הרחוב הראשי של השכונה ונראתה מכל קצותיו. הצבתה של הגימנסיה במקום זה נתנה ביטוי לדת החדשה של מייסדי העיר: ההשכלה. בניין העירייה הראשון, בית הועד של אחוזת בית, מוקם בקצהו של הציר השני של השכונה, אולם בניגוד מוחלט לבניין הגימנסיה ההדור הוא מוקם במבנה המחסנים של מגדל המים, מעל הבאר שנקדחה בקצה השדרה. בית הועד היה “משרד בן חדר אחד, שלושה פקידים ותקציב שנתי של 1051 לא”י”.¹ לימים צמח לבניין של 3 קומות, ואף היתה לו מרפסת בקומה השנייה שפנתה למרחב הפתוח של השדרה ושצפתה על השכונה כולה. ניתן לחשוב שהחיבור בין מגדל המים למיקום בניין העירייה איננו מיקרי, מגדל המים נדרש לנקודה הטופוגרפית הגבוהה וכך בניין העירייה גם הוא מיצב את נוכחותו בנקודה הגבוהה. יחד עם החשיבות הוויזואלית של העמדת של מבני הציבור בקצה הצירים הראשיים, היתה בכך גם הצהרה של הסתגרות וחסימת גבולות השכונה.

תיכון גימנסיה הרצליה בקצה אחד של הרחוב ובקצה השני הוקם בניין העירייה באחוזת ראשונים (צילום: KLUGER ZOLTAN , אוסף התצלומים הלאומי)

בניין העירייה הראשון, בית הועד של אחוזת בית, מוקם בקצהו של הציר השני של השכונה (מאת ישראל נגלית לעין, שימוש חופשי, Wikimedia)

עד שנת 1921 נוהלו ענייני העיר ע”י ועד, והבחירות הפורמאליות הראשונות התקיימו בשנת 1922. ב- 1924, 25 להקמת אחוזת בית, אוכלוסיית מקבץ השכונות של תל אביב מונה למעלה מ-20,000 תושב, והעירייה מחליטה שיש צורך לעבור לבניין הולם, ומוצאת מגרש הולם בין הרחובות מאז”ה ובלפור ואף הוזמנה תכנית אצל אדר’ אלכסנדר ברוואלד. אולם, בשל קשיים תקציביים תכנית זו נזנחת, (לימים מוקם במגרש בי”ח הדסה). אז מחליטה העירייה לשכור את הבניין שנועד להיות מלון סקורה, בראש גבעת ביאליק. מבנה מרשים (שתוכנן ע”י האדר’ משה צ’רנר) שהולם את העיר המשגשגת שצמחה ממקבץ אקראי של שכונות ואוכלוסייתה מונה כ- 30,000 נפש. העירייה משתכנת שם אך מפגרת בתשלומי השכירות. בשנת 1928 העירייה מחליטה ורוכשת את הבניין בו היא יושבת.

בניין העירייה ברחוב ביאליק 1926, (צילום: לא ידוע, ארכיון לעם)

עגלונים מול בניין העירייה בביאליק, 1946 (צילום: PINN HANS, אוסף התצלומים הלאומי)

בן גוריון ופולה חולפים לפני בניין העירייה, 1951 ( צילום: PINN HANS, ארכיון לעם)

מלון סקורה יושב בראש גבעת ביאליק, צופה אל הים ונצפה ממנו (באותה עת), ומהווה דוגמא ייחודית של קישורו אל סביבתו והמירקם העירוני. באופן זה הבניין מצליח ליצור נוכחות משמעותית וסימבולית של מוסד ציבורי. ייחודו בראש ובראשונה בציר הטקסי שנוצר בהעמדתו בקצה ציר ישר, כך שהבניין נצפה מהרחוב הראשי, אך נחשף בהדרגה, ועם ההתקרבות אליו נחשפת הכיכר העגולה, כאתנחתא לפני הבניין, תוך שצורתה העגולה יוצרת דיאלוג עם עיצובו של הבניין, המרפסת הקמורה הבולטת מהגוש התופי המרכזי, המייצגת את המשילות ואגפי הבניין החובקים אותה כמו אב הדואג לילדיו. אולם, גם מנקודה זו אין השערים פתוחים להיכנס לבניין כבדרך אגב, יש לסוב סביב הכיכר ורק אז לעלות במדרגות אל הכניסה. פרגמנטים כאלה שכיחים במהלכיהגישה לבנייני ציבור מסורתים, אולם במרקם התל אביבי, שהוכתב ע”י קדסטר של בעלויות, מגבלות ביטחון ותיפעול, זו היתה דוגמא ייחודית בה נשזרו למהלך צרמוניאלי רציף ונצפה לכל אורכו.

אמנם, כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, הכיכר לפני הבניין אינה יכולה להכיל את האירועים המרכזיים בעיר, ולכן אלה מתנהלים לאורך רחוב אלנבי, אבל לרוב כוללים נקודת עצירה משמעותית בחזית בניין העירייה.

בניין העיירייה 1938 (צילום: KLUGER ZOLTAN, ארכיון לעם)

בניין העירייה בהקשר עירוני

את בית העירייה יש לראות בהקשר עירוני רחב יותר. גרעין גבעת ביאליק, היחסים הטופוגרפיים בין המוקדים העירוניים הסמוכים והחשובים של העיר הצעירה, “זעק” ליצירת ציר עירוני מרכזי שמחבר את הפתיחה לים, ככר האופרה מוגרבי, וככר העירייה, כבסיס למרכז עיר מגוון וחזק. אולם, כל אחד מהמוקדים תפס טריטוריה נפרדת, בהתאם לתפקודו, מבלי שימוצה הערך המיטבי של שילובם של כל המוקדים למערכת אחת, שהיא בעצם הלב של החיים העירוניים.

העיר החדשה התפתחה צפונה, בגריד האורתוגונאלי של תכנית גדס משנת 1925,  בניסיון להנציח את חזון עיר הגן (GARDEN CITY). התכנית היתה ללא ספק אידילית לעיר בת 100,000 איש, אולם נעדר ממנה חזון המטרופולין, שצמח ממנה עד מהרה, וכתוצאה מכך חסמה את התפתחותו ומיצובו כמרכז עירוני מסורתי, המחבר בין מערכות העיר השלטונית- מושב העירייה בראש הגבעה, המסחר הפנאי והתרבות.

לאחר מספר שנים של משבר כלכלי, הגיעה שוב תקופה של פריחה ושגשוג, והעיר החלה להתפרש צפונה עד לירקון וב-1934 מנתה כבר 100,000 תושבים (קיבולת החזון של תכנית גדס). “עיר ואם” שנדרש לה מרחב ציבורי ייצוגי הולם. שוב נבחרה הנקודה הגבוהה בעיר, בקצה שד’ רוטשילד והאדריכל אוסקר קאופמן גיבש תכנית למרכז אזרחי שיכלול את בית העירייה\תיאטרון הבימה, ספריה ומוזיאון (התפרסמה ב”במה” גליון מס’ 5). מערך מפואר זה פנה אל העיר “הוותיקה” והפנה את גבו אל העיר החדשה, בה גדס חוזר אל חלומם הראשוני של מייסדי ת”א, שכונות גינות, שקטות ומרווחות.

אולם גם תכנית זו נזנחת, והבניין בכיכר ביאליק מורחב והעירייה ממשיכה לשכון בו. בשל בעיית מקום, שירותי העירייה מתפשטים לבניינים סמוכים ומפוזרים ברחבי העיר- “כעשרים מחלקות ומחלקות משנה.. ומשרדיהם תופסים שבע דירות שהן למעלה ממאה חדרים… תקציב שנתי קרוב לחצי מילון לא”י”.²

הגלגולים של בית העירייה של תל אביב, לימים המרכז הפיננסי והתרבותי של מדינת ישראל לא מסתיים פה. על היוזמות של שנות החמישים ברשימת המשך.