עיצוב המרחב השכונתי בעידן הבקרה- שכונות ותיקות מול שכונות חדשות

האם עיצוב המרחב הציבורי בשכונות חדשות לעומת ותיקות משפיע על השימוש של בני נוער? מחקר שהשווה בין שכונות שיכון לשכונות וותיקות מנתח את ההבדלים הפיזים והשימושיים של בני נוער בפארקים בעיר ראשון לציון ורמלה.

מה מאפיין את התכנון ואת העיצוב של המרחב הציבורי השכונתי בעידן של תרבות בקרה? אילו ערכים חברתיים-תרבותיים מחזק ומקדם התכנון והעיצוב של מרחב זה? כיצד תופסים בני נוער את התנאים הפיזיים של המרחב הציבורי, והאם יש בכך כדי להשפיע  על השימוש שהם עושים בו ועל החוויה שלהם בשטחו? רשימה זו, שנייה בסדרה על מרחב, טכנולוגיה ובני נוער- תרבות הבקרה במרחב הציבורי בשכונות המגורים בישראל, מבוססת מחקר¹ ומתמקדת בממד הפיזי של פארקים בשכונות שיכון לעומת שכונות חדשות. לצורך כך נבחנו ארבעה פארקים בשתי ערים- רמלה וראשון לציון. בכל עיר פארק בשכונה וותיקה ופארק בשכונה חדשה. בעיר רמלה נבחן גן גיורא הנמצא בשיכון גיורא יוספטל אשר נבנה בסוף שנות השישים, ופארק קריית האומנים הנמצא בקריית האומנים שהחלה להתאכלס לפני כעשור. בעיר ראשון לציון נבחן פארק מנשה מזרחי הנמצא ברמת אליהו, שכונה שהחלה להיבנות לפני קום המדינה וכיום נמצאת בתהליכי התחדשות מתקדמים, וגן בעל הטורים הנמצא בנאות שקמה, שכונה שנבנתה באמצע שנות התשעים.

בחינת הקשר בין התנאים הפיזיים לבין אופני השימוש של בני הנוער בפארקים השכונתיים מעלה מתחים רבים. מתחים אלו משמעותיים לבחינת מאפייני התכנון והעיצוב של המרחב הציבורי בשכונות המגורים בישראל והערכים החברתיים-תרבותיים שהם מחזקים ומקדמים. כמו-כן, יש בהם כדי לתרום לבחינת התפיסה של בני הנוער את המרחב הפיזי והשפעתו על השימוש וההתנהגות שלהם במרחב.

שכונות ותיקות- רשתיות ותנועה

בבחינה של הקשר בין התכנון לשימוש בשכונת הוותיקות נמצא, כי גישת הרישות² שלאורה תוכננו המרחבים הציבוריים בשכונות הוותיקות מאפשרת תנועה והמשכיות, ולכן היא תומכת בדפוסי השימוש של הנערים – היא מאפשרת להם לבלות בסמוך למרחב הביתי ולנוע בין מרחבים בתוך תחומי השכונה והעיר. גישה זו מאופיינת בין היתר בקרבה בין הפארקים לבין מבני המגורים, וכתוצאה מכך תדירות השימוש של הנערים בפארקים גבוהה. מבחינת המרחב הפרטי בשכונות אלו, נמצא כי מבנה יחידת המגורים משפיע על הצורך של בני הנוער לחפש פרטיות במרחב הציבורי, וכי טשטוש הגבול בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי מונע זאת. כאמור, מבנה התא המשפחתי ודירות המגורים הצפופות בשכונות הוותיקות מגביר את הצורך של בני הנוער לבלות במרחב הציבורי על מנת למצוא פרטיות. אולם הקרבה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי, הבאה לידי ביטוי בסמיכות מקסימלית בין חדרי המגורים לבין שטח הפארק, והנובעת בין היתר מתוספות בנייה פורמליות וא-פורמליות, פוגעת באפשרות שלהם למצוא פרטיות.יתר על כן, מצב זה מגביר את הקונפליקט בין בני הנוער לבין התושבים.

 “בתוך המציאות היומיומית של היום אנחנו נתקלים בזה שגנים ציבוריים נמצאים מתחת למבני מגורים. וזה מייצר קונפליקט מאוד קשה בין בני הנוער לבין הדיירים” (מנכ”ל החברה לביטחון וסדר ציבורי, ראשון לציון, 2018).

מעבר לכך, נמצא כי קיימת התאמה בין המבנה הפיזי של הפארקים לבין התנהגותם של הנערים: בני הנוער מודעים אפוא למערך החוקים הנוגעים להתנהגות במרחב הציבורי ולמה שמצופה מהם במרחב זה. כך שבשטחים השקטים של הפארקים שמרו בני הנוער על השקט, ואילו בשטחים החשופים והרועשים, הם הרשו לעצמם להקים רעש. כמו כן, נמצא כי לכלוך והזנחה של הפארקים מעודדים רגשות שליליים בקרב המשתמשים, וכי גישות שליליות ביחס לרשות המקומית יוצרות נקודת מבט סובייקטיבית אודות תחזוקת המרחב. לדוגמה מפי בני הנוער שתושאלו במהלך המחקר ונשאלו בנוגע ליחס של הרשות המקומית: “פח זבל, בזלזול כמו שהם בעצמם זבל” (נ, נער, ‘פארק מנשה מזרחי’); “רע מאוד, זבל, תראי איך זה נראה, לא משקיעים בנו” (ד, נער, ‘פארק מנשה מזרחי’). כתוצאה מכך, ‘תיאוריית החלונות השבורים’ ³ מתממשת, ודי בתקלה נקודתית ברמת התחזוקה, כדי לעורר רגשות שלילים ופוטנציאל לפעולות ונדליזם.

יתירה מזו נמצא, כי בעיצוב הפארקים משולבות טכניקות בקרה רכה הפוגעות באינטראקציה החברתית, ויחד עם זאת מעודדות שימוש לא פורמלי במרחב. כאמור, מרחבי ההתכנסות בפארקים אינם תומכים בהתכנסות קבוצתית, והם בנויים מחומרים לא-נוחים, המונעים נזק מוונדליזם. מצב זה פוגע באינטראקציה עם בני נוער אחרים, ואף מקצר את משך הבילוי של הנערים בפארק. לדוגמה מפי בני הנוער שתושאלו במהלך המחקר ונשאלו מה הם היו רוצים לשנות בפארק: “משענת גב, ספסל לא מאבן, שיהיה נוח לשבת” (ב, נער, ‘פארק מנשה מזרחי’); “הרבה יותר פינות ישיבה זולות לחברה” (ה, נער, ‘פארק מנשה מזרחי’); “להחליף את הכיסאות שיהיה מקומות נוחים יותר” (טז, נער, ‘פארק מנשה מזרחי’).יחד עם זאת, בני הנוער מוצאים פתרונות א-פורמליים ויצירתיים לישיבה במרחב הציבורי, ואפשר למצוא אותם על רחבות האספלט או על מתקני השעשועים

שכונות חדשות-פיצול ושימוש מוגבל

בבחינה של הקשר בין התכנון לשימוש בשכונת החדשות נמצא, כי גישת הפיצול⁴ המאפיינת את תכנון הפארקים בשכונות אלה והגבולות הנוקשים המאפיינים את תכנונן, גורמים לבני הנוער להישאר בשכונה. הסיבה לכך היא שהמרחבים הציבוריים הופכים לאוטונומיים ומנותקים לחלוטין מהרקמה העירונית, וכתוצאה – נשארים בני הנוער בסביבת המגורים הקרובה. יתירה מכך, נמצא כי הגבולות הנוקשים המוכתבים ממערכת הדרכים בשילוב מודל הפרדת השימושים, גורמים להפחתה בחשיבותם של המרכזים המסחריים ובשימוש בהם, אף-על-פי שהפארקים ממוקמים בסמוך אליהם.

כמו כן, נמצא כי השילוב בין בנייה רוויה למרחב ציבורי הרקום בתוכה, ובעיקר כשהוא מוקף בנייני מגורים רבי קומות, מגביר את עוצמת הרעש העולה משטח הפארק, וכתוצאה – מתעצם  הקונפליקט בין הנערים לתושבים. בנוסף, שילוב המרחב הציבורי בתוך בנייה רוויה מגדיל גם את טווח התצפית אל תוך הפארק, וכתוצאה – גם פרטיות המשתמשים נפגעת.

“בקריית האומנים הילדים נמצאים יותר בפארקים כי מבחינה של תכנון אורבני עשו את השכונה שיש שם פארק מרכזי והבניינים עוטפים את הפארק, וההורים יכולים לצפות מהמרפסות אל הפארק[…]ויש קשר עין רציף והם יכולים לראות” (מנהל סיירות הורים רמלה, 2018).  

בשל כל הדברים האלה תדירות השימוש של הנערים בפארק פוחתת במידה משמעותית. עם זאת, מרחבים אלו מאפשרים בילוי ושהייה אינטימיים. כמו כן, בדומה לממצאים בשכונות הוותיקות, נמצאה התאמה בין מבנה המרחב הפיזי לבין התנהגות הנערים, כאשר באזורים חשופים וסמוכים לדרכים ולכבישים התנהגו בני הנוער בהתאם – התקהלו והקימו רעש.

ברמת התחזוקה נמצא שתחזוקה טובה והקפדה על הניקיון המאפיינות את הפארקים בשכונות החדשות, תורמות לשימוש של בני הנוער בפארקים. לדוגמה מפי בני הנוער שתושאלו במהלך המחקר ונשאלו בנושא עיצוב הפארק: “נוח כייף נקי, לא היינו יושבים במקום מלוכלך” (ה, נערה, ‘פארק קריית האומנים’); “תמיד כייף לשבת מול  הירק הזה, ואם זה לא היה אולי לא היינו באים לפה” (ד, נערה, ‘גן בעל הטורים’); “מטופח הכי מטופח ברמלה” (ט, נער, ‘פארק קריית האומנים’).בנוסף, נמצא שהתחזוקה והמתקנים בשכונות החדשות מעודדים אינטראקציה, ובו בזמן ממשטרים את ההתנהגות המרחבית של המשתמשים. כאמור, בפארקים שבשכונות החדשות מגוון של אלטרנטיבית לישיבה, פורמליות וא-פורמליות, כמו טרסות ומדשאות, ולמרות זאת בחרו בני הנוער להתרכז בספסלים שהוצבו במרכז הפארק. 

מסקנות: הזיקה בין עיצוב השכונה לשימוש של בני נוער

ניכר כי בין הפארקים בשכונות הוותיקות לבין הפארקים בשכונות החדשות קיימים הבדלים רבים ברמה הפיזית-תכנונית, ובהתאמה – ברמה השימושית.  התנאים הפיזיים והתכנוניים בשכונות הוותיקות יוצרים אצל בני הנוער תחושת הדרה מהמרחב הציבורי שאינו מתוכנן עבורם. לעומת זאת, בשכונות החדשות התחזוקה הגבוהה ועיצוב המרחב מגבירים את פוטנציאל השימוש של בני הנוער בפארקים, אך הם מעצבים את אופני השימוש שלהם במרחב. לכן התכנון והעיצוב של השכונות החדשות מייצרים מידה רבה של שליטה בפעילותם של הנערים ובהתנהגותם.

ניכר כי שתי טיפולוגיות המגורים השונות מגבילות את פעילותם של בני הנוער במרחב. אומנם נמצא שהרשויות המקומיות שואפות לתת מענה הולם לבני הנוער הנוהגים לבלות בפארקים השכונתיים, והן מכירות בצורך שלהם לצאת ולבלות במרחבים הציבוריים בשכונות העיר, בפרט בשעות הלילה המאוחרות ובתקופות הקיץ והחגים. כמו-כן, מן המחקר עלו קווי דמיון רבים בין הפתרונות שהציעו הרשויות המקומיות לבין הדרישות שהעלו הנערים, ובתוכן הצורך שלהם לבלות במרחבים ללא הגבלת זמן וללא אינטראקציה עם גורמי האכיפה. ואולם בדומה לממצאי סקירת הספרות, האסטרטגיה העיקרית המנחה את פעילות הרשויות המקומיות, היא הזזה של בני הנוער למרחבים ייעודיים בשולי העיר ולמרחבים ציבוריים למחצה. לטענתן, במרחבים אלו יימנעו פעילויות של נערים בפינות חשוכות ויימנעו גם  רגעי השעמום, וכתוצאה – לא יגיעו בני הנוער למצבי סיכון. יתר על כן, הרשות המקומית ראשון לציון מציגה אסטרטגיה הממקמת את בני הנוער במרחבים מפוקחים  בפאתי העיר, שם תהיה לה שליטה מרבית בהתנהגותם.
“הקטע הזה של ההפרדה בין בני הנוער מחייבת המציאות. אם בסוף אנחנו נגיע לקטע הזה שאנחנו נוכל לעשות הפרדה, וגן לבני הנוער יהיה נעול משעה מסוימת, אני יהיה שמח. את יודעת שזה קורה המון בחו”ל, גנים ננעלים בשעה מסוימת ואין בזה משהו רע[…]זה ממש לא צריך להיות אותו מרחב ציבורי.” (מנהל הרשות למניעת אלימות, אלכוהול וסמים, ראשון לציון, 2018).

מנגד, בני הנוער מחפשים בעיקר מרחבים שיאפשרו להם אינטראקציה עם אחרים, פרטיות ואינטימיות. הם מחפשים מקומות שיוכלו “לכבוש” ובכך להרגיש “בעלות” על המרחב, מצב שלא מתאפשר להם במרחב הביתי. כמו כן, גיל ההתבגרות מתאפיין בבריחה מעולם המבוגרים שלעיתים מתבטאת בצריכת אלכוהול וסמים. בנוסף, זה הוא גיל של בחינת גבולות, גיבוש ערכים ופיתוח יכולות שיפוט, ואלה יכולים לבוא לידי ביטוי דרך מעשי ונדליזים. המרחב הציבורי משמש עבורם כלי לבחינת גבולות, והם מגבשים את הזהות הפוליטית, האזרחית והחברתית שלהם באמצעות אינטראקציות רצופות ומשא ומתן בין היחיד לבין הסובייקטים והאובייקטים במרחב.

המדיניות הקיימת עלולה להציב את בני הנוער מחוץ לטווח הראייה, מחוץ לתודעה ומחוץ לנקודת המבט על המרחב הציבורי, ויתר על כן, מחוץ לספירה הציבורית, למרות שקיומם של “תת-ציבורים” הוא משמעותי לקיומה של החברה. על פי מדיניות זו הנוכחות של בני הנוער במרחב הציבורי מנוהלת על ידי שילוב בין מרחב מזמין למרחב מגן. מרחב זה מאפשר שליטה כמעט מלאה בהתנהגותם של הנערים. יחד עם זאת, במרחב זה בני הנוער עלולים לחוות תחושת הדרה ובעיות בטיחות וביטחון – מצב העלול להוביל אותם  להתנהגויות סיכון ולפגיעה בפיתוח מאפייני האישיות שלהם.