פרויקט התיירות והמסחר הגרנדיוזי “הסיטי” הוקם על גבי שרידי שכונת מנשייה מתוך שיח שקרא להפוך את מרחב התפר בין יפו לתל אביב לגשר, למרחב מחבר, אך במקום זאת מיצב את הגבול ביניהן וקיטע את המרקם העירוני. על הצורך בתכנון סביבות גבול כ”דלתות מרחביות”

על רקע השיחה עם אדריכל ומתכנן ניקי דוידוב, בנושא ההתחדשות העירונית של מנשייה. מובאים פה חלקים מתוך הפרק העוסק בשכונת מנשייה ומתמקד בפרויקט התכנוני באתר בשנות השישים. הדיון בספר רגעי תיקון, עוסק בשכונת מנשייה מפרספקטיבה רחבה ובוחן את השינויים בהמשגה של המרחב והגבול בין תל אביב ליפו, כדלת, כגשר וכשער מתחילת המאה העשרים עד תחילת המאה העשרים ואחת. ההמשגות לא תמו. וברור כי גם כיום מקודמות תכניות חדשות ורעיונות להתחדשות המרחב. יש לקוות שההמשגות והתערבויות החדשות באזור יחזקו את מעמד המקום כדלת, כמרחב יומיומי ויימנעו מפתרונות תכנוניים מנותקים מהקשר.

(מתוך: טלי חתוקה, רגעי תיקון, רסלינג, 2010, עמ’ 100-105)

המסגד כמרחב דתי קהילתי משפיע על מעגלי היומיום של מאמיניו. לרוב, למיקומם של מבני הדת בסטרוקטורה העירונית חשיבות סימבולית ושימושית; עיצובו ומיקומו של המבנה בא לסמן את נבדלותו הפיזית, אך גם לחזק את נגישותו לקהל מאמיניו בסמיכותו לצירים ראשיים ולמרחב הקהילתי. הקמתו של מסגד חסן בק ב-1916 קשורה להחלטת המושל הצבאי של יפו (חסן בק) על פעולות בנייה ופיתוח בעיר. ערביי יפו החרימו תחילה את המסגד שבלב שכונת מנשייה בשל התנאים שהביאו להקמתו (עבודה בכפייה והחרמת רכוש), אך עם הסתלקותם של התורכים החלו לעשות בו שימוש והפכוהו למוקד קהילתי פעיל. בגריד הניצב לים, כפר מנשייה, שמוניציפלית השתייך ליפו, שימש תחת הבריטים כתחנת מעבר למהגרים שזה עתה באו והיה אזור התרחשויות ותנועה של קבוצות יהודיות ופלסטיניות כאחת. מעגלי היומיום שהתאפיינו גם באירועים אלימים בין הקהילות היו שזורים אלה באלה. במלחמת 48′, שגדעה את מעגלי היומיום של הקהילה הפלסטינית, היה המסגד בבחינת נקודה אסטרטגית לכוחות הנאבקים. לאחר כיבוש כפר מנשייה בידי הצבא הישראלי ועם העברת נכסי הקהילה הפלסטינית לידי המושל הצבאי, נותר המסגד מנותק מן האוכלוסייה המוסלמית המועטה שנותרה ביפו והפך לסמל המסמן את היעדרות הקהילה הפלסטינית מהמרחב המחוק.1

חורבות שכונת מנשייה, ברקע מסגד חסן בק. נותר מנותק מן האוכלוסייה המוסלמית שנותרה ביפו. תל-אביב, 1948 (צילום: רודי ויינשטיין, ויקיפדיה)

המרחב המצולק והנטוש החל לרקום חיים בתחילת שנות ה-60 ביוזמתם של פרנסי העיר, שביקשו להעלות את הערך הכלכלי והתיירותי של מתחם מנשייה. על הקרקעות שהוקפאו לבנייה בשנות ה-50 והיו ברשות ממשלת ישראל ומִנהל המקרקעין, הוזמנה תכנית רעיונית מהאדריכלים פרלשטיין וויסקובר. בהמשך הוחלט שלא להסתפק בכך ולהכריז על תחרות בינלאומית להכנת תכנית אב “שתגאל את שכונות העוני במרכז העיר”.2 ראש העיר דאז, מרדכי נמיר, מתאר בעלון התחרות את כפר מנשייה כמתחם אשר נהרס במלחמת 48′ ומזכיר את מסגד חסן בק כבניין היחיד באתר המוזנח והחרב המצריך שימור. בפועל, ולאחר התנגדויות לפתרון האדריכלי שהוצע במסגרת התחרות, תוכנן המתחם על ידי האדריכלים רייפר וניב. ההנחה המרכזית שעמדה בבסיס הפרויקט, למשוך את מרכז העסקים הראשי וציר איילון לכיוון מנשייה, התבררה מאוחר יותר כשגויה ותוקנה בתכנית האב בראשותו של האדריכל מזור (מהמכון לתכנון אורבני) בשנות ה-80. 3

[…]

פרויקט מנשייה ותפיסת הגבול בין תל אביב ליפו כגשר

תל אביב ויפו נפרדות זו מזו. תל אביב משגשגת ויפו דורכת במקום. בנייתה של מנשייה יאפשר גשירת התחום בין שתי הערים. לא רק שחיבור תנועתי קל וברור על ידי דרכים ושדרות להולכי רגל תוכנן בין יפו לתל אביב, אלא עצם בנייתו של מרכז תל-אביב, בין שתי הערים, ומשיכת אוכלוסייה דרומה, תשנה לחלוטין את מעמדה של יפו.4

כפי שמציג את הדברים האדריכל רייפר בוועדת בניין הערים באמצע שנות ה-60, קשור פרק זה למחיקתה של מנשייה וכינונה כסביבת ייצוג עירונית-לאומית שהיא בבחינת גבול, גשר או מרכז בין תל אביב ליפו. דרך הדיון בהחלטה להפוך את מנשייה לגשר עירוני-לאומי כאלמנט זר שיחבר בין שתי הערים קצה לקצה, אראה כיצד הועצם שיח ההפרדה ונחקק במרחב הקונקרטי והיומיומי. את הקמתה של סביבת הייצוג העירונית-לאומית על אדמות מנשייה יש לראות בהקשרם של ארבעה קונפליקטים המשפיעים קונקרטית-פיזית על המרחב: בין שתי הישויות הלאומיות (בעקבות מלחמת 48′), בין העיר למדינה, בין העיר לתושביה ובין המומחים (מתכננים ואדריכלים) לבין עצמם.

הקונפליקט הראשון פורץ מיד עם החלטת עצרת האו”ם ב-29 בנובמבר בדבר החלוקה לשתי מדינות, יהודית וערבית, שעל פיה העיר יפו אמורה להיות מובלעת ערבית מבודדת משאר המדינה הערבית ולמלא תפקיד של נמלה העיקרי.5 במלחמה בין שתי הישויות הפכו שתי הערים הגדולות לחזית מרכזית.6 במהלך מלחמת 48′ נכבשה יפו, וכיבושה נתפס בעיני הקהילה היהודית כ”חיסול מטרד רציני לביטחונה של המדינה היהודית”. מנשייה נתפסה כ”‘יתד’ יפואית שהיתה תקועה בתל אביב”.7 בעיני הפלסטינים נתפסו כיבושה של יפו ותוצאות מלחמת 48′, המכונה א-נכבה, כטרגדיה אישית ולאומית. בעקבות המלחמה התרוקנה יפו מ-95 אחוז מתושביה הערבים8 והפכה ממרכז ערבי חברתי, תרבותי וכלכלי של המעמד הבינוני לשכונת מצוקה של פליטים יהודים (וגם פליטים ערבים שלא היו במקורם מיפו). לאחר המלחמה עברו יפו ונכסיה לשליטת המושל הצבאי כפתרון זמני, שבמסגרתו סיפקה תל אביב שירותים לכפרים הערביים שיח’ מוניס, ג’סמין וסלמה, אשר היו כלולים בשטח המוניציפלי שלה בתכנית החלוקה. מנשייה, ששימשה חזית במהלך המלחמה, ספגה פגיעה קשה במישור הפיזי. עם זאת, חלקים רבים ממנה נותרו על תלם ואוכלסו על ידי פליטים יהודים.

הקונפליקט השני, תוצר של הכיבוש, נוגע למאבק בין העיר למדינה לגבי היחסים והאחריות המוניציפלית של תל אביב על יפו. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, תבע שכל שטח יפו, למעט השטח המאוכלס על ידי ערבים, יסופח לתל אביב. ראש העיר ישראל רוקח, שתמך בסיפוח השכונות היהודיות, התנגד לסיפוחים נוספים ללא תמיכה כלכלית מהממשלה.9 במסגרת מצב המלחמה הבוער נענתה הממשלה לתביעותיו של ראש העיר, וכך הוחלט שתל אביב תספק שירותים ליפו ובתמורה תקבל שטחים לבנייה ולהתרחבות העיר. ואולם, ב-5 באוקטובר 1949 פרסמה ממשלת ישראל החלטה לאשר את סיפוח יפו תחת השם יפו-תל אביב. החלטה זו יצרה מצב חדש בין העיר למדינה, שבמסגרתו הוכפפה העיר למסגרת הלאומית ולצרכיה. ההתנגדויות ליחסי הכוחות החדשים, כמו להחלטה עצמה, לא איחרו לבוא. ברמה העקרונית התנגדו הרשות העירונית ותושביה למיזוג, אשר איים להטיל עומס כבד ולפגוע ברמת החיים הגבוהה בעיר. כפי שהסביר ראש העיר רוקח: “תל אביב [פיתחה] את שטחיה בהתאם לתכנית בנין ערים ערוכה מראש. חלק ניכר מן השטחים שהועברו לשיפוטה לא היו מיושבים, וקל היה באופן יחסי לתכנן אותם כיאות. שונה הוא המצב כיום, לאחר שרוב השטחים ובעיקר אלה של יפו, הם שטחים בנויים בצפיפות העולה בהרבה על זו של תל אביב וללא כל הסדר סניטרי הנדסי מתאים”.10 על כך השיב שר הפנים דאז יצחק שפירא: “לפי קו מחשבתי זה עלינו לנעול את שערי הארץ בפני עולים חדשים. אם יפו עניה ותל אביב עשירה – וכזה הוא המצב לאשורו – הרי רגש האחווה והאחריות מחייבים שתל אביב העשירה, תעמוד לה ליפו הענייה, בשעת דחקה”.11 התנגדויות נוספות היו גם לקדימות של שם העיר יפו במסגרת הסיפוח, יפו-תל אביב. אך למרות ההתנגדויות נקבע בדו”ח הוועדה שדנה בשאלת הסיפוח (9 באוקטובר 1949) כי יפו היא המשך טבעי של תל אביב המבוססת מבחינה כלכלית ותרבותית ומהווה “יסוד בריא בתכנית הסיפוח”.12 ראש העיר, שלא היה שבע רצון מן הסיפוח, קרא מיד לאחר החלטת הוועדה “לשנות מן היסוד את תכנית יפו ויתר השטחים הבנויים שהוכללו בגבולותיה המוניציפאליים של עירנו. […] בתקופה היסטורית זו […] תשמש תל אביב המורחבת לקביעת מסורת חדשה לצורת בנין משופרת ואסתטית, שתהיה משולבת ברוח של שוויון ואחווה בין כל חלקי האוכלוסייה”.13 כך הקונפליקט והמתח בין העיר למדינה מומר לשיח הדן בחיים החברתיים כ”בעיות תכנון” הניתנות לפתרון על ידי “שינוי מן היסוד”. לשם כך נהגה אחד מן הפרויקטים האדריכליים השאפתניים ביותר לאזור התפר המחוק מנשייה, פרי שיתוף פעולה של העיר עם המדינה, פרויקט ה”סיטי”.

פרויקט “הסיטי” יועד להפוך למרכז העסקים הראשי החדש של העיר, תוך חיבור למרכז הישן באזור אחוזת בית. על אף המאמצים, בפועל קמו באזור קומץ מגדלי משרדים במתחם “בית הטקסטיל” ומלונות. (צילום: טלי חתוקה)

בתחילת שנות ה-60 התקיימו בעת ובעונה אחת שני תהליכים במרחב מנשייה ויפו בכלל. הראשון מבוסס על הזנחה שיטתית של יפו כחלק מתכנית “פינוי-בינוי”. השני מבוסס על פיתוח ההיבטים התיירותיים הכלכליים של תל אביב, ובעקיפין גם של המדינה. ב-1960 הוכנה תכנית רעיונית על ידי האדריכלים פרלשטיין וויסקובר על פי הזמנת הממשלה. אולם הוחלט שלא להסתפק בכך ולהכריז על תחרות בינלאומית להכנת תכנית אב “שתגאל את שכונות העוני במרכז העיר”14 ותהפוך את מנשייה מאזור תפר בין תל אביב ליפו ל”לב”.15 על היוזמה הופקדה החברה העירונית-ממשלתית “אחוזות חוף” (מ-1960), ולשם פיתוח הרקמה הבנויה והחוף נבדקו גם חלופות ואפשרויות לייבוש הים על ידי מומחים ויצירת אטרקציות תיירותיות. מתחם מנשייה הפך למרכז הדיון הציבורי, כפי שמתאר זאת דובר העירייה: “פיתוח מנשייה תופס מקום ראשון במעלה בתכניות הפיתוח של העירייה, וזאת לרגל העובדה, שמנשייה נמצאת למעשה במרכזה הגיאוגרפי של תל אביב, קרבתה למרכז מסחרי בנוי וקיים מחד, והישענותה על שפת הים מאידך – טומנות בחובן אפשרויות כלכליות מגוונות ביותר”.16

במכתב ההזמנה לתחרות תוארה מנשייה על ידי ראש העיר ככפר שנהרס במלחמת 48′, שבנייניו הנותרים ישנים או במצב המחייב הריסה, למעט מסגד חסן בק.17 ההתייחסות להקשר התכנוני כטבולה רסה מרחבי ואנושי עוררה קונפליקט בין תושבי המקום (פליטים יהודים שהתמקמו במנשייה לאחר המלחמה) לחברת “אחוזות חוף”. יישום הפרויקט דרש את פינויים של התושבים במקום ואת שינוי יעדו,18 אך תהליך ההזנחה של המתחם, במיוחד על ידי מחלקת התברואה, גרם להאצת נטישתו. בתכתובת של התושבים עם ראש העיר19 ועם חברי כנסת20 ניכרת חשדנות כלפי כוונות העירייה, שקראה לשיתוף פעולה מרצון בכל הנוגע לפינוי. כפי שאומרת העירייה לתושבים: “אם התושבים ידחו בתוקף את המדיחים, את מפיצי שמועות הבהלה, מוציאי הלעז, את כוונות הנישול – פתוחה הדרך להבנה, לשיתוף למען הבטחת המטרות המשותפות לכולנו. […] הגשמת תכניות פיתוח מנשייה והסביבה תביא לידי שגשוג המקום, תרבה תעסוקה, חינוך ועלייה בסולם הסוציאלי”.21

חרף כל ההתנגדויות יצאה התחרות לדרך וזכתה להשתתפות בינלאומית ערה. דו”ח תוצאותיה פורסמו ב-9 בספטמבר 1963. הפרס הראשון בתחרות האנונימית הוענק לאדריכלים אלכסנדר בראנקה ופרד אונגרר מגרמניה, וסדרה של פרויקטים נוספים נקנו על ידי יוזמי התחרות. הפרויקטים שזכו וצוינו לשבח התאפיינו בהיקף בינוי רחב, גורדי שחקים וקנה מידה “כשל עיר מודרנית”, הצעות לבנייה של איים ועיצוב באמצעות חומרים ושפה המתנתקים מהצניעות של הבינוי בשנות ה-30. את השינוי בשיח האדריכלי יש לראות על רקע התפתחויות כלליות ומקומיות. השיח האדריכלי הבינלאומי בשנות ה-50 וה-60 קשור לעשייה המודרניסטית וללהט להינתק מהעבר באמצעות מחיקה של רקמות ואובייקטים. בשנות ה-60 אומצה במיוחד משנתו של לה קורבוזיה,22 בהשפעת האדריכלות הברזילאית, היפנית והברוטליזם. בהקשר המקומי גויסה האדריכלות להבניית מדינת הלאום ואפשרה מתן לגיטימציה להרס של רקמות אורבניות קיימות. מסגרת הבנייה של אובייקטים מבודדים בחלל פתוח והשימוש בטכנולוגיות חדשות סייעו בהבניה של מרחבי ייצוג לאומיים כלכליים-תיירותיים, אשר שירתו את האינטרסים של המדינה, שרצתה לשנות המרחב “מן היסוד”.

היקף בינוי רחב, גורדי שחקים וקנה מידה “כשל עיר מודרנית”, הצעות לבנייה של איים מלאכותיים, עיצוב המתנתק מהצניעות של הבינוי בשנות ה-30 והתייחסות למרחב כ”טבולה ראסה” בהצעה הזוכה בתחרות משנת 1963 של אדריכלים אלכסנדר בראנקה ופרד אונגרר.(32:Casabella,293 1964)

בעיני חבר השופטים בתחרות היו הפתרונות המוצעים מסגרת רעיונית בלבד, שמטרתה לסייע בתכנון עתידי. על עיבוד הפרויקט לתכנית אופרטיבית הופקד צוות מתכננים צעירים: ניב, רייפר ומזרחי, בפיקוח וייעוץ של האדריכלים הותיקים, שרון ופרלשטיין. המטרה הייתה לבחון את התכניות שזכו בפרסים ולבנות מתווה חדש למקום. צוות המתכננים המגויס ראה באתר מרחב אופטימלי לכינונו של מרכז עירוני-לאומי ומסגרת שתאפשר לפתור את בעיות היסוד של תל אביב, כמו פיתוח תשתית מתאימה למרכז כלכלי ומסחרי, פתרון תנועה, חיזוק הקשר בין יפו לתל אביב, פינוי משכנות העוני ופיתוח שפת הים. הפרויקט השתרע על 1,500 דונם ויועד לשמש מרכז עסקים ביום ומרכז בידור ופנאי בלילה. ההצעה כללה את המשך שדרות רוטשילד עד לים באמצעות בניינים בני 15 קומות ומערך תנועה מהיר של שישה מסלולים, שכלל את המשך ציר איילון עד שפת הים.23

הקונפליקט הרביעי קשור למתח בין האדריכלים שהופקדו על מימוש תכנית מנשייה ובין עמיתיהם שהופקדו על תכנית האב לעיר, כמו ציון השמשוני ואחרים. כך למשל הציע האדריכל ציון השמשוני לבדוק איך משתלבת התכנית של מנשייה במסגרת התכנון הפיזי והכלכלי של אגד הערים כולו. הסתייגויותיו מן התכנית נגעו בשלושה מישורים יסודיים – התנועה המוטורית, הקמת מרכז מסחרי כאמצעי של חיבור וגשר עם יפו, והשפה האדריכלית שבה השתמשו – ושללו מן הפרויקט את עיקר חיוניותו.24 ההסתייגות מהקמת המתחם נשמעה גם מצד אהרן הורוביץ, אשר היה אחראי להכנת תכנית האב של תל אביב-יפו. במכתביו למפונים הוא מפנה את תשומת לבם לכך שאדמות מנשייה יועדו לגן חוף במקום התכנית להקצותן לפיתוח מסחרי. “לדאבוננו”, כותב הורוביץ, “טרם התפתחה במדינתנו הצעירה המסורת של התארגנות חוגים ציבוריים להבטחת צרכי האזרחים”.25 על כך משיב סגן העיר לתושבים: “לא הבטחנו אף פעם לשתף את בעלי הנכסים בתכנון אזור מנשייה. חזרנו והדגשנו כי מדיניות התכנון נקבעת על ידי המוסדות המוסמכים של העירייה ומומחיה בלבד”.26 גם מהנדס העיר בשנים 1950-1929, יעקב בן סירה, הגדיר את התכנית “כמעשה בוסר וכמחטיאה את עיקרי עניני התכנון המתחייבים בשטח, שכן לא הובהרו דיין המטרות הסופיות ומטרות הביניים, וראיתי את הפרוגרמה שהוצגה למתחרים כבלתי שקולה ומאוזנת, ללא הכנת רקע הבעיות במישור הארצי, האיזורי והמקומי, ששיקום השטח מחייבו”.27 בן סירה תקף את מדיניות העבודה במנשייה והצביע על אימוץ הקפיטליזם האמריקאי המוציא “כספים למפעלי יוקרה להאדיר את הדימוי העירוני”.28 הוא התריע מפני תהליכי הג’נטריפיקציה29 באזור (שהגיעו לשיאם בשנות ה-90) וקבע ש”נעשית פה פעולה של שעתוק המגורים מאתר אחד למשנהו – גטאות של עוני שאינם מביאים כל תרופה חברתית ואינם מתקנים ולא כלום. […] התכניות למנשייה ואף הרעיונות השונים לשיקום משכנות עוני נושאים בחובם נבטים של אותם סילופים שהזכרתים לעיל, שסופם שאינם פותרים בעיות למצותן, אלא שמחליפים בעיות מסוג אחד בבעיות מסוג שני והם הופכים גורמים שליליים בתכנית פיזור האוכלוסין”.30

התנגדויות אלו, התעכבותה של תכנית האב והתפתחות מרכזים מסחריים אחרים העמידו בסימן שאלה את נחיצות פרויקט מנשייה. כפי שהקשה עמיעז (מהנדס העיר) בישיבת מועצת “אחוזות חוף”: “השאלה היא מה הקשר בין תכנית מנשיה לבין תכנית האב. במשך השנים האחרונות היו התפתחויות בעיר שלו מנשיה היתה קיימת, לא היו נוצרות אלא בה […] לכן ייתכן שתכנון מוקדם של מליון ממ”ר למסחר במנשיה אינו ריאלי לאור המציאות החדשה”.31 למרות התנגדויות בתוך חברת “אחוזות חוף” עצמה החליט רבינוביץ’ לעבד תכנית מפורטת. על בסיס תכנית זו הוקם בית הטקסטיל, ומאוחר יותר, בשנות ה-90, הוקמו גם בנייני משרדים, רבי קומות ובית המלון דיוויד אינטרקונטיננטל. אך ההנחה הפרוגרמתית של התחרות למשוך את מרכז העסקים הראשי וציר איילון לכיוון מנשייה, שבוקרה על ידי השמשוני,32 בוטלה לגמרי בתכנית האב שהוכנה על ידי צוות של המכון לתכנון אורבני בראשותו של האדריכל מזור בשנות ה-80. מזור זיהה כיוון פיתוח שונה לעיר, השומר על האינטנסיביות של החיים בלב העיר ההיסטורי באמצעות יצירת זרוע צפונית למע”ר (מרכז העסקים הראשי) הנסמכת על הציר התחבורתי של איילון.33

פרויקט ‘הסיטי’ ופארק צ’ארלס קלור, מבט מצפון. פרויקט שהומשג כגשר העצים בפועל את הגבולות הוויזואליים והפיזיים בין יפו לתל אביב. (צילום: nafrenkel88, flickr)

אך למרות מימושו החלקי של פרויקט מנשייה הוא הצליח להעצים את הגבולות הוויזואליים והפיזיים בין יפו לתל אביב. בניגוד לקונפליקטים של שנות ה-30, שחוללו תנועות של הון וכוח אשר נוצלו בעיקר על ידי הקהילה היהודית, שנות ה-60 מסמנות תנועות מרחביות כפויות. התנועות של האוכלוסייה (הערבית והיהודית), ההון (אדמות ורכוש של הנפקדים הפלסטינים) והכוח (סיום השלטון הבריטי וכיבוש יפו על ידי היהודים) סומנו ונחקקו מחדש באופן ממשי וסמלי על ידי מדינת הלאום. בדיעבד, ההחלטה להפוך את מנשייה לגשר עירוני-לאומי, כאלמנט זר שיחבר בין שתי הערים, העצים את שיח ההפרדה בין הקהילות. הפרויקט יצר נתק בין יפו לתל אביב במישור הפרוגרמתי – מרחב העסקים המיר את שכונת המגורים והפריד בין הקהילות האתניות; הצורני – השפה האדריכלית המודרניסטית החליפה את המורפולוגיה הוורנקולרית; והיומיומי – הפרדה בין התושבים לים. המתכננים והאדריכלים של מנשייה לא השכילו לראות את המרחב במנותק מהתיחום האתני-לאומי: הם נתנו ביטוי פיזי לגבולות המקריים, ובכך כוננו אותם מחדש. כפי שניסח זאת בן סירה:

“האם לא היה טבעי יותר לראות את מלוא השטח […] כשטח רצוף לשיקום, שאין פירושו דווקא הריסת כל הבניינים, אלא הריסה במקום שהדבר הכרחי ושיקום ושיפור ויישור איברים והבראת עורקים בכל מקום שניתן. לעומת זאת בחרו המתכננים לראות את גבולות מנשיה מצפון כפי שהיו במקרה, במועדם, הגבולות בין יפו לתל-אביב […]”.34

  1. להרחבה על מסגד חסן בק ראו אצל נמרוד לוז, קהילת יפו ומסגד חסן בכ, גיבוש זהות קולקטיבית, העצמה עצמית והתנגדות, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2005. ↩
  2. דובר העירייה, “תל אביב מרכז לתיירות”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 51-13, 1961c. ↩
  3. תכנית מזור ביטלה את ציר התנועה המהיר לים, כפי שהוגדר בתכנית ליש, הפנתה את הדגש מן הים לציר איילון ועודדה את צמיחתו של המע”ר (מרכז עסקים ראשי) לאורכו. ↩
  4. אמנון ניב ורפי רייפר, ועדת בניין ערים, “מנשיה”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב (3) (1965): 125-7, 1 באוגוסט 1965. ↩
  5. תכנית החלוקה לא קבעה שיפו תהיה קשורה בפרוזדור כלשהו עם המדינה הערבית העתידה לקום, זאת לאור ההנחה שיתקיים בין המדינה היהודית ובין המדינה הערבית שיתוף פעולה במיוחד במישור הכלכלי. ↩
  6. Eugene Rogan and Avi Shlaim, The War for Palestine, Rewriting the History of 1948, Cambridge: Cambridge University Press, 2001. ↩
  7. ידיעות עיריית תל אביב, “תל אביב ויפו במלחמת השחרור”. ↩
  8. האוכלוסייה הערבית במרחב יפו מנתה טרם המלחמה כ-70 אלף נפש ולאחר המלחמה נותרו בה כ-4,000 נפש בלבד. לקראת עזיבתם הסופית של הבריטים פעלה המיליציה היהודית העיקרית – ההגנה – על פי חשיבה אסטרטגית שגובשה כ”תכנית ד'” (10 במרס 1948). יעדה של התכנית היה פינוי כוחות ערביים עוינים מתוך השטחים שיועדו למדינה היהודית, מניעת נפילתם או נטישתם של רוב היישובים היהודיים, גם אלה שנמצאו מחוץ לגבולות החלוקה, ואבטחת דרכי גישה אליהם. על אף שתכנית ד’ לא נועדה מלכתחילה ובמישרין לגירוש פלסטינים שנותרו בארץ, ביצועה מקביל למה שמכונה כיום “טיהור אתני” (ברוך קימרלינג, “אל-נכבה”, בתוך: עדי אופיר (עורך), חמישים לארבעים ושמונה, מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל, ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 1999, עמ’ 38-33). ראו גם,

    Ahmad H. Sa’di and Lila Abu-Lughod (eds.), Nakba :Palestine, 1948, and the Claims of Memory, New York : Columbia University Press, 2007. ↩

  9. שיקום הנזק הרב מהמלחמה דרש פיתוח של תשתיות ומשאבים רבים. אולם לאוכלוסיית הפליטים, שהתמקמה בבתים הנטושים, לא היו אמצעים לשלם מסים לעירייה. ↩
  10. ידיעות עיריית תל אביב, “עם סיפוחה של יפו לתל אביב”, ידיעות עיריית תל אביב 5-6 (1946): 74-73, בייחוד עמ’ 73, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב. ↩
  11. שם, עמ’ 74. ↩
  12. שם. ↩
  13. שם. ↩
  14. דובר העירייה, “פיתוח מנשייה”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 2685-04, 19 באוקטובר 1961, 1962. ↩
  15. Shalom Cohen, “A New Heart for Tel Aviv-Yafo”, The Jerusalem Post, 1.11.62, Tel Aviv Archive, 04-2684, 1962. ↩
  16. דובר העירייה, “פיתוח מנשיה”. ↩
  17. אחוזות החוף, “תחרות בניין ערים לתכנית פיתוח אזור מרכזי תל אביב-יפו”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב 1962. ↩
  18. אחוזות החוף, “פרטיכל ישיבת מועצת המנהלים”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, , 04-2684 30 במאי 1963. ↩
  19. ועד תושבי שכונת מנשיה, “מר מרדכי נמיר”, ארכיון ההיסטורי עיריית תל אביב, , 04-26854 במאי 1962. ↩
  20. יהושע רבינוביץ, “מר יוסף שופמן”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 2684- 04, 26 בנובמבר 1962. ↩
  21. פמפלט, “האמת על תכנית פתוח מנשיה”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 04-2685 , 1962. ↩
  22. C. E. J., Le Corbusier, The Radiant City, London: Faber, 1967. ↩
  23. יעקב בן סירה, “מנשיה”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 2618-04, 30 במרס 1965. ↩
  24. בהקשר של התנועה טען השמשוני שלא ניתן לתכנן אותה בלי להשלים את התכנון הכללי של התנועה בתל אביב ובסביבה. אשר לעצם הרעיון של הקמת מרכז מסחרי נוסף במנשייה קבע השמשוני כי לאור המדיניות הנוכחית של העירייה, שחילקה רישיונות למפעלים מסחריים בכל העיר, אין צורך בהקמת מרכז במנשייה. למעשה, לטענתו תכנית מנשייה היא “תכנית מצוינת אך ללא תועלת. בעיית החיבור עם יפו לא תיפתר כאן, להפך על ידי תכנית זו רק הועלו מחירי השיכון באזור ויפו נותקה מתל אביב”. מלבד זאת התנגד השמשוני לשפה האדריכלית של “בטון ואספלט” שבה נעשה שימוש, אשר אינה מאפשרת גמישות ויצירת גבולות חדשים עם הים. למעשה, היא גורמת להרחקת התושבים מהחוף ולהתעלמות מיפו ופגיעה בה, אל מול הצורך בשימורה. אחוזות החוף, “פרטיכל ישיבת מועצת המנהלים”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב (3) (1964): 125-7, בייחוד עמ’ 3, 30 ביולי 1964. ↩
  25. אהרון הורוביץ, “מה תהיה דמותה של תל אביב יפו בעתיד”, ידיעות עיריית תל אביב 9-8 (1954): 8-2, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב. ↩
  26. יהושע רבינוביץ, “הועד של בעלי הבתים והרכוש”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 2684-04, 13 בדצמבר 1962. ↩
  27. יעקב בן סירה, “שיקום עירוני”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 2168-04 ג’, 10 במרס 1965. ↩
  28. יעקב בן סירה, “מנשיה”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 2618-04, 30 במרס 1965. ↩
  29. ג’נטריפיקציה הוא שם לתהליך שבו אזור עירוני מאוכלס מחדש על ידי מעמד הביניים. להרחבה על תהליכים אלו בהקשר גיאוגרפי-חברתי ביפו ראו דן מונטרסקו ורועי פביאן, “‘כלוב הזהב’: ג’נטריפיקציה וגלובליזציה בפרויקט גבעת אנדרומדה, יפו” תיאוריה וביקורת, 23 (2003): 178-141. ↩
  30. בן סירה, “שיקום עירוני”, עמ’ 4. ↩
  31. אחוזות החוף, “פרטיכל ישיבת מועצת המנהלים”, ארכיון היסטורי עיריית תל אביב (3) (1966): 125-7, בייחוד עמ’ 6, 12 במאי 1966. ↩
  32. אחוזות החוף, “פרטיכל ישיבת מועצת המנהלים”, ארכיון ההיסטורי עיריית תל אביב (3) (1964): 125-7, 30 ביולי 1964. ↩
  33. אדם מזור (עורך), תכנית מתאר ת”א יפו: פעילות מע”ר בתל אביב יפו, רמת גן: מכון אורבני, 1983. ↩
  34. בן סירה, “מנשיה”, עמ’ 9. ↩