מרחב מיקוח

ספר חדש של המעבדה לעיצוב עירוני ¹ מציע להבין את מגמות ההתחדשות העירונית דרך ההמשגה של מרחב מיקוח, תוך שהוא מבחין בין שלושה אבות- טיפוס: מרחב-נדל”ן, מרחב-מקום, מרחב-קהילה. המשגה זו מאתגרת את רוב המחקרים בתחום ההתחדשות העירונית הנוטים לבחון את יחסי הכוח במנותק מההמשגה של המרחב, ולכן נשארים כלואים ברעיונות של משא ומתן, פרוצדורות ומעמד התושבים בתהליך התכנון. הדרך היחידה למוצא מהמצב הקיים בתהליך ההתחדשות העירונית היא להמשיג מחדש את המרחבים, להבין את משמעותם ולקדם בהם פעולות מרובדות.

המושג “התחדשות העירונית” אינו חדש. מדובר במושג המתאר תחום פעולה מובחן בתוך שדה התכנון העירוני, שיש להבינו כחלק ממגמות העיור במאה שנים האחרונות ברחבי העולם. משמעות מושג זה והפעולות הנגזרות ממנו משתנים מתקופה לתקופה. השינוי הדרמטי ביחס למושג זה בעידן הנוכחי הוא ההיכרות של הציבור הרחב עמו והמעורבות של הציבור בתהליכי ההתחדשות העירונית. מגמה זו קשורה גם למקורות המימון הפרטיים בתהליכי ההתחדשות העירונית, המקנים לתושב ולמגזר הפרטי היזמי אפשרות להיות שותפים בתהליך.

אף שנושא ההתחדשות אינו חדש בישראל, הוא עדיין אינו מנוהל בדרך מושכלת ומקודם בו-בזמן על ידי משרדי ממשלה שונים. הניסיון המצטבר מועט, הידע בתחום מוגבל והפרדיגמה שלפיה “חדש עדיף על ישן” הייתה לשלטת בישראל.² ספר זה מתמקד בנושא ההתחדשות העירונית בישראל ומאתגר את תפיסת הממשל המרכזי שמפעיל כלי התחדשות אחידים בכל רחבי הארץ, וקובע כי המרחב הישראלי אינו הומוגני אלא מורכב ממקומות חברתיים ופוליטיים מגוונים. אם ישראל מבקשת להטמיע תהליכים מושכלים של התחדשות עירונית, עליה להבין את המקומות השונים הקיימים בתחומה. הפעלה גנרית רוחבית של כלים של התחדשות עירונית, לא זו בלבד שלא תצלח, אלא גם עשויה לחולל נזקים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. השאלה המרכזית אינה מה “יש לעשות” או “איך לחדש”. השאלה היא “מי חי פה?” ואילו כלים יש להפעיל בתחום ההתחדשות העירונית על מנת שהחברה הישראלית על שלל גווניה תצלח את האתגרים הניצבים לפתחה. מן הראוי להבין את תחום ההתחדשות העירונית באופן הוליסטי באמצעות ההתבוננות בקבוצות החברתיות בישראל ובסביבות המגורים שלהן על מנת לפתח ולבנות סדר יום מושכל בתחום ההתחדשות העירונית.

++

בשונה מן הספרות שמתמקדת ביחסי הכוח בין השחקנים השונים בעולם ההתחדשות, מה שמוצע בספר הוא המשגה חדשההמתמקדת במרחב. נוסף על כך, ההמשגה המוצעת מתרחקת מתפיסת המרחב, כפי שהוא נתפס על ידי חוקרים שממשיגים אותו באמצעות מושג בודד (עיר דמוקרטית, צודקת, יזמית) וכפי שהוא נתפס על ידי הרשות המקומית והמדינה, שרואות את המרחב כזירה אלסטית אחידה. נקודת המוצא היא שהמרחב אינו הומוגני. המרחב הוא מקבץ של מקומות בעלי מאפיינים שונים, פיזיים, חברתיים וכלכליים, המשפיעים על הדינמיקה של ההתפתחות העירונית. אמנם השונות של האתרים, האתגרים מול התושבים, מול הרשויות ומול המדינה, הופכות כל אתר למרחב מיקוח שבו מתפתח משא ומתן סביב הקניין בין התושבים, היזמים ורשויות המדינה, אבל מנעד הטיפוסים של מרחבי המיקוח רחב ומגוון.

מהו מרחב מיקוח? בהגדרתו, מרחב מיקוח הוא כל מרחב שבו ההון הפרטי בתמיכת המדינה מעודד פניות ישירות לתושבים, לוועדי שכונות ולקהילות. מצב עניינים זה מכניס את השחקנים השונים לתהליך של משא ומתן סביב הקניין הפרטי והרווח מן הפרויקט. למעשה, כל פרויקט התחדשות, כל שכונה או בניין, הוא פרויקט שותפות כלכלי שבו השחקנים נושאים ונותנים, ועומדים על המיקח, סביב הערך החליפי (ולעיתים גם השימושי) של הפרויקט. המעבר משלב המיקוח לפרויקט ממשי, לעיסקה תכנונית,³ הוא מעבר דרמטי ותלוי בתושבים, בהסכמות בינם לבין עצמם ובהסכמות בינם לבין היזם ובמקרים אחדים המדינה. במובן זה, עתיד השכונות מושפע בראש ובראשונה מהקהילה שמתגוררת בהן. התושבים והגבלות קנייניות עשויים לעצור, ליצור חסמים ובמקרים קיצוניים אף למנוע תהליכי התחדשות. הכוח של התושבים בתהליך המיקוח קשור בדרמטיות לתפיסת המרחב שבו הם מתגוררים בעיני רשויות המדינה. בישראל, של תחילת המאה ה-21 ניתן לזהות שלושה אבי אבות טיפוס בולטים של מרחבי מיקוח: מרחב-נדל”ן, מרחב-מקום, מרחב-קהילה. רשימה זו היא זמנית וחלקית, מותנית זמן ומקום.

++

מרחב-נדל”ן: מקסום הערך החליפי

ברמה האפיסטמולוגית, מרחב-נדל”ן הוא כל מקום שניתן להגדירו כמרחב מופשט ולארגנו דרך פרספקטיבה כלכלית וכמותית, ללא התנגדות או בהתנגדות מועטה מצד התושבים. ביתר דיוק, מדובר בשטח עירוני שניתן לחולל בו פיתוח ובינוי לשימושי קרקע חדשים, בעיקר במימון הון פרטי בד בבד עם חסותם ועזרתם של כלים משפטיים ומנהליים של המדינה.⁴ מרחב-הנדל”ן משיג ליזמים תשואה מרבית, מחזיר להם את ההשקעה ומפיק להם רווחים בזמן קצר ביותר. תפקיד המתכנן הוא לזהות שטחים בעלי פוטנציאל לפיתוח ולהכין את הקרקע להבטחת הכדאיות הכלכלית. האינטרס של המדינה הוא ייצוג של נרטיב שלטוני והבניה של תדמית ציבורית. כוח מועט של תושבים או הקהילה מאפשר לבעלי הון, בתמיכת המדינה, להשתמש בכלי הכוחני של בינוי-פינוי, המאפשר מחיקה של הקיים ובנייה מחדש. הטבולה ראסה היא אופטימלית גם מבחינת שיווק ותיוג ומאפשרת לספר סיפור חדש. האנשים החיים במקום הם שחקני משנה, ונתפסים כחלק מה”תיקון” של המרחב. הם אינם קהל היעד, אבל בהחלט מחסום שיש להתגבר עליו בדרך לפיתוח המרחב.

שכונת קריית משה ברחובות תשמש דוגמה למרחב-נד”לן. פרק זה יעמוד על הדינמיקה של היוזמות הנ”ל ועל הטקטיקה של הבניית נרטיב כפול: סיפור שלילי על המקום וסיפור של תיקון, הכולל יצירה של תדמית חדשה למקום באמצעות כלי תכנון.

המרחב הקהילתי: חשיבותו של הערך השימושי

במרחב הקהילתי, הקהילה קודמת למרחב ולמקום. הקהילה היא זירה קולקטיבית בעלת ערך מדומיין, שמקבל גם ביטוי ממשי. ואולם הקהילה ומוסדותיה קודמים למרחב; הם אלו שמגדירים את המרחב, את צמיחתו ואת אופן הפעולה בו. המרחב והמקום מוגדר ומנוכס על ידי הקהילה וניכרת עליונות לערך השימושי שלו. במרחב-קהילה המתכנן מוגבל ומתאים את עצמו ליוזמות של שחקני מפתח מקרב הקהילה. במקרים רבים המדינה מבקשת לנהל את השטחים האלה ועושה ניסיונות התערבות חוזרים על מנת לייצר אסדרה. התושבים הם שחקנים אקטיביים, ולרוב נשמעים לסדר היום הקהילתי לפני סדר היום הלאומי או המוסדי. כלים גנריים של התחדשות עירונית הם חסרי היתכנות ליישום במרחב-קהילה, והם מותאמים ומתווכים על ידי הדמויות הבולטות של הקהילה. המתכנן רואה במרחב-קהילה מרחב לא-פורמלי או לא-מתוכנן, מכיוון שחלק מן הבנייה נעשית בו ללא היתרים פורמליים, וישנו קושי באסדרה מלאה.

שכונת ויז’ניץ בבני ברק תשמש דוגמה למרחב-קהילה. מקרה זה מאיר את האופן שבו הקהילה היא המחולל של התפתחות המרחב, וכיצד היא אינה מאפשרת להפוך את מרחב הקיום שלה למרחב מיקוח.

מרחב-מקום: המאבק על הערך הסימבולי

ברמה האפיסטמולוגית, מרחב-מקום מגלם את המתח בין שני המושגים והמאבק ביניהם. מרחב – כפי שנתפס על ידי המדינה שפועלת בו בשיתוף עם בעלי ההון, והמקום – כפי שנתפס על ידי התושבים, המייחסים לו ערך רגשי, זיכרונות ומשמעות תרבותית. באופן ממוקד מרחב-מקום הוא זירה שבה בשטח העירוני ניתנת עדיפות לערך הסימבולי והשימושי ע לפני ערכי החליפין. קשה להכניס אליו מיזמי חידוש, והחידוש עשוי לעורר התנגדות פעילה או סבילה מצד התושבים. במקרים אלו המתכנן משתמש במיומנותו לטובת קידום תוכניות שימור או פיתוח המרחב הציבורי, ואולם גם זה לא תמיד יצלח. במרחב-מקום האינטרס של המדינה הוא ייצוג של נרטיב שלטוני, של שליטה במרחב והבניה של תדמית ציבורית. למרות הקושי, באמצעות תכנון פרויקטים תשאף המדינה להפקיע סימבולית את המרחב על ידי פיתוח כלכלי-תיירותי כאמצעי אחיזה.

מרכז העיר רמלה ישמש כדוגמה למרחב-מקום, כולל תיאור של הניסיונות של המדינה והרשויות לפעול ולפתח את מרכז העיר בעשורים האחרונים דרך פרויקטים מגוונים, משיקום שכונות ועד יוזמות שימור לפיתוח מרכז העיר.

++

שינוי מתחיל באיתגור ההמשגה

התחדשות עירונית, כמטפורה דומיננטית ושלטת, אינה מכירה במורכבות של המקום. הדומיננטיות של המטפורה בשיח הציבורי והלאומי מחזקת את הקשר שבין ההמשגה של המרחב כמרחב מיקוח לכלכלה הקפיטליסטית. התחדשות עירונית היא למעשה הַסְחָרָה שמעצימה את חשיבות ערך הנדל”ן של הקרקע. המדינה ממלאת תפקיד מרכזי בהַסְחָרָה של הסביבה באמצעות סל כלים מצומצם, המבוסס על אסדרה אחידה ושיטות עבודה של תכנון רציונלי שנשען על אינטרסים כלכליים. המדינה וקובעי מדיניות התכנון אינם עסוקים בשאלות כמו, מה הם החיים במרחב נתון? או כיצד היה ראוי לחיות אותם? אלא יותר בשאלות כמו, מה המודל האופטימלי לניהול החיים והסדר החברתי? כיצד ניתן למקסם את ערכי הקרקע? נוסף על כך, במישור האפיסטמולוגי, למרות השינויים בעולמות התוכן (המהפכה התעשייתית הרביעית, חשיבה של אזוריות, יצירת אקו-סיסטם עירוני-אזורי), נקודת המוצא המתודולוגית לתכנון של התחדשות עירונית ובכלל מתמקדת במודלים של ציפוף ופיתוח כמותי.

חלק גדול מן האנומליה והקשיים המתוארים לעיל קשור לההמשגה העכשווית של המרחב. המשגה אינה נוצרת יש מאין, היא הבניה חברתית ופוליטית, המומשגת על ידי בעלי הכוח בחברה. כיום, בעידן הדמוקרטיה הליברלית ומדינת הלאום בעלי הכוח הם קובעי המדיניות, הם אלו שמנסחים עבור השוק והתושבים את זירת הפעולה בתחום הבנייה וההתחדשות בעיר ובכפר. בשונה מעידן השליט היחיד, בעידן הדמוקרטי קובעי המדיניות נמצאים תחת פיקוח של מנגנוני המערכת עצמה. הפיקוח של המערכת את עצמה מאפשר בחינה ותיקון של מנגנוני ההתחדשות העירונית והמשגה מחודשת של המרחב ושל זירת הפעולה. לפיכך, במובנים רבים מדובר בתהליך דינמי המשכי הניתן לעיצוב והגדרה מחדש. ואולם לא רק קובעי המדיניות יכולים לאתגר את ההמשגה, אלא גם יחידים באמצעות השלמה (Supplement), תוספת שבכוחה לשנות את המשמעות של המילה. כלומר, החלפות ותוספות של משמעויות דרך משחק של המסמנים, מאתגרות את המשמעות של מושג בזמן נתון. לפיכך השפה, המושג, הם יסוד המשמעות, ולא ניתן להפריד את המושג מהתהליכים שהוא מעורר.

התושבים יכולים להשיג עמדת מיקוח ושליטה על ההמשגה של המרחב בשתי דרכים עיקריות:

 (1) חיזוק הערך השימושי והסימבולי של המרחב: מיקוח על ההמשגה של המרחב אין משמעו התנגדות למרחב הנדל”ן, אלא הרחבה של ההמשגה הקיימת באמצעות השלמות ושינויים ודגש על הערך השימושי של המרחב. ככל שהערך השימושי של המקום גבוה יותר, המרחב הוא פלורלי ודינמי, והמדינה תיתקל בקושי להפעיל כלים של התערבות מסיבית. ככל שהערך השימושי או הסימבולי של המקום נמוך יותר, המדינה וכוחות ההון יוכלו ביתר קלות להמשיג את השטח העירוני כמקום ריק, חסר משמעות, שניתן לפעול בו ביתר קלות. לפיכך, התנגדות להמשגה של המרחב כטבולה ראסה חייבת להתחיל בהכרה בערך השימושי של השכונה, כולל ערך היסטורי, תרבותי או רגשי, על ידי התושבים עצמם.

(2) פיתוח ההון החברתי ומנגנוני קהילה: מעמדם של התושבים בתהליך המיקוח הוא נגזרת של ההון החברתי והמנגנונים הפנימיים של הקהילה, הן הקהילה המבוססת והן הקהילה המוקמת אד-הוק לצורך המיקוח. התנגדות להמשגות של המדינה וכוחות ההון אפשרית רק במקרה שהקהילה חזקה ומלוכדת ויש ביכולתה להציב סדר יום אחר שמתנגד באופן מוחלט למרחב הנדל”ן ולהיגיון שעומד מאחוריו, או, במקרים אחרים, סדר יום שמשתמש בכלים שהמדינה מציעה באופן שמתאים לצרכיה. אין זיקה ישירה בין התהוות המרחבים השונים למצב הסוציו-כלכלי של התושבים. ישנה זיקה בין מנגנוני ההתארגנות של התושבים והאופן שבו הם תופסים את המרחב לבין הפעולה שניתן לקדם באתר.

אם כן, המשמעות של ההתחדשות העירונית תלויה בהמשגה. ההתחדשות העירונית אינה קיימת מחוץ לשפה. אסטרטגיות הפעולה הן אלו אשר מקנות לה ממשות ובו-בזמן עשויות להתפרק ולהשתנות.

לרכישת הספר באתר רסלינג