הדרך לעזה # 4 | ריבונות ומרחב: נומוס

ברשימה הקודמת דיבר יוברט לו יון על ההיעדר, על כך שהמתכננים לא מדברים על עזה, כאנומליה.  על כך ניתן לשאול, למה זה קורה? אבל גם לשאול, למה בכלל חשוב לברר את זה? ברשימה האחרונה ננסה לענות על שתי השאלות הללו.

טלי: למה חשוב שהמתכנן הישראלי יכיר בעזה כאובייקט? 

יוברט: זה לא חשוב, ההיעדר מעלה סימן שאלה, חייבים להסתכל כל הזמן לא על מה שקיים אלא על מה שלא קיים, וזו השאלה. אפשר להסביר את זה דרך הרעיונות של שמידט,  נומוס, וכולי.

טלי: תגיד כמה מילים

יוברט:   אז לגבי נומוס, מה שקארל שמידט הציע זה שלושה דברים.appropriation ,distribution , production, .

טלי:     ניכוס, ייצור וחלוקה שבעצם אלו שלושת הממדים המשמעותיים ביותר שיש לכל טריטוריה ריבונית.

++

בתמצית, נומוס הוא מושג  חברתי וכלכלי, המזוהה כבר עם עבודתו של אפלטון, המכונה Nomoi, בו הוא מתייחס לחוקים המארגנים את הסדר החברתי.¹ קארל שמידט הרחיב את המשמעות הבסיסית של נומוס וטען כי נומוס מבוסס על  ניכוס, חלוקה וייצור.²   קטגוריות אלה הינן בסיסיות  לכל טריטוריה ומקיפות מהסיבה הבאה: “לפני כל סדר חוקי, כלכלי וחברתי, לפני כל תיאוריה משפטית, כלכלית או חברתית, קיימת השאלה הפשוטה הזו: היכן ואיך הוקצה? היכן ואיך זה חולק? איפה ואיך הוא הופק?. הניכוס הוא הבסיס לכל סדר חברתי ולבנייה של טריטוריה”.

++

טלי: איך זה קשור לעזה? אז בעצם להם אין נומוס? אין הגדרה של נומוס? 

יוברט:   ישראל מתחמקת מלנכס אותו. 

טלי: אבל אף אחד לא רוצה לנכס את עזה זה בדיוק העניין עם עזה, גם מצרים לא רוצה לנכס את עזה.

יוברט:   אז אם את לא מנכסת אותה, אין לה נומוס. אין דבר כזה לתכנן אותה. לא רוצה לתכנן בסדר, אבל ישראל נמשכת לעזה, בגלל כל מיני סיבות, יש פה היסטוריה.  

טלי: אז בעצם אתה אומר שמדינת ישראל נמשכת לעזה מסיבות גיאופוליטיות והיסטוריות מצד שני היא לא פועלת בעזה, לא מנכסת אותה לא הופכת אותה לחלק מהנומוס הישראלי.

יוברט:   לא, אין לה נומוס, עד היום אין נומוס לעזה, אין אף אחד שהציע בוא נסתכל על עזה כאובייקט תכנון, בבקשה, תוכנית מתאר, בבקשה, תוכנית צבאית.

טלי: בישראל או בכלל? אף אחד לא מתייחס לזה… 

יוברט:   אף אחד לא מתייחס לזה 

טלי:      גם בעולם? 

יוברט:   גם בעולם. 

טלי:      בגלל זה הפך להיות מן חור כזה בתוך העולם שאף אחד לא יודע ממש מה קורה שם או מה? 

יוברט: בדיוק. שמידט בעצם המציא את ההצדקה של ריבונות, כאשר ריבונות הוא מגדיר כהחלטה ללכת נגד האויב. הוא הגדיר את האויב כמי שרוצה בהתנגשות, או הם או אנחנו, אוקי? אז בכל מדינה שקמה, יש לה מוסדות לאומיים כמו פרלמנט ויש אזרחים. וגם  יש תושבים שלא מקשיבים לקולות שלהם, כמו אלו בעזה, הקול שלהם לא נשמע, את לא שומעת את הקול שלהם ואז מופיעה ההצדקה הזאת של הריבונות, ושאנחנו יורדים עליהם כי הם אויבים שלנו, אוקי? יהודה שנהב טען שזה הבסיס  של מה שנקרא תקנות שעת חירום, שאנחנו עדיין משתמשים בהצדקה הזאת של שעת חירום למטרות של ביסוס הריבונות.  

++

יוברט מתייחס בדבריו לקארל שמיט שזוכה לעניין מחודש בעשורים האחרונים עם התגברות הביקורת על הליברליזם. לפי קארל שמידט הפוליטיקה מבוססת על האבחנה בין ידיד לאויב.³ האבחנה בין ידיד ואויב צריכה להיות מובנת באופן הקונקרטי והקיומי ביותר, כאיום קיומי, היא אינה מטאפורית. הבחנה זו לפי שמידט מבטיחה את הקיום של הפוליטי בעולם שהולך ונעשה אה-פוליטי. במילים אחרות, קיומו של אויב חשוב להגדרת הפוליטיקה, הוא קושרת בין המדינה (הריבונות) הטריטוריה והאנשים. יוצר זהות בין  הקהילה, האנשים, האומה והדת. וכמובן הוא מוליד נאמנות ללא תנאים למנהיג הפוליטי.

ומה מגדיר את האויב? כאן נכנס תפקידה של האלימות. האיום שהאחר מטיל עליי הוא שקובע אם אותה מדינה/אחר הוא ידיד או אויב. האלימות ששמידט מתייחס אליה היא איום קיומי שיש בו האופציה להשמדה. איום זה הוא שקובע מתי המדינה צריכה לצאת למלחמה על הטריטוריה שלה. למעשה האיום של המלחמה חשוב לפוליטי כדי להתקיים ומייצר קשר הדוק בין אלימות וטריטוריה. יהודה שנהב נשען על ההגדרה של שמידט על הקשר שבין אלימות וטריטוריה ואף התייחס לתופעה ששכיחה במציאות הישראלית, ההגדרה של “מצב החירום”, עליו יכול להכריז הריבון. היכולת של הריבון להכריז על ‘מצב החירום’ היא פתח להשעיית החוק ובעצם להכלת האלימות והמלחמה בתוך השלטון הליברלי.⁴

++

טלי: אז בעצם השימוש של שעת חירום מאפשר לנו לקיים את..

יוברט:  את ההדרה,

טלי:  כן, להדיר וגם הוא מאפשר לנו לשמר את עזה כמו שהיא. ללא הגדרה של נומוס, הוא מאפשר לנו לא להתייחס לעזה כאיזו שהיא ישות ריבונית. אז כל זמן שאין להם ריבונות לא יהיה תכנון?

יוברט:   בדיוק. על מנת לתכנן את צריכה את הנומוס, את צריכה נומוס, ואין פה נומוס.

טלי: השיחה שלנו היתה בעצם שאנחנו נצליח להמשיג אחרת את עזה, אמרנו עזה הוא אובייקט חמקני, אי אפשר להמשיג אותו, בגלל שהוא לא מוגדר כנומוס, 

יוברט: בדיוק. 

טלי: אז מה אתה אומר שבעצם כל התהליכים הללו שאנחנו חשופים אליהם כל הזמן הם חזרתיים? הם ימשיכו לחזור?  כל זמן שלא תוגדר שם ריבונות אנחנו נשאר במצב המעגלי הזה?

יוברט: לא, זה לא מצב מעגלי, זה לא מעגל.

טלי:  אז מה זה? הרי אמרנו שזה חזרתי. 

יוברט: לא.  יש פה אלימות ויש פה נומוס. זה לא מעגל, זה לא אחד  אנטי של השני, זה פשוט. זה לא בשפה, את צריכה למצוא משהו אחר, את צריכה לחפש עכשיו שפה אחרת, את מבינה? זן השורה התחתונה שלי, לחפש את השפה, לצרף אנשים שמחפשים כמונו שפה אחרת.

טלי: אבל השאלה היא האם הבעיה של עזה היא בעיה עכשווית או סוגיה היסטורית? האם היא משקפת את המגבלות של הפרדיגמה של מדינת לאום היום או של מדינת ישראל היום? או שהיא בכלל שאלה פרדיגמטית של הנומוס? אתה מבין את השאלה?

יוברט: בדיוק, זו שאלה מצוינת. 

טלי: האם זה בעיה עכשווית שלנו? האם אנחנו יצרנו את הבעיה הזו? האם כל הסיטואציה הזו נוצרה בגלל ההגדרה של הנומוס הישראלי ואיך שאנחנו מתייחסים לסביבה שלנו או האם עזה היא ביטוי של מגבלות הפרדיגמה של מדינת הלאום היום? יש הרבה שיח על כך שמדינת הלאום היום עוברת איזה תהליך של שינוי, אירופה במידה מסוימת היא סוג של אדפטציה בתוך הרעיונות של מדינת הלאום.

יוברט: זה הכיוון…אני כל הזמן חוזר על כל הנושא הזה של נומוס וריבונות, מה זה ריבונות ומדינת לאום, את מבינה? אז השאלות האלה חוזרות חוזרות חוזרות. ואולי עזה תמיד תישאר מטאפורה.  

טלי:  מטאפורה למה?

יוברט: מטאפורה לישוב, לעיר,  מטאפורה למקום של ההיעדר. אנחנו מפציצים אותה ורואים אנשים שמחאו כפיים כשהפציצו את עזה והם לא יודעים מה קורה שם בכלל. ולא רק זה, נכנסנו לעזה ויצאנו משמה, למה יצאנו משם?

טלי: זה יישאר מטאפורה לחוסר החלטה או ידיעה מה זו עזה בשביל הריבונות הישראלית 

יוברט :בדיוק

טלי: אני חושבת שעצם זה שאנחנו מנסים לשים על השולחן את הנושא של עזה והדיון הזה מנסה לשאול שאלות סביב החידתיות של עזה ולחבר בין תכנון ומלחמה זה הרבה מאוד בשביל הקהל הישראלי שבכלל לא רגיל להתעסק בסוגיות הללו. ולא רוצה להתעסק בסוגיות הללו.  בעצם כל המטרה של הדיון היא להסביר למה אנחנו נמצאים במצב הזה ולמה אנחנו מתעלמים ממנו, מה גורם לזה מה בחוקיות של המדינה, מה בתפישה של המדינה מייצר אצלנו איזשהו נרטיב שמשפיע על התפישה שלנו. בסופו של דבר כמה שאנחנו רוצים לראות את עצמנו כאנשים עצמאים וכחושבים עצמאית, נאורים, אנחנו כולנו נטועים בתוך ההקשר של המדינה, בתוך העולם של המדיה שמייצרת לנו סיפורים ואנחנו חיים אותם. בדיון הזה אנחנו מנסים להגיד עזה היא חלק מסדר יום, בואו תבינו שאתם בתור אזרחים גם אחראים עליו, אנחנו מתעלמים או משתפים פעולה עם הסדר יום הזה. אבל  צריך להבין מאיפה הסדר יום הזה נובע והרעיון הזה שבעצם עזה היא לא נומוס וישראל לא מאפשרת לה להיות נומוס. או לא מנכסת אותה כחלק מהנומוס שלה. וזה ממשיך לייצר את המצב הזה שהוא לא מצב מעגלי אלא אפשר להסתכל עליו כאל מצב המשכי שכל הזמן מגיע לאסקלציה כזו או אחרת.

יוברט: אז זה משאיר אותך כאילו זה איזה רחפן

טלי: כן, המטרה היא באמת להסתכל על התופעה הזו כמו רחפן מלמעלה ומבחוץ ולהגיד תצאו רגע מהמסגרתהאידיאולוגית של מדינת הלאום של ישראל, תצאו רגע תוך מה שאתם רגילים לקרוא בעיתונים של “הם” זורקים עפיפונים או מעיפים עפיפונים ואנחנו מפציצים בואו נסתכל על זה כאיזה שהיא תופעה פוליטית בואו נסתכל על זה מפרספקטיבה של תכנון וננסה להבין מה קורה שמה ותחשבו על זה כי בעצם חלק גדול מהאנומליה שאנחנו חווים היום לא תיפתר באמצעות כל מה שקורה, המשא ומתן הרגיעה הזו , אז פעם חאמס מסכים לרגיעה, נכנס לרגיעה, ישראל מכתיבה את הרגיעה, לא באמת משא ומתן, מונעים מהם את המזון מונעים מהם מוצרים נוספים, זה מן מצב כזה שלא יפסיק מכיוון שההמשגה , מכיוון שהתופעה שההחלטה לגביה נשארת פתוחה כל הזמן… 

יוברט: יש סכנה, זה יותר מידי, יכול להיות שזה יתפרש כמשהו פופוליסטי, שאת יכולה להחליט מה שאת רוצה, כאילו חופשי, את מבינה, ואת יכולה להמציא את התיאוריה שלך, וצריך להיות ער לזה שזה לא אומר שANYTHING GOES , . להיפך.

++

השיחה הארוכה שהשתקפה ברשימות על עזה  מבטאות את היחס של יוברט למקצוע הארכיטקטורה והתכנון. לתפיסתו שני שדות פעולה אלו, ארכיטקטורה ותכנון, מרכזים כוח רב. מתכננים ואדריכלים משפיעים על המרחב ועל חיי התושבים באופן דרמטי.  אמנם עיקר עיסוקם בייצור של המרחב,  אולם אסור לאנשי המקצוע לזנוח את השיח פילוסופי. ללא השיח הפילוסופי, ללא רפלקסיה, ללא המשגות חדשות, האדריכלות והתכנון פועלים במרחב ללא משמעות או הבנה מה המשמעות של העשייה שלהם. לכן הלוגוס, מונח יסוד בפילוסופיה יוונית,  שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת לדיבר, שיח ולשכנוע, וההמשגה הם כלים חשובים עבור הדיסציפלינה המקצועית. ההמשגה היא הכלי המשמעותי באמצעותו ניתן לעשות רפלקסיה על הקיים והיא גם כלי משמעותי בקידום של שינוי. וכל שינוי מתחיל בשיח, בשינוי תודעתי.