זיכרון הנצחה וצריכה נפגשים בלב העיר חדרה

בעשורים האחרונים ישנה מגמה של שיבוץ הזיכרון במרחבי היומיום בנוף העירוני. אך כיצד זה משפיע על ההנצחה כשהאדנרטה צמודה לקניון? האם הקירבה הפיזית בין מרחבי צריכה לזיכרון מוזילה את ההנצחה או הופכת אותה לחלק אינטגרלי מהחיים?

בלב המע”ר של חדרה מתקיים מפגש ייחודי בין שלושה אתרים:  גן המייסדים, אנדרטת זיכרון לחללי צה”ל וקניון ‘לב העיר’. החיבור והסמיכות הפיזית בין הפאתוס של הזיכרון הממסדי, לבין הצריכה היומיומית יוצרים מפגש יוצא דופן בין קודש לחול, בין שיגרתי להרואי.  בתוך המרחב הזה, גן המייסדים ואנדרטת הזיכרון לחללי צה”ל הם אזור מגונן, שמור, מפוקח ומתוחזק היטב. זהו אתר של טקסי הנצחה בעוד שהקניון מציע טקסי צריכה והתרועעות יומיומית.  כך נוצר מרחב עירוני לא שגרתי שבו מונומנט זיכרון מוצב במרחב המקומי והיומיומי של העיר, בסמיכות למונומנט צרכני (קניון לב העיר).

במדינה שבה אנדרטות זיכרון משובצות ופזורות במרחבי החיים, יש טעם לבחון את המאפיינים של מרחב ציבורי של הנצחה וזיכרון בלב מרחב יומיומי צרכני. האם יש השפעות הדדיות בין הפעילויות השונות? האם נוצרת זילות של ההנצחה? והאם המרחב היומיומי/מסחרי מושפע ממרחב ההנצחה?

גן המייסדים נמצא בלב העיר חדרה. הגן הוא מרחב מלבני מאורך בשטח של כ-17 דונם אשר נפרש לאורך רחוב רוטשילד ומחולק לשני אזורי משנה – 1. אתר הזיכרון לחללי צה”ל בני העיר, הכולל- אנדרטה ורחבת טקסים בסמוך למבנה בית יד לבנים. 2. גן שהוא ‘מוזיאון פתוח‘ אשר מייצג  את תולדות העיר על-ידי ייצוגי נוף המבטאים מאפיינים גיאוגרפיים ואנושיים בתקופות שונות בהתפתחותה. בתוך הגן נמצאת גם אנדרטה למייסדי העיר. אזור זה תחום משני צדיו בקיר בנוי כלפי הרחובות הסמוכים, בגן מותר לצעוד רך ורק על השביל הראשי, אסורה  ישיבה על הדשא. שומר שמוצב באזור זה כל יום מהבוקר ועד עשר וחצי בלילה, דואג לאכיפת ההנחיות. מעבר לכביש, בדופן השנייה של רחוב רוטשילד – מבנים של מסחר זעיר, מסעדות עממיות ומבנה קניון ‘לב העיר‘. ¹

המרחב הפיסי של הגן והקניון

גן המייסדים, השביל הלבן מיועד להליכה והמדשאות אסורות לישיבה ומפוקחות על ידי שומר (צילום: גילי ענבר)

נופי זיכרון– בין הוורנקולרי למונומנטלי

עיצוב החלל הינו כלי לעיצוב הזיכרון, מרחב משותף יכול לבטא זהות קבוצתית ‘מלמעלה’ כפי שזה מבוטא על-ידי סימבוליזם וייצוג ישיר באנדרטאות ואתרי הנצחה, או לבטא הצטברות זיכרונות ‘מלמטה’ דרך עקבות פיסיים אסוציאטיביים שנותרו ארוגים בדפוס של חיי היום-יום- עקבות פיסיים של העבר (למשל- מבנים היסטוריים, אתרים שנפגעו בקרבות, בפיגועים וכו’) ² אנדרטאות ציבוריות הן נופים שמאפשרים לשמור על אירועי עבר חיים בזיכרון הציבורי באמצעות ייצוג פיסי במרחב הציבורי. למעלה מאלף מהן ניצבות ברחבי הארץ.³

האנדרטות לנופלים הן נקודות ציון בנופי הזיכרון הלאומי. האנדרטות הראשונות הוקמו בארץ בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, והן תופעה אופיינית לחברה מתהווה. בארץ קיימות כמה מאות אנדרטאות יישוביות המנציחות את בני המקום. במקרה של האתר בחדרה התמורות המקבילות שהתרחשו בלב העיר, הן בפיתוח אתרי הצריכה והן בהשתנות והתפתחות אתר ההנצחה, יצרו בסופו של דבר מרחב עירוני שבו מונומנט זיכרון מוצב במרחב המקומי והיומיומי של העיר, בסמיכות למונומנט צרכני (קניון לב העיר).

אנדרטת הזכרון לחללי צה”ל בני העיר וקניון לב העיר מעבר לרחוב (צילום: גילי ענבר)

סטנגל ( Stagnl ) טוען שעמימות ונזילות מאפיינות את הגבול בין שני סוגי ההנצחה, לטענתו – המקומי-הורנקולרי מתמקד ביחס בין הצורה המרחבית לחיי היום יום, ולייצוג יש תפקיד חשוב ומסייע. מטרתו הראשונית של המרחב הציבורי במקרה זה הינה לכונן את העיר היומיומית ואת הפעילות השוטפת בה. המונומנטלי מזין ערכים קולקטיביים, מקשר בין עבר להווה, מה שבאופן מסורתי הושג ע”י ייצוג. הוא מציין בדרך-כלל נכסים שנחשבים אוניברסליים ותמידיים, בעזרת אובייקטים לרוב גדולים, יציבים ומעוטרים. פעמים רבות מדובר על קומפוזיציה וחומרים פורמאליים.⁴

מרחב גן המייסדים מבטא במספר רבדים את הנזילות בין הורנקולרי למונומנטלי ואת העמימות הקיימת ביניהם אשר באה לידי ביטוי בשני הכיוונים. אנדרטת הנופלים היא מונומנטלית במהותה- המימדים הגדולים של עמודי הברזל, אופן ההעמדה המסודר והסימטרי, הכותרת בראש כל עמוד ובה שם המלחמה או המבצע שבו נפלו החיילים, רשימת שמות הנופלים החרוטה במתכת, הטקסט המכונן מתוך ‘מגש הכסף’ של אלתרמן החרוט על אחד העמודים, ויחד עם זאת אופן ההצבה שלה במרחב קרוב יותר למה שסטנגל מכנה- “אנדרטאות ורנקולריות” אשר: “מבססות זיכרון היסטורי במרחבים ציבוריים, ומספקות צורות מרחביות עבור שגרת חיי היום יום” ⁵. אפשר לאמר שמדובר ב’אובייקט מונומנטלי בתוך אנדרטה ורנקולרית’, וזו ניצבת על שפת הרחוב המסחרי, נוכחת, נגישה, לא מגודרת. התנועה השגרתית של אנשים ברחוב, מזמנת אותם אל האנדרטה. אנשים עוברים דרכה, נוגעים בחומר. תלמידים באים ללמוד את המרחב. ברחבת הזיכרון שהיא האזור הלא פורמלי של הגן, אפשר לשבת בצל עם כוס הקפה מהקניון, לעצור להפוגה מהפעילות היומיומית. גם הטקס שנערך בה אינו עוצר את חיי היום יום. התנועה הטקסית- צעדת הזרים מגן המייסדים לאורך רחוב הרצל עד לבית הקברות, משתלבת בתנועה היומיומית המתמשכת . מיקום של אנדרטה במרחב עשוי לאשר, לשחוק להתעמת לסתור או להשתיק את המשמעויות המיועדות של מקימי האנדרטה.⁶

צעדת הזרים מהאנדרטה, לאורך רחוב הרצל , בחזית הקניון. (צילום: גילי ענבר)

בקצה הרצף שהגדיר סטנגל  ממוקמות מה שהוא מכנה ה’אנדרטאות הלעומתיות’ או ה’אנטי אנדרטה’ שהן מקרה הקיצון של האנדרטה הורנקולרית, המספקות לצופה אמצעי השתתפות בפעולות של זיכרון קולקטיבי ואינדיבדואלי. האנדרטה הלעומתית, מתנגדת להפרדה מרחבית שהיא לעיתים לב ליבה של האנדרטה המונומנטלית.⁷ לדוגמה פרוייקט: Stolperstein – ‘אבני נגף’ שיצר האומן גונטר דמינג בברלין ובערים נוספות באירופה, בו הוא קבע לוחות פליז במדרכה ליד פתח הבית של קורבן הנאציזם, הכוללים את שם האדם שנספה, שנת הלידה, ומה עלה בגורלו – תאריך המוות או המועד בו נשלח למחנה ריכוז. במקרה זה באופן מילולי ההיסטוריה של השואה מוטבעת בנופי העיר. אבני הנגף גורמות לאנשים ‘להתקל’ או ‘למעוד’ לתוך מעשה הזכירה. הזיכרון הקולקטיבי טבוע במקום הפיסי בו הסבל התרחש. ⁸. דוגמה נוספת :’sarajevo roses’ בבוסניה הרצגובינה- אתרי התפוצצות ורסס פגזים במצור שהיה על העיר בין 1992-1996. סימני הפגיעה הטיפוסיים בכבישים ומדרכות נראים כמו פרחים. הם מולאו בשרף אדום ומעידים על כל מקום בו נהרג לפחות אדם אחד מהפגיעה. (שושני סרייבו איור 4).  (. גולד וסילברמן טוענות כי כוחה של האנדרטה הלעומתית הוא בעדינותה, וזאת למרות שהעיר המודרנית מאופיינת כמרחב של הסחת דעת ולא של התבוננות.⁹

אנדרטת אבני הנגף בברלין, במקרה זה באופן מילולי ההיסטוריה של השואה מוטבעת בנופי העיר. אבני הנגף גורמות לאנשים ‘להתקל’ או ‘למעוד’ לתוך מעשה הזכירה. (צילום: Axel Mauruszat, Wikimedia)

לפעמים האנדרטה הלעומתית, היא ספונטנית וזמנית. לדוגמה- מחוות הזיכרון שאכלסו את רחובות ניו-יורק לאחר פיגועי הטרור של 9.11.2002 וסימלו תשוקה קולקטיבית להשתתף בהנצחה, אך היו בעלות אורך חיים קצר. לאנשים ניתנה הזדמנות לבטא את רגשותיהם ללא גישור רשמי, להפוך את העיר לסצינה של ביטוי אישי בשפה יומיומית משותפת, בכרזות נייר שציינו את שמות הקורבנות, אקט שהיווה צעד ראשון בתהליך הריפוי. ¹⁰

אולם, האנדרטאות המערביות המסורתיות הן לרוב מונומנטליות, ומבדלות עצמן, דרך ביטויים של ‘קדושה’, מחיי היום יום ונבנות לרוב בחלל ייעודי שמוקדש להן.¹¹ ניתן לראות כיום שינוי מגמה בעולם לכיוון מיקום הזיכרון במרחב היומיומי, מתוך תפיסה ש”לאתרי זיכרון המחוברים לסביבתם ונכללים בחיי היום יום של האנשים יש פוטנציאל להיות בעלי השפעה חיובית יותר על הזיכרון החברתי והזהות העירונית” ‏¹²

אך  האם האינטראקציה המתמדת במרכז העיר והמגע תמידי עם התושבים, לא הופכים את הזיכרון הרשמי ל‘בלתי נראה‘ עבור המשתמשים הקבועים של המקום?

חיי היומיום בסמיכות לאנדרטת הזיכרון לחללי צה”ל ביום הזיכרון (צילום: גילי ענבר)

בין צריכה להנצחה

בשנים האחרונות יש יותר ויותר דוגמאות לאנדרטאות המשתלבות במרחב העירוני, ולא רק מונומנטים או אתרי זיכרון נפרדים או סגורים.¹³ אנדרטאות מסורתיות היו לרוב מרחבים מונומנטליים. סטגנל תיאר את המונומנטלי כמקום נפרד ומובחן מסביבתו על-ידי שורת מאפיינים שונים, ובנוסף, לרוב מייצר הפרדה ברורה על-ידי גינון וכניסות פורמליות. ¹⁴. יש בכך ביטוי לתפיסה נשגבת וקדושה של הזיכרון. במקום בו היומיומי והמונומנטלי נמצאים בסמיכות מרחבית, עשוי להיווצר ביניהן מתח שיתבטא בקונפליקט חברתי הנוגע לתפקודן התקין כמונומנטים, אובייקטים, מבנים או מרחבים ציבוריים מקומיים. המתח בין ההנצחה לבין שימושי היום יום קיים תמיד ברקע שכן, כפי שבנטון-שוורץ מתארת: “כל אנדרטה ממירה מרחב פתוח למרחב של הנצחה. זה לא בהכרח שלילי, אלא אם מתרחש עימות סביב שני אידיאלים מנוגדים של המרחב הציבורי” ¹⁵

. בגן בחדרה נראה שאזור ההנצחה הוא מרחב מאפשר שאינו מבטל שימושים ציבוריים אחרים ומשמש גם אתר לפעילות יומיומית, ולהתאספות לטקסים אזרחיים. עימות מהסוג שבנטון-שוורץ מתארת, מתרחש במידה מסוימת באזור ה’מוזיאון הפתוח’ שמרבדי הדשא המוצלים והמתוחזקים שלו הינם בבחינת ‘לראותם בלבד’, מה שמעקר במידה רבה את היכולת של הגן לספק צרכים מרכזיים של גן בלב העיר- כגון: שהיה, מנוחה, פנאי.

הקניון והגן הם לכאורה מרחבים שמספקים צרכים אנושיים שונים בתכלית- מצד אחד, הצריכה, המובנת מאליה, המושמצת לעיתים קרובות, שלעיתים נתפסת תרבותית כפעילות ריקנית ¹⁶ ולעומת זאת – האנדרטה הציבורית שמטרתה העיקרית להזכיר לאנשים את החיבור שלהם אל העבר, ההווה והעתיד,¹⁷ שיש בה משהו נשגב, כואב, כמעט הופכי להנאה הפשוטה וההדוניסטית של הצריכה. יחד עם זאת נוצרת במרחב המשותף של הגן והקניון תחושה של מרחב אחד. ובמידה רבה הקניון הוא כוח מניע כפי שביטאה זו מנהלת יד לבנים חדרה:  ” מבחינתנו זה טוב שיש פה קניון, זה יוצר תנועה של אנשים. העיקר שהמקום הזה חי”.¹⁸

הקניון, למרות היותו מלאכותי, מופרט ומנותק מהרחוב, מהווה את המנוע החיוני של הגן ושל מרחב ההנצחה. שילוב של התפתחות עירונית טבעית, ובחירות תכנוניות מושכלות מיקמו את ההנצחה והזיכרון הקולקטיבי בלב הסביבה הצרכנית ויצרו חשיפה יומיומית שלה למבקרים ברחוב.