טולה עמירמה תפקידו של מבנה הציבור, לאילו ציבורים הוא מיועד? האם הוא מאפשר אירוח לא פורמלי לציבורים שונים? האדריכלית טולה עמיר במניספט למבני הציבור המאפשרים וצריכים לאפשר אירוח לא פורמלי– אירוח ציבורי לגמרי
בית יד לבנים בתל אביב
ישראל לוטן וצבי תורן 1960 אדריכל נוף אברהם קרון.
בביקורי האחרון בבית יד לבנים, בתל אביב, היה הבניין סגור ולא פעיל. לכן יכולתי לעלות על אחת מהגבעות הקטנות המקיפות שלוש מחזיתותיו כדי לצלם מקרוב את עמודי המתכת המפתיעים (ספוילר – העמודים ממתכת בתכנית של צלב – הן ציטוט מעמודי ביתן ברצלונה). בחלקו העליון של הבניין, בגומחת החלון השקוע, המייצרת מעין מדף ברוחב של כ- 70 סמ’, מוגן ומקורה. על המדף הזה נמנם לו חסר בית, ולידו מונחים חפציו. רשימה זו היא מניספט למבני הציבור המאפשרים וצריכים לאפשר אירוח לא פורמלי– אירוח ציבורי לגמרי.
בגומחת החלון השקוע, המייצרת מעין מדף מוגן ומקורה נמנם לו חסר בית, ולידו מונחים חפציו.(צילום: טולה עמיר)
מניפסט מבני הציבור המוצע כאן מנוסח לפי “ביתן ברצלונה,” שנבנה לתערוכה העולמית בספרד ב 1929 ותוכנן ע”י מיס ואן דר רוהה. הביתן שהשימוש היחיד שיועד לו היה לארח את המלך לחתימה על ספר האורחים של הביתן הגרמני, קיים כללים עקרוניים מופתיים וחיוניים לכל מבנה ציבור: (1) מעבר חופשי שמקשר בין הדרכים בינן הוא ניצב, (2) שימוש ברוב המרחבים שלו גם כשאינו פעיל, (3) מקומות אירוח ומנוחה מוצלים בחוץ – משויך למרחב ציבורי פתוח – גן או כיכר , (4) שימוש בחומרים איכותיים ובהקפדה גדולה, (5) אירוח יצירת אמנות מרכזית, ומתוכנן בשפה ייחודית למבני ציבור (רק מאוחר יותר החלה השפה האדריכלית שלו לשמש בבניה פרטית). האזור הציבורי מנותק מהאזור הפונקציונלי (אשר נמצא בביתן קטן סמוך).
בית יד לבנים בתל אביב מרחיב את הכלל השלישי ברשימת הכללים הלא כתובים שמנסח עבורנו ביתן ברצלונה ומוסיך לכך גם הזמנה לארח משתמשים שונים ביניהם חסרי בית ומקיים את כל כללי המניפסט המוצע.
++
המבנה נמצא בגן מיוחד ורחב ידיים, אשר מבודד אותו מהסביבה המידית ומאפשר תהליך של התרכזות בנושא אחר, זיכרון, כסוג של מקדש. הנושא המופשט – מבנה של זיכרון מאפשר את ההקשר המקודש של המקום. הגן, הינו חלק בלתי נפרד מחוויית הבניין. גן ציבורי נטוע צמחיה מקומית בהשקיה טבעית בלבד. נשתלו בו צמחים הגדלים בסביבתם הטבעית. הגן איננו מתוכנן לשימוש אקטיבי, הסבך, במיוחד בחורף אינו מאפשר שיטוט, ובכל זאת, זהו הגן החביב על תלמידי תיכון עירוני ד’ הסמוך ומאפשר עישון בסתר, התחמקות משיעורים, מנוחה במקום ריצת ההתעמלות, וכנראה שימושים נוספים. מכאן שיש להוסיף למניפסט הציבורי, הזמנת שימושים מגוונים במבנה.
הגן תומך ברעיון המרכזי של הבית – בית הנצחה לנופלי מערכות ישראל בני העיר תל אביב, ומספר את הסיפור בו משתתפים כל מבני ההנצחה בישראל – מבנים ייחודיים לתרבות שלנו שלא ניתן למצוא כמותם באף מדינה בעולם
המבנים הזוכרים מנסים להכיל גם את ההסבר למחיר הכבד של מערכות ישראל – של המלחמות על אדמת המולדת. הם משתייכים לפולחן מוות משני סוגים: הנצחת השואה והנצחת חללי המערכות. המבנים מעניקים משמעות ומציעים נחמה למבקרים בהם והם זוכרים את העבר ואת העתיד יחדיו. הביטוי האדריכלי לנושא זה מופיע בכמה אופנים: הבניינים מציעים יציאה מחושך לאור, את הזיקה בין המבט הקרוב למבט הרחוק, ומן המבט למטה למבט למעלה, ממקום סגור למקום פתוח. ביד לבנים בתל אביב, מוצעות שתי “נחמות” – האחת כבר בכניסה – צמחיה שמציצה מעל הקיר המרכזי המלווה את הכניסה לבניין, והשנייה בחצר הפנימית במבנה, הפתוחה לשמיים שבה נחקקו שמות נופלי מלחמת 48. האור המגיע מלמעלה והמבט הפתוח לאינסוף השמימי הוא עוד אחת מהטכניקות המנחמות את הצופה ומציעות סוג של מרפא חזותי ורעיוני לאבדן הבנים.
הבנין מציע שתי “נחמות” – האחת כבר בכניסה – צמחיה שמציצה מעל הקיר המרכזי המלווה את הכניסה לבניין (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
הנחמה השניה בחצר הפנימית במבנה, הפתוחה לשמיים שבה נחקקו שמות נופלי מלחמת 48. האור והמבט הפתוח לאינסוף השמימי מציע סוג של מרפא חזותי ורעיוני לאבדן הבנים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
לבניין מאפיינים ציבוריים נוספים – מעבר דרך הגן מחבר שני חלקים של העיר – מרחוב פנקס ורח’ בני משה. מעבר דרך המבנה לשתי דרכי הגישה – דבר שאינו מתאפשר כיום, אך היה קיים בתכנון המקורי; אזור מנוחה ושהיה ציבורי מחוץ לבניין –מוגן משמש ומבודד מהסביבה; כניסה דרמטית שנוצרת על ידי קיר גבוה שמכוון אל כניסת הבניין מציץ ומרמז אל עבר השביל הרחב שמכוון אליו. השביל משמש גם ככיכר רחבה מספיק להכיל מספר רב של מבקרים. (נושא הדרמה שייך למבנה ציבור מיוחד זה, ואינו חלק מהכללים)
הבנין מציע שתי “נחמות” – האחת כבר בכניסה – צמחיה שמציצה מעל הקיר המרכזי המלווה את הכניסה לבניין (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
כניסה דרמטית שנוצרת על ידי קיר גבוה שמכוון אל כניסת הבניין מציץ ומרמז אל עבר השביל הרחב שמכוון אליו. השביל משמש גם ככיכר רחבה מספיק להכיל מספר רב של מבקרים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
לבניין מופע של בנין ציבור ואיננו וילה מוגדלת כדרכם של מבני ציבור בני זמנינו. מקום התבודדות עשוי להכיל ציבור גדול של אנשים, הבניין מזמין צורות שונות של שהייה בפנים וחוץ, הוא מתאפיין בחומרים מיוחדים לו ובפתרונות אדריכליים מעובדים, ומאפשר שימושים שונים בניצול גבוהה של שימוש במשך היממה, בו זמנית, ובלי שהשימושים בו יפגמו אחד מהאפשרות של השני. סוגים שונים וכמויות שונות של קהלים יכולים להשתמש בבניין מבלי להפריע זה לזה, בפרט באודיטוריום, שמציע פעילות מגוונת לסוגים שונים של קהלים וכך מאפשר ניצול גדול של המבנה.
מבנה הציבור ותפקידו כיום
בית יד לבנים תל אביב, אינו רק אתר זיכרון, כפי שכתוב באתר העיריה, הינו מרכז תרבות קהילתי מתחדש, בלב הצפון הישן של העיר. המרכז מציע פעילויות מגוונות לילדים ולהורים, לצעירים ולבני הגיל השלישי. בנוסף קיים במקום אתר זיכרון לחללי מערכות ישראל, ומתקיימות בו פעילויות רווחה למשפחות שכולות ואירועי חינוך והנצחה. כמו כן, פועלת בבית יד לבנים ספריית השאלה עירונית. בטבע העירוני העוטף את הבית מתקיימים סיורים ופעילויות שתילה וזריעה בשיתוף הקהילה. כל אלו הם שימושים מוכרים וברורים. אבל אני רוצה להציע שבדומה למבני ציבור בצרפת, שם מופיעה הכתובת – צדק שוויון ואחווה על כל מבנה; ציטוט שמתמצת את תמצית הקשר בין המדינה לאזרח, כקשר שיש בו הדדיות: השמירה על הצדק והשוויון היא תפקידה של המדינה, אך הביצוע של האחווה מוטל על האזרח. אני מציעה שגם אצלנו תאומץ כתובת כזו על כל בנין ציבור. אפשר גם לאמץ את הניסוח היפה מתוך מגילת העצמאות: “כבוד, חירות, ועמל ישרים” .